אדגר ספייר
 | |
| סר אדגר ספייר, 1914 | |
| לידה |
7 בספטמבר 1862 ניו יורק, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
16 בפברואר 1932 (בגיל 69) ברלין, גרמניה |
| מדינה |
ארצות הברית  |
| פעילות בולטת | בנקאי, נדבן |
| תפקיד |
חבר המועצה המלכותית |
| בן או בת זוג |
Leonora Speyer (1902–?) |
  | |
אדגר ספייר (7 בספטמבר 1862 – 16 בפברואר 1932) היה בנקאי ונדבן יהודי בריטי יליד ארצות הברית.[1] בשנת 1892 היה לנתין בריטי. שימש יושב ראש חברת האחים ספייר, אשר הייתה הסניף הבריטי חברת המימון הבינלאומית בבעלות משפחת ספייר, שותפה לסניף האמריקאי והגרמני של החברה. ספייר היה יושב ראש חברת הרכבות החשמליות התחתיות של לונדון (גלגולה הראשון של הרכבת התחתית של לונדון) החל משנת 1906 ועד 1915, תקופה בה החברה פתחה שלושה קווי הרכבת התחתית, חשמלה קו רביעי ונטלה את הפעלת שניים נוספים.
ספייר תמך בפעילויות מוזיקליות ובאמנויות והיה ידידם של מספר מלחינים מובילים בתקופתו, כולל אדוארד אלגר, ריכרד שטראוס וקלוד דביסי. הוא היה יו"ר החברה למוזיקה קלאסית במשך עשר שנים, ומימן במידה רבה את הפרומס בשנים 1902 עד 1914. בין הפעילויות הלא-מוזיקליות בהן תמך הוא שימש גזבר הכבוד של קרן למימון משלחתו של רוברט פלקון סקוט לאנטארקטיקה. על פעילותו הפילנתרופית הוענק לו תואר ברון בשנת 1906 ו ובשנת 1909 הפך לחבר המועצה המלכותית.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא הפך מטרה להתקפות בעיתונות בטענה כי הוא נוטה לטובת גרמניה. בשנת 1915 ספייר הציע את התפטרותו מן המועצה המלכותית וביקש לוותר על תואר האצולה, אולם ראש הממשלה דחה את ההצעה. הוא התפטר מתפקידו בהנהלת חברת הרכבות החשמליות התחתיות של לונדון ועקר לארצות הברית.
בשנת 1921 חקרה הממשלה הבריטית טענות לפיהן ספייר סחר עם האויב בתקופת המלחמה, והשתתף בפעילויות אחרות בעת המלחמה שאינן עולות בקנה אחד עם מעמדו כאזרח בריטי. ספייר הכחיש את ההאשמות, אולם אזרחותו הבריטית נשללה והוא הוצא מבין חברי המועצה המלכותית.
חייו עד לשנת 1914[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספייר נולד ב-7 בספטמבר 1862 בניו יורק. הוא היה בנם השני של מהגרים יהודים מפרנקפורט בגרמניה, גוסטב ספייר וסופיה (לבית רובינו). אביו היה בנקאי בינלאומי עם עסקים בפרנקפורט, ניו-יורק ולונדון. ספייר התחנך בתיכון בפרנקפורט. ב-10 בפברואר 1902 נישא ספייר לכנרית האמריקאית לאונורה פון סטוק, בהמבורג, לאחר שנפגשו בקונצרט בו הופיעה.[2] לזוג נולדו שלוש בנות: פמלה, לאונורה, וויויאן.[3]
עבודתו כבנקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1884 ספייר הפך שותף בכל עסקי אביו. הוא ניהל את משרד החברה בפרנקפורט. בשנת 1887 הוא החל לנהל את המשרד האחים ספייר בלונדון. אחיו הבכור, ג'יימס, ניהל את עסקי המשפחה בניו יורק. עסקי המשפחה התמחו במסחר בין אירופה לארצות הברית ומימון של סלילת מסילות ברזל. ב-29 בפברואר 1892 ספייר קיבל אזרחות בריטית.[4]
בזכות מעורבות האחים ספייר במימון סלילת מסילות ברזל נוצר בשנת 1900 קשר עם הבנקאי האמריקאי צ'ארלס ירקס. ירקס הוביל את הפיתוח מערכת התחבורה העירונית של שיקגו והגיע ללונדון כדי למצוא הזדמנויות עסקיות במערכת הרכבות התחתיות של לונדון. הוא חבר לספייר כדי להוביל תאגיד של משקיעים בינלאומיים בבניית שלושה קווים של הרכבת התחתית בלונדון וחשמול של קו רביעי.[5]
