אדוארד דיקינסון בייקר

אדוארד דיקינסון בייקר
Edward Dickinson Baker

לידה	24 בפברואר 1811 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
נהרג	21 באוקטובר 1861 (בגיל 50) וירג'יניה, ארצות הברית
מדינה
השכלה	האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הוויגית (לפני 1854) המפלגה הרפובליקנית (1859–1861)
סנאטור מטעם מדינת אורגון 2 באוקטובר 1860 – 21 באוקטובר 1861 (שנה) → דלזון סמית' בנג'מין סטארק ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת אילינוי 4 במרץ 1845 – 15 בינואר 1847 (שנה) → ג'ון הרדין ג'ון הנרי ←
4 במרץ 1849 – 3 במרץ 1851 (שנתיים) → תומאס טרנר תומפסון קמפבל ←
חבר הסנאט של אילינוי 1840–1844 (כ־4 שנים)
חבר בית הנבחרים של אילינוי 1837–1840 (כ־3 שנים)
חתימה

אדוארד דיקינסון בייקר (באנגלית: Edward Dickinson Baker;‏ 24 בפברואר 1811 – 21 באוקטובר 1861) היה פוליטיקאי, איש צבא, משורר ועורך דין אמריקאי. הוא ייצג את מדינת אילינוי בית הנבחרים של ארצות הברית ואת מדינת אורגון בסנאט של ארצות הברית. קודם לכן היה חבר הסנאט ובית הנבחרים של אילינוי.

בייקר היה ידיד קרוב וותיק של נשיא ארצות הברית ה-16 אברהם לינקולן. בייקר שירת כקולונל בצבא ארצות הברית הן במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו והן במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. בייקר נהרג בקרב בווירג'יניה בעת שפיקד על גדוד של צבא האיחוד והפך לסנאטור האמריקאי היחיד אי פעם שנהרג במהלך פעולה צבאית.

ביוגרפיה

ראשית חייו והשכלה

אדוארד בייקר בשנת 1850 כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית

אדוארד בייקר נולד בלונדון ב-24 בפברואר 1811 לאדוארד בייקר (מורה) ולוסי דיקינסון בייקר, קווייקרים עניים אך משכילים. בשנת 1816, כשהיה אדוארד ילד, היגרה משפחתו לארצות הברית והגיעה לפילדלפיה, שם פתח אביו בית ספר. אדוארד, שכונה "נד", למד בבית הספר של אביו עד שעזב כדי להתחיל התמחות כמפעיל נול בבית חרושת לטוויה. בשנת 1825 עזבה המשפחה את פילדלפיה ועברה לניו הרמוני שבאינדיאנה – יישוב אוטופי על נהר האוהיו, שהונהג בידי רוברט אוון ושאף ליישם אידיאלים קומונליים.

המשפחה עזבה את ניו הרמוני ב־1826 ועברה לבלוויל שבטריטוריית אילינוי, עיירה סמוכה לסנט לואיס. אדוארד ואביו רכשו סוס ועגלה ופתחו עסק להובלות, שבו עבד אדוארד הצעיר בסנט לואיס. באותה תקופה פגש את מושל אילינוי, ניניאן אדוארדס, שאפשר לו גישה לספריית המשפט הפרטית שלו. בהמשך עבר אדוארד לקרולטון שבאילינוי, שם התקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1830.

נישואים

ב־27 באפריל 1831 נישא בייקר למרי אן פוס; לשניים נולדו שלושה בנים ושתי בנות.

עורך דין באילינוי

אדוארד דיקינסון בייקר

זמן קצר לאחר נישואיו, הצטרף בייקר לכת "תלמידי ישו" (Disciples of Christ) ועסק בדרשות מזדמנות, דבר שתרם להפצת שמו כנואם רהוט – כישרון שעם הזמן הפך אותו למפורסם. שנה לאחר נישואיו, השתתף בייקר במלחמת בלאק הוק אך לא נטל חלק בלחימה. בסביבות שנת 1835 הכיר את אברהם לינקולן, ועד מהרה החל לעסוק בפוליטיקה מקומית. ב־1 ביולי 1837 נבחר לבית הנבחרים של אילינוי, ולאחר מכן כיהן בסנאט של אילינוי בשנים 1840–1844. בשנת 1844, בעודו גר בספרינגפילד, ניצח את לינקולן בהתמודדות על מועמדות למושב הקונגרס האמריקאי השביעי, ונבחר כחבר המפלגה הוויגית. בייקר ולינקולן הפכו לחברים קרובים, והקשר ביניהם הוליד טענה שבייקר הטביל את לינקולן – אך טענה זו הוכחשה מאוחר יותר על ידי מנהיגים בתנועת הרסטורציה (Restoration Movement) שאליה השתייכה כנסייתו של בייקר.

