אדוארד שפראנגר

אדוארד שפראנגר
Eduard Spranger

אדוארד שפראנגר
לידה	27 ביוני 1882 Groß-Lichterfelde, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פטירה	17 בספטמבר 1963 (בגיל 81) טיבינגן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מדינה	גרמניה
תחומי עניין	פילוסופיה, פדגוגיה, מערכת חינוך
השכלה	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
מנחה לדוקטורט	פרידריך פאולסן, קארל שטומפף
מונחה לדוקטורט	Günter Scheele, Alfred Buhrow, בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו
פרסים והוקרה	אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה מדליית הזהב ע"ש גתה (1942) הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (1952)

אֶדוּאַרְד שְׁפְּרַאנְגֶר (בגרמנית: Eduard Spranger; 27 ביוני 1882 – 17 בספטמבר 1963) היה פילוסוף גרמני, פדגוג ופסיכולוג, הנחשב לאחד מהקלאסיקונים המודרניים של הפדגוגיה. הוא מילא תפקיד מפתח בביסוס הפדגוגיה כדיסציפלינה אקדמית עצמאית, והשפיע על הכשרת מורים בגרמניה לאחר שתי מלחמות העולם. הוא נחשב גם לאחד הנציגים הבולטים ביותר של פדגוגיה מבוססת מדעי הרוח, והייתה לו השפעה מתמשכת על הדיונים הפדגוגיים במחצית הראשונה של המאה ה-20.

שפראנגר זכה בפרסים רבים על הישגיו האקדמיים. הוא פעל למען הגימנסיה ההומניסטית וטבע את המונח "הומניזם שלישי". מטרת החינוך, לדידו, היא עיצובו הפנימי של האדם.

קורות חייו ועבודתו

נעורים והשכלה בסיסית

שפראנגר נולד מחוץ לנישואים, בנו היחיד של בעל חנות הצעצועים הברלינאי קארל פראנץ אדלברט שפראנגר (1839–1922) ואשתו לעתיד, הנרייטה ברטה שננבק (1847–1909), שהייתה אשת מכירות בחנות. הוריו של שפראנגר נישאו בשנת 1884, פראנץ שפראנגר הכיר באופן רשמי באבהותו הביולוגית, ולאדוארד הותר להשתמש בשם המשפחה "שפראנגר".

מגיל שש, שפראנגר למד בתחילה בבית הספר המכין התלת-שנתי של הגימנסיה הריאלית דורותינשטדטישס בברלין. בזכות ביצועיו המצוינים ובתמיכת אחד ממוריו, הוא עבר בגיל שתים עשרה לגימנסיה היוקרתית "צום גראון קלוסטר", וסיים אותה בציונים מעולים בפסחא 1900.

שפראנגר שקל ללמוד מוזיקה, אך במקום זאת החליט ללמוד באוניברסיטת פרידריך וילהלם של ברלין, כשהוא מתמקד בפילוסופיה ובמקצועות משניים כמו פסיכולוגיה, פדגוגיה, היסטוריה, כלכלה, משפטים, תאולוגיה, לימודי גרמנית ותאוריית המוזיקה. בין מוריו היו פרידריך פאולסן , וילהלם דילתיי, אריך שמידט ואוטו הינצה . בגיל 19 בלבד, הוא נכשל בניסיונו הראשון לקבל דוקטורט אצל דילתיי, שהציע לו את הנושא "התפתחותו של פרידריך היינריך יעקבי". שפראנגר קיבל לבסוף את הדוקטורט שלו בשנת 1905 בהנחיית פרידריך פאולסן וקארל שטומפף, עם עבודה שבחר בעצמו, "היסודות האפיסטמולוגיים והפסיכולוגיים של המדע ההיסטורי".

בתקופה זו, שפראנגר פגש את קתרינה "קאטה" האדליך, ונשאר איתה בקשרי מכתבים הדוקים למשך כל ימי חייו.

הדרכה בבתי ספר תיכונים

לאחר קבלת תואר הדוקטורט שלו, ובמהלך חיפושיו אחר עבודת פוסט-דוקטורט, שפראנגר לימד באופן זמני בבית הספר הפרטי לבנות "זנקט גאורג" בברלין, אותו עזב שוב ב-1908. הוא החל לעבוד כמורה בבית ספר פרטי לבנות שכלל גם מכללה להכשרת מורים, בניהולו של וילי בם. באותה שנה, אימו חלתה בשחפת, ממנה נפטרה לאחר שנה של סבל. מות אימו האהובה, בה טיפל ללא לאות, זעזע עמוקות את שפראנגר.

במשך חמש שנים לימדתי כמה שעות גרמנית במה שנקראו אז בתי ספר גבוהים לבנות. כילד יחיד שגדל בבדידות רבה, נתקלתי לראשונה בצורה של אנושיות שאחרים פוגשים מוקדם אצל אחיותיהם. 'הנשיות הנצחית', הן בצורתה הבוגרת ביותר והן בצורתה התמימה עדיין, הזינה אותי עמוקות, ואף על פי שאיבדתי את אמי האהובה באותה תקופה, איני מהסס לומר: תקופה זו בבית הספר הייתה למעשה המאושרת בחיי."