ירקס שימש יושב הראש הראשון של יושב ראש חברת הרכבות החשמליות התחתיות של לונדון אשר הוקמה בשנת 1902 במימון של 5 מיליון ליש"ט, רוב הסכום נאסף ממכירת מניות למשקיעים מחוץ לבריטניה.[6] מהנפקות מניות נוספות גויס עד לשנת 1903 סך של 18 מיליון ליש"ט. הון זה שימש לפרויקטים שונים אשר היו קשורים לפיתוח הרכבת התחתית בלונדון.[8] לאחר שירקס נפטר בשנת 1905, תפס ספייר את מקומו כיושב ראש החברה.[9] בשנת 1907 נפתחו שלושת הקווים החדשים והושלמה עבודת החשמול. על אף ההצלחה ההנדסית של החברה בביצוע העבודות בתוך זמן קצר, החברה הייתה במצוקה כלכלית קשה. ההערכות ראשוניות באשר למספר הנוסעים הוכחו כאופטימיות מן המציאות והכנסות החברה לא כיסו את עלויות התפעול.[11]
לאחר שספייר התגייס לעזרת החברה, הוא פעל במשך מספר שנים, יחד עם מנכ"ל החברה אלברט סטנלי, כדי להשיבה לאיתנות כלכלית. מטרה זו הושגה עם רכישת חברת האומניבוס הכללית של לונדון בשנת 1912, אשר מרווחיה יכול לאזן את הפסדי הרכבת התחתית.[12][14] בנובמבר 1912 פעל ספייר לביסוסה הנוסף של החברה כאשר רכש שליטה בשתי חברות רכבת תחתית נוספות בלונדון: חברת הרכבת של העיר ודרום לונדון וחברת הרכבת של מרכז לונדון.[15][17]
פעילותו כנדבן ופטרון אמנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת עבודתו כראש עסקי המשפחה בלונדון ספייר הפך אדם עשיר. הוא רכש זוג בתים שכנים ברחוב גרוסבנור ברובע מייפר בלונדון שאותם איחד לבית מפואר אחד בשנים 1910–1911. בביתו היה אוסף של חפצי אמנות מכל רחבי אירופה. ספייר אף הזמין מאמנים עבודות אמנות, בהן ציור פורטרט של אשתו מאת ג'ון סינגר סרג'נט בשנת 1907 ופורטרט של עצמו מאת ויליאם אורפן.
ספייר אהב מוזיקה וערך קונצרטים שנערכו בביתו. הוא היה ידידם של מלחינים נודעים, בהם אדוארד אלגר, ריכרד שטראוס וקלוד דביסי, פרסי גריינג'ר והצ'לן הוגו בקר. ספייר רכש כינורות של סטרדיוואריוס וג'וזפה גוארנרי בהם ניגנה אשתו בהופעות פומביות ובאירועים פרטיים. הוא שימש בין היתר יושב ראש החברה לקונצרטים קלאסיים עד לשנת 1912 ותרם מדי שנה מכספו לקיום הפרומס.
חייו לאחר שנת 1914[עריכת קוד מקור | עריכה]
לחץ אנטי-גרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי המאה ה-19 ובעשור הראשון למאה ה-20 גברה דעת הקהל הבריטי המתנגדת לגרמניה. ככל שהאיץ מרוץ החימוש בין ציי המלחמה הבריטי והגרמני, גבר חוסר האמון בבריטניה כלפי גרמנים ואזרחים ממוצא גרמני, חוסר אמון זה התחזק עוד יותר על רקע דיווחים עיתונאיים על הסכנה הצבאית הנשקפת מגרמניה.
לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה, ב-4 באוגוסט 1914, ספייר התפטר מתפקידו בסניף פרנקפורט של הבנק המשפחתי. לאחר הצו המלכותי מ-11 בספטמבר 1914, האוסר על אזרחים בריטים לקיים קשרים עם חברות מסחריות המקיימות עסקים עם גרמניה, ספייר התפטר אף מתפקידו בסניף האמריקאי של הבנק. למרות זאת, החשדות באשר לקשרי המשפחה הגרמנים של ספייר הובילו למסע תקשורתי נגד. המונים התאספו לפני ביתו בלונדון וקראו קריאות בוז כלפי מבקרים בבית.