בספטמבר 1844 הפגין בייקר אומץ מפתיע באירוע הקשור לרצח ג'וזף סמית, מייסד תנועת קדושי אחרית הימים, על ידי אספסוף בבית כלא סמוך לעיר נווּוו (Nauvoo), אילינוי. כקולונל במיליציה המקומית, היה בייקר חלק מקבוצה שדלקה אחרי רוצחי סמית, שברחו מעבר לנהר המיסיסיפי אל מיזורי. במקום להמתין לתגבורת, חצה בייקר לבדו את הנהר ותפס את הנמלטים.

בייקר כיהן בקונגרס מה־4 במרץ 1845 עד שהגיש את התפטרותו ב־24 בדצמבר 1846, שנכנסה לתוקף ב־15 בינואר 1847. הוא התפטר בעקבות מחלוקת משפטית בנוגע ללגיטימיות של כהונתו בקונגרס במקביל לשירותו הצבאי. המחלוקת נבעה מהסעיף לחוסר תאימות (Incompatibility Clause) בחוקת ארצות הברית (סעיף 1, חלק 6), האוסר על אדם המכהן כ"קצין של ארצות הברית" לכהן באחד מבתי הקונגרס. עם זאת, החברות עם לינקולן נמשכה – לינקולן אף קרא לאחד מבניו על שמו: אדוארד בייקר לינקולן, שכונה בחיבה "אדי". לעיתים שיחקו השניים יחד במשחק ידיים בשם "Fives", הדומה לכדוריד.

במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, פרש בייקר זמנית מהפוליטיקה, וב־4 ביולי 1846 מונה לקולונל של רגימנט המתנדבים הרביעי של אילינוי. בקרב סרו גורדו, הרגימנט שובץ בבריגדה של ג'יימס שילדס שבפיקוד הדיוויזיה של דייוויד טוויגס. כששילדס נפצע קשה במטח ארטילריה, בייקר הוביל באומץ את הבריגדה והצליח להשתלט על סוללת הארטילריה המבוצרת. הגנרל וינפילד סקוט אמר לאחר הקרב: "הבריגדה שהובלה באומץ על ידי הגנרל שילדס, ואחר כך על ידי הקולונל בייקר, ראויה לשבח רב על תפקודה והצלחתה." זמן קצר לאחר הקרב הסתיים פרק ההתנדבות של אנשי הרגימנט, והם שוחררו בניו אורלינס ב־25 במאי.

בייקר חזר לספרינגפילד בשנת 1848, אך במקום להתמודד שוב מול לינקולן על מקום בקונגרס, עבר לגאלנה, שם נבחר לקונגרס ה־31 (מ־4 במרץ 1849 עד 4 במרץ 1851) מטעם המפלגה הוויגית. בשנת 1850 לא ביקש להיבחר מחדש.

ביולי 1850 הציע לחברת הרכבת של פנמה (Panama Railroad Company) לגייס עובדים לבניית המסילה. הוא התחייב לממן את נסיעתם מסנט לואיס וכן בניו גרנדה, והחברה תעביר אותם הלאה לסן פרנסיסקו עד 1 במאי. בעת שהותו באיסתמו (Istmo), חלה במחלה טרופית ונאלץ לשוב לארצות הברית.

שירות צבאי

ב-4 ביולי 1846, מונה בייקר לקולונל של רגימנט הרגלים הרביעי של מתנדבי אילינוי. הוא השתתף עם הרגימנט שלו במצור על וראקרוס וכן פיקד על אחת הבריגדות שלחמו בקרב סרו גורדו. הוא המשיך לשרת עם רגימנטו עד ששוחרר בכבוד מהצבא ב-29 במאי 1847. לאחר שחרורו, לקח פסק זמן של 14 שנים מהשירות הצבאי, שבמהלכו כיהן בקונגרס האמריקאי ה-31 בשנים 1849–1851, עבר לסן פרנסיסקו, שם עסק בעריכת דין, ובשנת 1860 עבר לאורגון, שם נבחר כרפובליקני לסנאט של ארצות הברית, כדי למלא מושב פנוי לתקופת כהונה שהחלה ב-4 במרץ 1859.

