אדוארד רושמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדוארד רושמן

אדוארד רושמןגרמנית: Eduard Roschmann; ‏ 25 בנובמבר 1908 - 8 באוגוסט 1977) היה פושע מלחמה נאצי, ממפקדי גטו ריגה, שהיה אחראי לרציחות רבות של יהודים בתקופת השואה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רושמן נולד ב-25 בנובמבר 1908, בעיר גראץ שבאוסטריה. בנו של מנהל מבשלת שיכר. בשנים 1927-1934 היה חבר בארגון שנקרא "הגנת המולדת של חיל שטייר". למד באוניברסיטה ושימש כעורך דין בגראץ. בשנת 1938 הצטרף למפלגה הנאצית, ב-1939 הצטרף לאס אס וב-1941 שובץ למשטרת הביטחון, הסיפ"ו (כוחות משולבים של הגסטפו והמשטרה הפלילית). מינואר 1941 רושמן עבד במשרד הראשי לביטחון הרייך במדור שירות הביטחון, האס דה.

בגטו ריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכיבוש הגרמני של לטביה במלחמת העולם השנייה, הקים האס דה נוכחות בלטביה לצורך השמדת היהודים במדינה. לשם כך הוקם גטו ריגה ורושמן נשלח לשם.

הוא לקח חלק בטבח דונמונדה במרץ 1942, שבמסגרתו נטבחו על ידי הנאצים 3,800 אסירים יהודים מגטו ריגה, בעיקר ילדים, קשישים וחולים. אחת העדויות טוענת שרושמן היה אחד מאנשי האס אס שבחרו את האנשים שהובלו לטבח.

בינואר 1943 התמנה רושמן למפקד גטו ריגה במקומו של קורט קראוזה. השיטות שנקט נבדלו מאלה של קודמו בתפקיד. הוא היה זהיר וקפדני יותר מקראוזה, שכונה על ידי האסירים "הסדיסט" ו"המפלצת". כך למשל רושמן לא נהג להרוג על המקום את מי שנתפסו בעבירה, אלא שלח אותם לכלא המרכזי בריגה (שעקב תנאיו האכזריים היווה רק דחייה קצרה לפני המוות). כתוצאה מכך, מצבם של היהודים תחת פיקודו לא השתפר, ומספר האנשים שנהרגו היה אפילו גדול יותר מאשר תחת פיקודו של קראוזה. אחת מניצולות הגטו תיארה זאת כך: "קראוזה, פסיכופת וסדיסט, פעל באופן ספונטני, מסר את פסקי הדין שלו בלי הסבר מפורט של המצב וביצע אותם באופן מיידי. רושמן המשפטן התלבט במשך זמן רב, האסירים נחקרו ביסודיות ובכך משך אותם עוד ועוד למטה עד כדי הרס".

בנוסף על ההרג ההמוני, השמדת היהודים בלטביה כללה מספר רב של מעשי רצח של בודדים, שרושמן היה בין האחראים להם. הוא נהג לחפש אחר מזון מוברח בעזרת כלבי תקיפה מאומנים, שכלל בדיקות של המטבחים בגטו, אשר אילצו את האסירים להשליך מזון שהבריחו. אחת מניצולות הגטו תיארה מקרה בו רושמן מצא שלוש ביצים על אחד מהיהודים הלטבים במחנה, והוא נורה מיד. מקרה אחר תיאר אביו של נער בן 17 בשם מקס קאופמן, שעבד מחוץ לגטו ונורה יחד עם שני אסירים נוספים כשרושמן ושלישו חשדו בהם כי הם מתבטלים מעבודה.

בעודו מפקד הגטו, רושמן היה מעורב במה שכונה "פארק צבאי מטורי". זו הייתה הקצאת עבודה נוחה עבור היהודים, בעיקר עבור מכונאי רכב שנדרשו לצבא הגרמני, ובכך ניתנה הגנה מסוימת מפני חיסולם. הגרמני הממונה על הפרויקט נהג לקחת שוחד תמורת טיפול טוב ביהודים. כשרושמן שמע על "החיים הטובים" של אותם אסירים, הוא ניסה למנוע זאת על ידי הצבת חלק מהם בתוך אחד מבתי הכלא או להעבירם למחנה הריכוז קייזרוואלד. רושמן עצמו לא נמנע מלקיחת שוחד. במקרה אחד, סנדלר ששני ילדיו היו כלואים בבתי הכלא בריגה, ניסה לשחרורם על ידי תשלום במטבעות זהב. רושמן לקח את המטבעות, אך לא שחרר את הילדים.

פשעים נוספים בלטביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סגירתו של גטו ריגה ביוני 1943, הועבר רושמן למחנה העבודה לנטה, מפעל טקסטיל - מתקן לעבודת כפייה באזור ריגה שבו היהודים שוכנו במקום העבודה. המפקד הקודם של המחנה, קצין הס"ס היהודי, היחידי שסיפורו התפרסם, אלקה שרוויץ הגן על אסיריו/פועליו היהודים שמספרם הגיע ל 1,000, כנראה, גם בשל העובדה שחלק מרווחי המפעל, שייצר מוצרי יוקרה כפרוות, הגיע לכיסו הפרטי. מצב זה השתנה כשרושמן הפך למפקד. תחת שלטונו חוו האסירים זמנים קשים. עקב בריחת שני אסירים פקד על עונש קולקטיבי לכל העובדים. חלקם גם נעצרו, נשלחו לכלא ונרצחו שם.