טענות בדבר חוסר נאמנותו של ספייר ובוגדנותו הופיעו בעיתונות הבריטית, בין השאר נטען כי הוא שולח אותות לצוללות גרמניות מביתו בנורפוק. אשתו נודתה מחוגי החברה ומאגודות שבהן הייתה חברה. ספייר התבקש להתפטר מחבר הנאמנים של בית החולים בו היה חבר, על רקע איומים להפסיק תרומות לבית החולים. הזוג ספייר התבקש להוציא ילדיהם מבית הספר על רקע הודעות הורים כי לא יתירו לילדיהם ללמוד יחד עם ילדי ספייר.
ספייר סירב לחתום על "מכתב נאמנות" כפי שהוצע על ידי סר ארתור פינרו לאזרחים בריטים בולטים אחרים ממוצא גרמני. מנגד, הוא כתב מכתב ב-17 במאי 1915 לראש ממשלת בריטניה בו ביקש להגיש את התפטרותו מן המועצה המלכותית ולוותר על תואר האצולה שניתן לו, בו טען כי הוא אזרח בריטי נאמן, אולם אין הוא יכול עוד לשאת את המסע הציבורי הבלתי צודק המתנהל נגדו. ספייר התפטר אף מתפקידו כיושב ראש חברת הרכבות החשמליות התחתיות של לונדון, מחבר הנאמנים של קרן בית החולים על שם המלך אדוארד ומחבר הנאמנים של הגלריה לאמנות בווייטצ'אפל.
קיים סימן שאלה משפטי האם ספייר היה יכול להתפטר מן המועצה המלכותית, או לוותר על תואר האצולה, כיוון שלא קיים מנגנון פורמלי המאפשר לעשות זאת, אולם תגובת ראש הממשלה לפנייתו הייתה תומכת ובה הודיע כי על יסוד הכרות רבת שנים עם ערכיו של ספייר, המלך דוחה את בקשתו. ב-26 במאי 1915 עזב ספייר עם משפחתו את בריטניה והיגר לארצות הברית.
שלילת אזרחותו הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 באוגוסט 1918 נידונה בבית הלורדים הבריטי הצעת חוק לשלילת אזרחות בריטית שהוענקה. במהלך הדיון הועלה נושא חברותו של ספייר במועצה המלכותית. במהלך הדיון הודיע הלורד קרזון כי משרד הפנים הבריטי בוחן את שאלת חברותו של ספייר במועצה המלכותית. לאחר דיון זה הציע ספייר פעם נוספת לראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' את התפטרותו מן המועצה המלכותית, אולם לא זכה לתגובה על פנייתו.
לאחר שנערכה חקירה חשאית במשרד הפנים הבריטי באשר להתנהגותו של ספייר בתקופת המלחמה, אזרחותו של ספייר נשללה בצו שניתן ביום 1 בדצמבר 1921. ב-13 בדצמבר 1921 ניתן צו של המלך ג'ורג' החמישי למחוק את שמו של ספייר מבין חברי המועצה המלכותית. אירוע דומה התרחש רק בשנת 2011, עת נמחק שמו של אליוט מורלי מבין חברי המועצה המלכותית, אף שמספר חברים התפטרו מרצונם מן המועצה בין שני אירועים אלה. ועדת החקירה של משרד הפנים קבעה כי ספייר "בהתנהגותו ובדבריו הדגים את חוסר קשריו ונאמנותו למלך; וקיים קשרים לא חוקיים עם אזרחי מדינת אויב והיה קשור לעסקים שנוהלו באופן שסייע לאויב בשעת מלחמה." הוועדה הסיקה כי המשך אזרחותו של סר אדגר ספייר אינה עולה בקנה אחד עם טובת הציבור. אף אשתו וילדיו אבדו את אזרחותם הבריטית.
דין וחשבון הוועדה פורסם ב-7 בינואר 1922. באותו היום פרסמו שותפיו של ספייר מכתב התומך בספייר ודוחה את ההאשמות כלפיו בדבר התכתבות עם קרובי משפחתו הגרמנים. במכתב התמיכה נטען כי ספייר לא היה מסוגל לכל מעשה של בגידה בארצו המאומצת. יומיים לאחר פרסום דו"ח הוועדה פרסם ספייר הודעת תגובה הדוחה את פרשנות הוועדה להתנהגותו.
שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודש ינואר 1920 נמכרו אחזקות האחים ספייר בחברת הרכבות החשמליות התחתיות של לונדון בסכום של כמיליון ליש"ט. חודש אחר כך העמיד ספייר את ביתו בלונדון למכירה, הבית נמכר בשנת 1923. ב-1 באפריל 1922 נסגר בנק ספייר בלונדון.
ספייר חידש את חברותו בהנהלת הבנקים המשפחתיים בארצות הברית ובגרמניה והמשיך להתגורר בניו יורק. הוא נפטר ב-16 בפברואר 1932 בברלין, לאחר שנסע לעיר לצורך ניתוח באפו. הוא נקבר בברלין. בשעת מותו עדיין החזיק בתואר האצולה, אף שהתואר פקע עם מותו משלא היה לו בן שירש את התואר.
מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מורשתו העיקרית של ספייר בעיר לונדון בתרומתו לתחבורה הציבורית בעיר ולתרבותה המוזיקלית. שלושה קווי רכבת תחתית אשר קמו בזכות הנהגתו את חברת הרכבות החשמליות התחתיות, יחד עם ירקס. קווים אלה פעילים עד היום ומהווים חלק מרכזי בקו נורת'רן, פיקדילי, ובייקרלו. סדרת הקונצרטים הפרומס לא הייתה שורדת לולא מימונו הנדיב את המפעל התרבותי. לאחר שהפסיק לממן את הפרומס תרמה למפעל חברת צ'אפל ושות', מוציאים לאור של מוזיקה. החל משנת 1927 מנהל את הסדרה ה-BBC.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Speyer, Sir Edgar, baronet (1862–1932), railway financier and patron of music | Oxford Dictionary of National Biography, www.oxforddnb.com (באנגלית)
- ^ Byron Adams, Edward Elgar and His World, Princeton University Press, 2007-08-19. (באנגלית)
- ^ Lentin, Antony (2013). Banker, Traitor, Scapegoat, Spy? The Troublesome Case of Sir Edgar Speyer. Haus. ISBN 978-1-908323-11-8.
- ^ The Naturalization Act. London Gazette, 1 April 1892
- ^ בין ספטמבר 1900 למרץ 1902 רכש התאגיד את הקווים צ'רינג קרוס, יוסטון והמפסטד (CCE ו- HR), הרכבת הצפונית הגדולה, פיקדילי וברומפטון (GNP & BR) וקו בייקרלו (BS&WR)
- ^ המשקיעים העיקריים בתאגיד היו האחים ספייר, ספייר ושות '(סניף ניו יורק) והבנק הישן של ירקס, חברת Old Colony Trust, בוסטון. Wolmar, Christian (2005) [2004]. The Subterranean Railway: How the London Underground Was Built and How It Changed the City Forever. Atlantic Books. ISBN 1-84354-023-1. p. 170.
- ^ Wolmar 2004, pp. 170–172.
- ^ Like many of Yerkes' schemes in the United States, the structure of the UERL's finances was highly complex and involved the use of novel financial instruments linked to future earnings.[7]
- ^ "City Intelligence: Underground Electric Railways". The Times. 4 בינואר 1906. p. 11. נבדק ב-9 באוגוסט 2009.
{{cite news}}: (עזרה) (registration required). - ^ Wolmar 2004, p. 191.
- ^ The UERL had predicted 50 million passengers for the CCE&HR, 35 million for the B&SWR and 60 million for the GNP&BR in their first year of operation but achieved 25, 20.5 and 26 million respectively. For the DR it had predicted an increase to 100 million passengers after electrification but achieved 55 million.[10]
- ^ "London Traction Merger Arranged". הניו יורק טיימס. 18 בינואר 1912. p. 3. נבדק ב-29 בנובמבר 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wolmar 2004, p. 204.
- ^ By having a virtual monopoly of bus services, the London General Omnibus Company was able to make large profits and pay dividends far higher than the underground railways ever had. In 1911, the year before its take over by the UERL, the dividend had been 18 per cent.[13]
- ^ "Speyer Unites London Lines". The New York Times. 20 בנובמבר 1912. p. 4. נבדק ב-12 בדצמבר 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wolmar 2004, p. 205.
- ^ The take-overs were completed on 1 January 1913.[16]