בתגובה לקריאתו של הנשיא אברהם לינקולן ל-75,000 מתנדבים להגנת בירת המדינה לאחר נפילתה של פורט סאמטר לידי כוחות הקונפדרציה באפריל 1861, גייס בייקר רגימנט בתחילת מלחמת האזרחים האמריקנית, כשחיילים גויסו מניו יורק ופילדלפיה. ב-17 במאי 1861 הוצע לו דרגת בריגדיר-גנרל של מתנדבים, אך הוא סירב לכבוד והעדיף לשרת כקולונל של רגימנט הרגלים ה-71 של פנסילבניה ומתנדבי הצפון בדרגת מייג'ור-גנרל בשנת 1861; עם זאת, כהונתו הצבאית הייתה קצרה. ב-21 באוקטובר 1861, נהרג בייקר בקרב בול'ס בלוף, וירג'יניה. גופתו הוחזרה לקליפורניה והוא נקבר בבית הקברות הלאומי של סן פרנסיסקו.

פוליטיקאי מקליפורניה

לאחר שבייקר לא מונה לתפקיד בקבינט תחת הנשיא זאכרי טיילור, הוא עבר לסן פרנסיסקו בשנת 1852. הוא ניהל משרד עורכי דין מצליח, על אף שהתאפיין, לפי חלק מהדיווחים, בהתנהלות עסקית מרושלת ובחוסר תשומת לב לפרטים – תכונות שליוו אותו עוד קודם לכן. כמחוקק, נטען כי לא הקדיש תשומת לב לפרטים יומיומיים. בייקר פגש את אייזק ג'יי וויסטר, צעיר ממנו ב-16 שנים וממשפחה בולטת מפילדלפיה. וויסטר תיאר את בייקר כאדם שלא שמר רישומים, הסתמך על זיכרונו, ונשא איתו צרור ניירות בתוך כובעו. בייקר בז להכנות מוקדמות לתיקים משפטיים וחשב שהרבה יותר יעיל לדבר באלתור בפני חבר מושבעים. הוא קיבל שכר טרחה נאה, אך הוציא את כספו באותה מהירות שבה הרוויח אותו – כולל תשלומים על חובות הימורים. השניים פתחו שותפות מצליחה ברחוב מונטגומרי פינת ג'קסון.

קליפורניה התקבלה כמדינה חופשית לאיחוד בשנת 1850, אך בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 היא התמודדה עם מתחים פנימיים בנושא העבדות, ובייקר הפך לדמות מובילה במאבק לשמור את קליפורניה באיחוד. בשנת 1855 הוא התמודד על מושב בסנאט המדינתי מטעם המפלגה הוויגית ברשימת "אדמת חופש", אך הפסיד כיוון שהמפלגה הוויגית קרסה.

באותה תקופה אימץ את הכינוי "הנשר האפור" משיר של ג'ון ניל, בשל שיערו האפור (למרות שהתקרח). בשנת 1855 הסתבך בפרשה פלילית מפורסמת שסיכנה את עתידו המשפטי והפוליטי – כאשר לקח עבודה כמגן של צ'ארלס קורה, מהמר ידוע שהואשם ברצח מרשל אמריקאי. בייקר נשכר על ידי אשתו של קורה, בל קורה, אך המשפט הסתיים ללא הכרעה, ולבסוף קורה נלכד ונתלה על ידי המון משמר אזרחי. בעקבות האירועים הללו, בייקר הצטרף למפלגת "חוק וסדר", שהתנגדה לפעילות הוועדה לאכיפה עצמית של סן פרנסיסקו. בשל הביקורת שספג, הוא עזב זמנית את העיר ועבר לאזור סקרמנטו.

פוליטיקאי מאורגון

מתוסכל מהכישלון לזכות במושב בבית הנבחרים ב-1859, פנה בייקר צפונה לעבר עתיד פוליטי חדש. אורגון עוררה עניין בקרב יוצאי אילינוי, כולל חברים מספרינגפילד. כבר בשנת 1857 חברו ד"ר אנסון הנרי מאורגון – ידיד ותיק – שכנע את בייקר כי יוכל לנצח בבחירות לסנאט במדינה. לאחר שאורגון הצטרפה לאיחוד ב-14 בפברואר 1859, פנו הרפובליקנים המקומיים לבייקר והזמינו אותו להתמודד על מושב בסנאט כדי לאזן את כוחם של הדמוקרטים המקומיים.

בסוף פברואר 1860 עברה משפחת בייקר לגור בבית בסיילם, במיקום שבו שוכנת כיום אוניברסיטת וילאמת. הוא פתח משרד עורכי דין והחל בקמפיין פוליטי נרחב ברחבי המדינה. ב-4 ביולי בסיילם הוא נשא נאום בו הביע נכונות למות למען המדינה:

"אם נגזר עליי להקריב את חיי הלא-ראויים על מזבח מולדתי כדי להגן עליה מפני תוקפים מבית – הרי שאין לי שאיפה גדולה יותר מאשר ששמש חיי תשקע בצלו של מקדש החירות ושתטביל את דגל הלאום, שמתנוסס כאן בגאווה, בדם החם ביותר שבלבי."

