אסקיה
 | |
| אגם אסקייואן והאגם התרמי הקטן במכתש ויטי | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש שכבתי |
| גובה | 1,510 |
| שטח |
62.17 קמ"ר  |
| מדינה |
איסלנד |
| מיקום | מרכז איסלנד |
| רכס הרים | דינגייפטל |
| מספר הר געש | 373060[1] |
| התפרצות אחרונה | 1961 |
| קואורדינטות | 65°01′48″N 16°45′0″W / 65.03000°N 16.75000°W |
|
(למפת איסלנד רגילה)  | |
  | |
אסקיה (באיסלנדית: Askja) הוא הר געש שכבתי הנישא לגובה של 1,510 מטר ברכס דינגייפטל במזרח מרכזה של איסלנד. ההר שוכן במדבר צל גשם שבו יורדים משקעים בהיקף של כ-450 מ"מ בשנה בלבד, ונמצא צפונית-מזרחית לשדה הקרח וטנאיקוטל (Vatnajökull).
השם אסקיה מתייחס ללוע געשי גדול בשטח של 45 קמ"ר, שבמרכזו לוע קטן יותר, ובו שוכן אגם אסקייואן (Öskjuvatn) ששטחו כ-12 קמ"ר. סמוך לצפון לאגם אסקייואן נמצא לוע ויטי (Víti) הקטן, ובו אגם תרמי. המקום נחשב למוקד משיכה פופולרי לתיירים, למרות שהוא נגיש רק במשך חודשי הקיץ וברכב בעל הנעה מלאה. בשל נוף הירח של האזור, הוא שימש לאימוניה של תוכנית אפולו. אפשר לשחות בלוע הר הגעש.
פעילות ההר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המכתש הגדול של אסקיה נוצר בהתפרצות פרהיסטורית וקרקעיתו שוכנת בגובה של 1,100 מטר. עדויות מראות כי אירועים געשיים המשיכו להתקיים במקום, והתפרצות נוספת בהיקף גדול אירעה לפני כ-11,000 שנים. אפר מהתפרצות זו התגלה בשוודיה, נורווגיה ובאירלנד.
ההר לא היה ידוע עד להתפרצות געשית חזקה שארעה בו ב-29 במרץ 1875, ואשר יצרה את הלוע הקטן יותר, המהווה כיום את אגם אסקייואן. האגם הממלא את הלוע מגיע לעומק של 224 מטר, דבר ההופך אותו לאגם העמוק באי, ומפלס מימיו שוכן בעומק של 50 מטר מתחת לפני הלוע הגדול. מי האגם היו בעבר חמים, אך הם הצטננו עם השנים, וכיום הם קופאים בעונות החורף. פיצוץ נוסף בקצה הצפוני של הלוע הקטן, שהתרחש גם הוא באותו אירוע, יצר את לוע ויטי שקוטרו 100 מטר. בויטי אגם תרמי חם שמימיו הלבנים עשירים בגופרית ובמינרלים אחרים. אפר מההתפרצות שכיסה חלקים נרחבים ממזרח איסלנד, גרם לתמותת בעלי חיים ולבריחת תושבים, ורוחות מערביות נשאו עימן אפר וטפרה מהתפרצות זו עד לשוודיה ולנורווגיה.
ב-1907 נעלמו שני החוקרים הגרמניים ולטר פון קנבל (Walter von Knebel) ומקס רודולף (Max Rudloff), אשר יצאו בסירה קטנה אל מימי אגם אסקייואן כדי לחקור את הלוע. משלחת חיפוש שיצאה בעקבותיהם לא מצאה להם זכר.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 אירעו ארבע התפרצויות נוספות שיצרו שדות לבה קטנים סביב האגם ואי במרכזו. התפרצותו האחרונה של ההר ארעה ב-1961, ובמהלכה פרצה לבה מהעתק באורך של 800 מטר ועד לגובה של 500 מטר. זרימת הלבה הגיעה עד למרחק של 7 ק"מ מהשבר.