רושמן השתתף במאמצים של אנשי הזונדרקומנדו במסגרת מבצע 1005 להעלמת הראיות של פשעי הנאצים בלטביה. בסתיו 1943 נתמנה למפקד יחידת קומנדו, שלה ניתנה משימת שריפת גופותיהם של עשרות אלפי אנשים שהנאצים רצחו ונקברו ביערות לטביה. כל שבועיים בערך נורו האסירים שביצעו את העבודה והוחלפו באסירים אחרים ממחנה הריכוז קייזרוואלד ומהמעטים שנותרו בגטו ריגה (יש לציין כי רושמן מתואר לעיתים כמפקד מחנה קייזרוואלד, אולם זה כנראה אינו נכון).

בריחתו והניסיונות לעצרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה ב-1945, נעצר רושמן בעיר גראץ. הוא הסתיר את זהותו האמיתית וכך שוחרר ממחנה המעצר ב-1947. רושמן זוהה בסיועם של האסירים לשעבר מהמחנות ונעצר שוב על ידי המשטרה הצבאית הבריטית. הוא נשלח למחנה הריכוז דכאו אשר הוסב למחנה מעצר של פושעי מלחמה, אך הצליח להימלט משם ובשנת 1948 הצליח לברוח מגרמניה. הוא נסע לגנואה באיטליה ומשם הפליג לארגנטינה בסיועו של הבישוף אלויס הודאל. בבואנוס איירס הוא הקים חברה ליבוא ויצוא של עץ, התחתן בשנית מבלי להתגרש מאשתו הראשונה ובשנת 1968 קיבל אזרחות ארגנטינאית תחת השם פרדריקו ואגנר.

בשנת 1959 הוצא נגד רושמן צו מאסר בגרמניה באשמת ביגמיה. בשנת 1960 הוציא נגדו בית המשפט הפלילי בגראץ צו מעצר באשמת רצח והפרות חמורות של זכויות אדם, בהיותו מעורב בהריגתם של לפחות 3,000 יהודים בין השנים 1938- 1945, ועל רצח של לפחות 800 ילדים מתחת לגיל 10. עם זאת, מערכת המשפט האוסטרית שלאחר המלחמה לא נקטה בפעולה ממושכת נגדו. בשנת 1963 הוציא בית המשפט המחוזי בהמבורג שבגרמניה המערבית צו מעצר נגד רושמן, שבסופו של דבר הוכח כאיום חמור יותר עליו. שגרירות גרמניה המערבית בארגנטינה יזמה באוקטובר 1976 בקשה להסגרתו של רושמן, על מנת שיעמוד למשפט על רצח יהודים בשואה. בקשה שנייה הוגשה במאי 1977 (ככל הנראה, שכניו של רושמן בפרוור של בואנוס איירס זיהו את שמו ותמונותיו הודות לפרסומים עליו בעיתונים בעקבות הסרט "תיק אודסה". הם הודיעו למשטרת בואנוס איירס, שפנתה מצידה לשגרירות גרמניה בדרישה לצו מעצר). משרדו של נשיא ארגנטינה הוציא גילוי דעת לתקשורת, כי ממשלת ארגנטינה תשקול את הבקשה להסגירו, אף על פי שאין להם הסכם הסגרה עם גרמניה המערבית. רושמן, שלא היה נתון במעצר בעת פרסום גילוי הדעת, ברח לפרגוואי. יש שהניחו כי ארגנטינה נקטה במהלך פוליטי, שנועד מצד אחד לרצות את ממשלת גרמניה המערבית, ומצד שני, פרסום הצו בפומבי נועד לתת לרושמן מספיק זמן כדי להתחמק ממעצר.

רושמן מת באסונסיון שבפרגוואי באוגוסט 1977, זמן קצר מאוד לאחר בריחתו לשם.

הרומן "תיק אודסה" ופעולתו של ויזנטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה בדיונית למחצה לסיפורו של רושמן ניתנה ברומן "תיק אודסה" של הסופר פרדריק פורסיית (בשנת 1974 הפך הרומן גם לסרט מצליח). אין למצוא ברומן זה תיאור מדויק התואם את מה שקרה במציאות.

צייד הנאצים שמעון ויזנטל, שחיפש את רושמן במשך שנים רבות, כתב בספרו "משפט ולא נקם" כי הציע לפורסיית לכתוב ספר על רושמן, אך חלק מהמידע שנתן לו על הפושע הנאצי היה מפוברק במתכוון. הוא עשה זאת, לטענתו, על מנת שרושמן ייחשף לציבור וייעצר בעקבות הפרסום עליו. מטאו סן פיליפו, חוקר שבדק את הנושא, כתב: "אנחנו לא יכולים להאשים את פורסיית באי דיוק. הוא כתב מותחן, לא מאמר היסטורי. דמותו של ויזנטל בראשית הרומן היא מעניינת יותר. מאוחר יותר, צייד הנאצים התוודה כי הוא רצה להשפיע על הסופר. למעשה, רצה ויזנטל באמצעות מותחן זה לכפות על רושמן להיחשף, וזה מה שקרה בפועל".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]