באסיפה המחוקקת באורגון שנערכה בספטמבר 1860 בסיילם נדרש לבחור שני סנאטורים. שישה סנאטורים בעד העבדות ניסו למנוע את בחירתו של בייקר על ידי היעדרות מכוונת והסתתרות באסם, אך הוחזרו בכפייה, וב-7 באוקטובר הושגה פשרה: נבחרו גם ג'יימס נסמית' (דמוקרט תומך דאגלס) וגם בייקר. תומכי דאגלס תמכו בבייקר בזכות כנותו ותמיכתו ברעיון הריבונות העממית.

סנאטור אמריקאי

בייקר במלחמת האזרחים האמריקנית

בייקר נכנס לתפקידו בסנאט ב-5 בדצמבר 1860. עמיתו מאורגון, הסנאטור ג'וזף ליין, שנא אותו עד כדי כך שסירב להציגו לסנאט כמקובל, ולכן עשה זאת במקומו הסנאטור הדמוקרטי מילטון ליית'ם מקליפורניה.

ב-31 בדצמבר טען הסנאטור ג'ודה בנג'מין מלואיזיאנה כי למדינות הדרום יש זכות חוקתית לפרוש מהאיחוד, ושהמדינות האחרות יצטרפו במהרה לקרוליינה הדרומית, שכבר פרשה ב-20 בדצמבר. בייקר הגיב למחרת בנאום של שלוש שעות בו הפריך את טענותיו. הוא הצהיר כי אמנם הוא מתנגד להתערבות בזכויות בעלי עבדים במדינות הדרום, אך מתנגד גם לפרישה ולהרחבת העבדות לטריטוריות ולמדינות חדשות. במרץ 1861 אף הביע נכונות להתפשר בנושאים מסוימים כדי למנוע את התפרקות האיחוד.

השבעתו של לינקולן

אברהם לינקולן הושבע כנשיא ב-4 במרץ 1861. בייקר והסנאטור ג'יימס פירס ממדינת מרילנד ישבו עם פניהם לאחור במרכבת הנשיאות בדרכם מהבית הלבן אל הקפיטול, ולינקולן והנשיא היוצא ג'יימס ביוקנן ישבו עם פניהם קדימה. בראש ליווי הרכיבה היה קולונל צ'ארלס פ. סטון – מפקד עתידי של בייקר בקרב בול'ס בלוף – שדאג להגברת קצב רכיבת הסוסים לצורך הגנה טובה יותר על המכובדים. בייקר הציג את לינקולן בפני הקהל שנאסף על המרפסת המזרחית של הקפיטול: "אזרחים יקרים, אני מציג בפניכם את אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית."

לינקולן לא מינה את בייקר לתפקיד בקבינט, כיוון שהיה זקוק לנוכחותו בסנאט. אילו היה בייקר מתפטר, מושל אורגון הדמוקרטי שתמך בעבדות, ג'ון ויטאקר, היה ממנה סנאטור תומך עבדות במקומו.

מלחמת האזרחים

מלחמת האזרחים פרצה ב־12 באפריל 1861, כאשר ארטילריה של הקונפדרציה פתחה באש על פורט סאמטר. שלושה ימים לאחר מכן, הנשיא לינקולן קרא לגיוס 75,000 מתנדבים. בייקר עזב את הסנאט ונסע לניו יורק, שם נשא נאום במשך שעתיים בפני קהל של 100,000 איש ביוניון סקוור, ב־19 באפריל. הוא היה חד וברור: "שעת הפיוס חלפה; ההכנה לקרב החלה, והמדינה דורשת מכל אדם לעשות את חובתו." הוא הביע את נכונותו להילחם בעצמו: "אם ההשגחה תחפוץ, היד החלשה הזו תשלוף חרב שמעולם לא הוכתמה – לא כדי להילחם למען כבוד מעבר לים, אלא למען המולדת, הבית, החוק, הממשל, החוקה, הצדק, החירות והאנושות."

למחרת, הוא נפגש עם 200 גברים מקליפורניה שרצו להקים רגימנט שיסמל את מחויבות החוף המערבי לאיחוד. ב־8 במאי, שר המלחמה סיימון קמרון הסמיך את בייקר להקים את רגימנט קליפורניה, עם דרגת קולונל ומפקד הרגימנט.

