אגן ירוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שתילת אגן ירוק
אותו אגן ירוק, שנתיים מאוחר יותר

אגן ירוק (Constructed wetland) הינו מערכת של ביצות מלאכותיות שמטרתן לחקות את תהליכי הטיהור המתרחשים בביצות טבעיות. אגנים ירוקים פועלים כמסננים טבעיים של זיהומים שונים בשפכים כגון חומרים אורגניים, חומרים מוצקים מרחפים ומתכות כבדות. יכולתם של האגנים הירוקים לטיהור שפכים הוכרה במחצית השנייה של המאה ה-20 לאחר שהחלו להתפרסם המחקרים הראשונים בנושא. כיום פועלות בעולם אלפי מערכות ירוקות לטיהור שפכים.

תהליך הטיהור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בשפכים והרחקת המזהמים נעשים על ידי הזרמתם דרך השורשים של צמחים הגדלים בבריכות האגן הירוק. צמחים אלו יכולים להתפתח בסביבת מי שפכים ומתאימים להשתרשות במצע רדוד ועשיר במים. בדרך כלל משמשים בתהליך בצמחי קנה, אשר שורשיהם יוצרים תעלות במצע הגידול, דרכן חודר החמצן אל השפכים. מצע הגידול עליו גדלים הצמחים הוא בדרך כלל תערובת של חול, חצץ וקרקע מקומית המאפשרת את זרימת הנוזלים דרכה. הצמחים מפתחים שורשים צפופים היוצרים משטח בעל שטח פנים גדול עליו מתפתחת אוכלוסיית מיקרואורגניזמים עשירה. מיקרואורגניזמים אלו מפרקים את המזהמים האורגניים בשפכים ומשתמשים בהם כמקור לאנרגיה. חלק מתוצרי הפירוק נקלטים על ידי הצמחים, כך נוצרים יחסי גומלין בין הצמחים למיקרואורגניזמים המאפשרים הן פירוק ביולוגי והן שגשוג של הצמחייה.

תהליכים פיזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האטת הזרימה גורמת לשקיעת חומרים מוצקים מרחפים אל קרקעית האגן.
  • מתרחשים תהליכי סינון ונידוף של החומרים.

תהליכים ביולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פירוק חומרים על ידי מיקרואורגניזמים וספיחת חלק מתוצרי הפירוק על ידי צמחים.
  • חלק מהמתכות הכבדות נקלטות על ידי הצמחייה וחלקן נקשר לחלקיקי המצע.
  • חנקן משתחרר לאטמוספירה על ידי תהליכי דניטריפיקציה, המסתייעים על ידי פעילות מיקרואורגניזמים.

תהליכים כימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תגובות כימיות בין חלקיקי זיהום שונים, בעיקר מתכות (בתהליכי חימצון – חיזור), הגורמים לשיקוע של חלק מהתוצרים כחומרים בלתי מסיסים על הקרקעית.
  • חשיפה לאור ולגזים אטמוספיריים גורמת לפירוק חלק מהחומרים האורגניים ולהמתת מיקרואורגניזמים פתוגניים.

קצבי הטיהור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצב הטיהור תלוי בתנאים הסביבתיים: טמפרטורה ורמות גבוהות של חמצן גורמים להגברת הפעילות הביולוגית וכתוצאה מכך חלה עליה בקצב הטיהור. רמת חומציות גבוהה פוגעת בקצב הטיהור. כמו כן, קצב טיהור השפכים תלוי בכמותם, בקצב הזרמתם בין הבריכות ובסוג צמחי המים.

חישוב השטח הנדרש לאגנים ירוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח המערכת תלוי בגורמים רבים ובהם: כמות השפכים וריכוז המזהמים בהם, איכות הטיהור הדרושה, תנאים סביבתיים כגון טמפרטורה, כמות גשמים ורמת האידוי. ככל שכמות השפכים גדולה יותר או/ו ריכוז המזהמים ודרישת הטיהור גבוהים יותר כך יש צורך בשטחים גדולים יותר לאגנים ירוקים. כדי לתת סדרי גודל בלבד, ניתן לומר שבתנאי הארץ הטיפול בשפכים סניטרים יחייב בין 2-3 מטרים רבועים לנפש (כתלות בנתונים הספציפיים) ע"מ להביא את הקולחין לאיכות הנדרשת על פי החוק. כך, ישוב בן 500 נפש המייצר כ – 100 מ"ק שפכים ליום, יידרש לאגן ירוק בשטח כולל שבין 1,000-1,500 מטרים רבועים.

יתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצירת קולחים באיכות גבוהה מאוד שניתנים לניצול חוזר בחקלאות, לצורך השקיית הגינון העירוני והזרמה בנחלים במסגרת התוכנית לשיקום הנחלים. דבר התורם לחיסכון במים שפירים
  • הקמה ותפעול של אגנים ירוקים הינם זולים יחסית לשיטות טיהור אחרות – אין צורך בהשקעת אנרגיה לצורך הפעלתם – זרימת המים מתבצעת על ידי כח הגרביטציה ואין חלקים מכניים במערכת הדורשים תחזוקה.
  • חסכון של הרשויות בתשלומי האגרה להם הם מחויבים בעקבות התחברות למערכת הטיפול הציבורית
  • במערכת מאוזנת מבחינה ביולוגית, לא נוצרת בוצה עודפת במערכת, ועל כן אין צורך להשקיע משאבים בטיפול בבוצה.
  • ניתן לפתח אגנים ירוקים עם צמחיה המתאימה לזיהום קונקרטי שכל מפעל מייצר.
  • האגנים הירוקים יוצרים סביבה עשירה בצמחייה ובבע"ח המתקיימים במקווי מים.

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דורשים שטחי קרקע גדולים יותר משיטות טיפול אחרות כגון מכוני טיהור שפכים.
  • שיטות הזרמה בפני השטח עלולות למשוך יתושים ולגרום למטרדי ריח.
  • אינם מתאימים לטיהור שפכים עם ריכוזים גבוהים של מזהמים הפוגעים בצמחיה.
  • היעילות תלויה באיכות השפכים ובתנאי מזג האויר. מזג אוויר קר ויבש מוריד מיעילות הטיפול.
  • אחרי ההקמה, במקרים מסוימים יש צורך בזמן ממושך כדי לאפשר לצמחיית האגן הירוק לגדול במידה מספקת.
  • יש צורך באספקה קבועה של מים. במצבים בהם הזרמת השפכים אינה מספקת יש צורך בהוספת מים לצורך שמירה על הצמחייה הקיימת.

המצב בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות השימוש הנרחב בשיטת האגנים הירוקים בארצות רבות בעולם, בישראל שיטה זו עדיין בראשית דרכה. שיטה זו מיושמת בנאות סמדר ונווה חריף, הנמצאים בנגב, למטרת טיהור השפכים הזורמים לנחל קטורה. ניתן לראות דוגמה נוספת בקיבוץ לוטן, בו משתמשים במים המטוהרים לשם יצירת מקווי מים לציפורים. בפארק ירוחם שבצפון הנגב, מי השפכים המטוהרים משמשים להשקיית עצי הפארק המקומי. הטמפרטורות הגבוהות יחסית ומספר רב של ימי קרינת שמש בשנה מקנים לישראל יתרון על פני מדינות אחרות ביישום שיטת האגנים הירוקים. ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר הפעילות הביולוגית מואצת. עם זאת, רמת המליחות הגבוהה יחסית של השפכים, שיעורי האידוי הגבוהים ומחירי הקרקעות הגבוהים באזורים מרכזיים בארץ מהווים חסרונות. שיעורי האידוי ניתנים לצמצום על ידי שימוש במודל הזרימה התת-קרקעית וקיצור משך שהיית השפכים באגן. ישנה חשיבות רבה להקמת אגנים ירוקים, וזאת משום שרבים מהנחלים מהווים יעד להזרמת שפכים בלתי מטופלים וכן מהסיבה שמכוני הטיהור הפועלים כיום בישראל אינם עומדים בתקנים המחמירים של מנהלות הנחלים והמשרד לאיכות הסביבה להזרמה לנחלים. למטרת שיקום הנחלים הוצגו תוכניות אב לשיקום הנחלים לכיש, אלכסנדר והירקון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]