אגרת הקודש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגרת הקודש
שער האגרת דפוס רומא ה'ש"ו
שער האגרת דפוס רומא ה'ש"ו
מידע כללי
מאת מחבר לא ידוע עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1546 עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט אגרת הקודש
HebrewBooks 52559
הספרייה הלאומית 990001700180205171
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אגרת הקודש היא חיבור בענייני קדושת הזיווג מחברה אינו ידוע.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגרת נדפסה לראשונה ברומא ה'ש"ו ואחריה במהדורות רבות.

החיבור הוכנס למספר חיבורים קדומים: מנורת המאור הקדמון, שבילי אמונה לרבי מאיר אבן אלדבי, וספר ראשית חכמה, האגרת תורגמה ללטינית וגרמנית ונדפסה פעמים רבות.

שמו המקורי של הספר אינו אגרת הקודש, הספר נודע גם בשמות: חבור האדם אל אשתו, חופת חתנים, מלמד לאדם לדעת, פתח הקודש, שער הקדושה, שערי צדק.

תוכן האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס ליחסי מין ביהדות בתקופה זו היה כדבר טכני הנצרך לצורך הבאת ילדים וכדבר מאוס ובזוי באדם, כך למשל כתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים (חלק ב פרק לג): ”החוש המשוש אשר בא אריסטו במדות ואמר שזה החוש חרפה לנו, ומה הטוב מה שאמר! כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים לא דבר אחר כשאר הבהמות ואין בו דבר מענין האנושות“.[1]

בתורת הקבלה אשר המקור הקדום לנושא זה הוא בספר אגרת הקודש היחס ליחסי מין מתהפך, ומתואר כדבר קדוש ונשגב, וכלשון המחבר בפרק א:

"והנה סוד ידיעה שאני רומז לך הוא סוד היות האדם כלול בסוד החכמה והתבונה ודעת כי האדם הוא סוד החכמה והאשה סוד התבונה והחיבור הטהור הוא סוד הדעת וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית ואם כן הנה החיבור הוא ענין עלוי גדול כשהוא כפי הראוי"

האגרת מתחלקת לחמישה פרקים, הקדמה וחמש דרכים: הקדמה למהות הספר ושיר פתיחה, דרך א במהות החיבור – ביאור ענייני החיבור על פי תורת הסוד, דרך ב בזמן החיבור – המלצות המחבר לזמן קיום החיבור, דרך ג במזון החיבור – המחבר ממליץ על מאכלים המועילים לחיבור, דרך ד בכוונת החיבור – המלצות על מחשבות קדושות בעת הזיווג, דרך ה באיכות החיבור – המחבר ממליץ שאדם ישמח את אשתו בעת הזיווג.

מחבר האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות מחבר האגרת אינה ברורה, הדעה המקובלת בעבר הייתה שמחבר האגרת הוא רמב"ן וכך כתב גם רבי ישראל אלנקווה בספר מנורת המאור.[2]

כיום הוכח שמחבר האגרת אינו רמב"ן, המחקר העלה מספר טענות לכך:

גרשום שלום העלה מספר טענות: רמב"ן אינו משתמש כמחבר האגרת בשימוש כה נרחב במילה "סוד", ואין דרך הרמב"ן לבאר את סודותיו אלא רק בקיצור, עוד טען שהריקאנטי אשר בכל מקום שמצטט מהרמב"ן מביאו בשם אומרו, אך בהביאו[3] את איגרת הקודש אינו מציין שהיא לרמב"ן,

טענתו העיקרית של רח"ד שעוועל היא שיחס המחבר[4] ליחסי מין הוא כדבר קדוש וזה הבסיס העיקרי של האגרת, ויתרה מכך מתקיף את הרמב"ם שטען[5] שהמין הוא חרפה לאדם ודבר מאוס, אך רמב"ן עצמו מסכים עם הרמב"ם וכותב בפירושו "כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה".[6]

כך טען גם שדרך רמב"ן לצטט את דברי חז"ל בצורה מדויקת מה שלא נראה בספר, ואף הלשון "הקבלה הפנימית" המופיעה בספר אינה לשונו הרגילה של רמב"ן.

אחד מהאחים רבי עזרא ורבי עזריאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעוועל יחס את האיגרת לאחד מהרבנים עזרא ועזריאל זאת מדברי הריקאנטי בספר טעמי המצוות[7] אשר מביא קטע מאיגרת הקודש ולאחר מכן מביא קיצור של קטע זה בשם רבי עזריאל, כך הוכיח גם שרגא אברמסון מתוך מובאה בשם רבי עזרא בדרשות רבי יהושע אבן שועיב אשר נמצאת באיגרת.[8]

רבי יוסף ג'יקטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרשם שלום שיער באופן לא ודאי שמחברה הוא רבי יוסף ג'יקטיליה, מתוך הסתמכות על דימויים בין האיגרת לספר טעמי המצוות,[9] יהודה ליבס טען שמחקרו של שלום שנדפס מחדש לאחר מותו לא רלוונטי לאחר שהוכח שמחבר ספר טעמי המצוות הוא רבי יוסף הבא משושן הבירה,[10] למעשה שלום כתב מפורש שחזר בו בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט אגרת הקודש, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ רן כלילי, תכלית הנישואין, מעליות כו, תשס"ו
    2. ^ חלק ד עמ' פז – קיב
    3. ^ פרשת כי תצא
    4. ^ תחילת פרק ב
    5. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק לג
    6. ^ פירוש הרמב"ן לתורה ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ו'
    7. ^ מצוות פריה ורבייה
    8. ^ שרגא אברמסון אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן. סיני צ' (תשמב) רלב-רנג
    9. ^ גרשם שלום, "האם חיבר הרמב"ן את ס' אגרת הקודש?", קריית ספר כא 179–186
    10. ^ יהודה ליבס, ביקורת על מחקרי קבלה
    11. ^ גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשל"ו, עמ' 149 הערה 72