בייקר שלח מברק לשותפו לעריכת דין בסן פרנסיסקו, אייזק ג'. וויסטר, וביקש ממנו לעזור בגיוס וארגון הרגימנט בפילדלפיה. כשוויסטר שאל על הדרגה, בייקר השיב: "איני יכול לקבל דרגה צבאית כרגע מבלי לסכן את מקומי בסנאט. אך אתה יודע מה יחסיי עם לינקולן – אם תעשה זאת עבורי, אני מבטיח שבתוך שישה חודשים אהיה מייג'ור-גנרל ואתה תקבל דרגת בריגדיר-גנרל ופקודה מספקת תחתיי."

ב־11 ביוני כתב בייקר ללינקולן וביקש תפקיד פיקודי שלא יהפוך אותו ל"משני לכולם". מאמציו נשאו פרי: ב־31 ביולי המליץ לינקולן לסנאט על מינויו של בייקר לבריגדיר גנרל (יחד עם צ'ארלס סטון, יוליסס גרנט ואחרים).

למרות זאת, בייקר אמר בסנאט שידחה את המינוי מחשש לחוקיותו. הוא העדיף לשמור על דרגת קולונל, שאותה ראה כ"מספקת לשאיפותיו הצבאיות", וכך יוכל להישאר בסנאט. ב־31 באוגוסט הוא כתב ללינקולן וסירב למינוי כבריגדיר גנרל. למרות זאת, ב־21 בספטמבר מחלקת המלחמה הודיעה לו כי הנשיא מינה אותו למייג'ור גנרל – ובכל זאת, הסנאט של ארצות הברית מציין שבייקר היה קולונל.

הוא מונה למפקד בריגדה בדיוויזיה של גנרל סטון, ששמרה על מעברי נהר הפוטומק צפונית לוושינגטון. באוגוסט, בארוחה עם העיתונאי ג'ורג' וילקס, חזה בייקר את מותו: "אני בטוח שלא אחיה לאורך המלחמה הזו. אם חייליי יראו חולשה כלשהי, איעלם כבר בקרב הראשון. איני יכול להרשות לעצמי – לאחר הקריירה שלי במקסיקו וכסנאטור – להפנות את גבי לאויב."

ביום שלפני מותו, ב־20 באוקטובר, עצר בבית הלבן לביקור עם לינקולן. הם שוחחו במדשאה; בייקר שכב על הקרקע, ווילי לינקולן שיחק בעלים. בייקר נפרד מהילד בנשיקה, לחץ את ידו של הנשיא, וקיבל זר פרחים ממרי לינקולן – ואמר בצער: "יפה מאוד. הפרחים הללו והזיכרון שלי יקמלו יחד."

מותו

ב־21 באוקטובר התקבלה ידיעה שגויה על מחנה קונפדרציה לא מאובטח בבול'ס בלאף. גנרל צ'ארלס סטון שלח כוח פשיטה, שהתנגש בכוחות אויב. בייקר ניסה לתגבר את כוחות האיחוד אך לא דאג לסירות מספקות למעבר הנהר, מה שגרם לעיכובים. בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, נפגע מירי שירה בו דרך הלב והמוח – ומת במקום. וויסטר, שהספיק לדבר איתו רגע לפני מותו, סיפר שבייקר אמר: "קצין שמת יחד עם חייליו לעולם לא יישפט לחומרה."

אחרי מותו

אותו ערב שהה הנשיא לינקולן במטה של גנרל מקללן כשקיבל את הבשורה. העיתונאי צ'ארלס קופין סיפר שראה את לינקולן בוכה: "ראשו מורכן, דמעות זולגות על לחייו הקמוטות, פניו חיוורים, לבו מתכווץ מהתרגשות – כמעט נפל כשיצא לרחוב."

בלוויה של בייקר, מרי טוד לינקולן עוררה סערה כשהגיעה בלבוש לילך – כולל כפפות וכובע תואמים – במקום בבגדים שחורים. כשהעירו לה על כך, ענתה: "האם נשות וושינגטון מצפות ממני להתעטף באבל על כל חייל שנהרג במלחמה הגדולה הזו?"

לאחר מכן התקיימו הלוויות נוספות בפילדלפיה ובניו יורק, ואז גופתו הועברה בספינת Northern Light וברכבת פנמה לסן פרנסיסקו, שם נקבר בבית הקברות הלאומי.

על עצמו אמר בייקר פעם: "הכוח האמיתי שלי הוא ביכולת הפיקוד – להנהיג ולשלוט. אני מרגיש שיכולתי להוביל אנשים לכל מקום." עם זאת, חבריו סברו שכישרונו האמיתי היה בכוח הנאום שלו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדוארד דיקינסון בייקר בוויקישיתוף

• אדוארד דיקינסון בייקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)