— אדוארד שפראנגר בסקירה ביוגרפית משנת 1953

מרצה באוניברסיטה

אוניברסיטת פרידריך וילהלם של ברלין סביב 1900

בשנת 1909, שפראנגר קיבל את תואר הפרופסור באוניברסיטת ברלין. עבודת ההביליטציה שלו נקראה "וילהלם פון הומבולדט ורעיון האנושיות". הוא נשא את הרצאת הפתיחה שלו ב-1909 ולימד כמרצה פרטי באוניברסיטת ברלין עד למינויו לאוניברסיטת לייפציג. שם, הוא מונה לפרופסור חבר לפילוסופיה ופדגוגיה בשנת 1911, ולאחר מכן קיבל מינוי לפרופסור מן המניין באוגוסט 1912.

בשנת 1912, שפראנגר נבחר לחבר מועצת הנאמנים של המכללה לנשים בלייפציג , שם הוכשרו נשים צעירות להיות גננות, עובדות סוציאליות ואחיות. עם זאת, הוא עזב את המכללה בשנת 1915 לאחר ויכוחים סוערים עם המנהלת המבוגרת, הנרייטה גולדשמידט, על אופן ניהול המכללה. כמחווה של סולידריות, שבע מתלמידותיו עזבו את המוסד, והוא החל לתת להן שיעורים פרטיים.

שפראנגר הרצה באוניברסיטת לייפציג עד סמסטר קיץ 1914. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא גויס ל"לנדשטרום" (Landsturm – כוחות מילואים עממיים) כחייל בלתי מאומן, אך מעולם לא נשלח לחזית. מצד אחד, הוא חש חובה לשרת בכוחות המזוינים כמו בני דורו, אך בו בזמן היה מודע לכך שאין לו את הכישורים הפסיכולוגיים והפיזיים הנדרשים לכך. הלחץ הפסיכולוגי ועבודת היתר הקיצונית גרמו לשפראנגר לחלות קשה ב-1916, מה שהביא אותו לקחת שנת חופשה מהאוניברסיטה. הוא סבל מרזון חמור ודלקת קרום הריאה, ואף עלה חשד לשחפת. לאחר החלמתו, שפראנגר מונה ליועץ במשרד התרבות הפרוסי ב-1917. שנה לאחר מכן, הוא נבחר לוועד המנהל של "האגודה להיסטוריה של בתי הספר והחינוך הגרמניים".

בשנת 1919, שפראנגר קיבל משרה באוניברסיטת ברלין, זאת לאחר שדחה בעבר הצעות מאוניברסיטת המבורג ואוניברסיטת וינה. בשנת 1922, אביו של שפראנגר נפטר מסרטן הקיבה בגיל 83. היחסים בין האב לבן היו מתוחים לאורך כל חייו. שנה לאחר מכן, שפראנגר מונה לדקאן הפקולטה למדעי הרוח ומדעי הטבע באוניברסיטת ברלין. בתקופה שלאחר מכן, שפראנגר פרסם בזה אחר זה את שתי יצירותיו החשובות, "Lebensformen" ("צורות חיים", 1914) ו-"Psychologie des Jugendalters" ("פסיכולוגיה של גיל ההתבגרות", 1924). הוא צבר השפעה ניכרת על מדיניות בתי הספר בפרוסיה ובגרמניה, במיוחד בתחום הכשרת מורים.

העיתון "Die Erziehung" ("החינוך"), אותו ייסד יחד בשנת 1925, השפיע באופן משמעותי על הדיון החינוכי בגרמניה בין השנים 1925 ל-1943: שפראנגר רצה להגביל את ההכשרה הגבוהה של מורים באוניברסיטה לפילוסופיה חינוכית ולהכשרה מדעית ספציפית, אך להעביר את הפדגוגיה המעשית של בית הספר ואת האלמנטים האמפיריים-ניסויים למוסדות אחרים. זאת משום שראה באוניברסיטה מקום להכשרה מדעית המתממשת באמצעות קשר אישי ולא כמפעל המוני. בשנת 1925, הוא התקבל לאקדמיה הפרוסית למדעים . שפראנגר העביר את הרצאותיו הפופולריות מאוד לעד 1,300 סטודנטים (1929), מתוך סך של כ-14,000 סטודנטים רשומים. כמרצה מבוקש ומוערך באירועים ציבוריים, הוא נאם, בין היתר, בשנת 1930 בטקס יום השנה להקמת הרייך הגרמני באוניברסיטת ברלין על "אתיקה של רווחה ואתיקה של הקרבה", ובשנת 1932, נשא נאום לבקשת הקנצלר היינריך ברינינג, ברדיו על "מצוקה גרמנית, תקווה גרמנית". בשנת 1934, אדוארד שפראנגר נישא לסוזאנה קונרד, אותה פגש בברלין בשנת 1913.

שפראנגר והנשים

שפראנגר חשב במונחים של קוטביות מגדרית. לתפיסתו, נשים מייצגות רגשות, תפיסה הוליסטית וחיים, והן מהוות השלמה מועילה לגברים. תחומי האחריות התרבותיים של נשים היו שונים מאלה של גברים. נשות תקופתו העריכו את שפראנגר על כך שלא צמצם אותן לתפקידים משפחתיים בלבד, אלא איפשר להן לעסוק בפעילויות תרבותיות נבחרות. הוא חש ייעוד להדריך נשים אל ה"עצמי" הגבוה וה"אמיתי" שלהן. גישה זו התבססה על רעיון שאימץ ממודל החיקוי שלו, וילהלם פון הומבולדט: מודל של השלמה אידיאלית בין המגדרים.

שפראנגר דחה בתחילה את הרעיון שנשים ילמדו באוניברסיטה . ב-1908 כתב לקאטה האדליך: "ידידתי היקרה, נשים לומדות היא שטות גמורה; כולן לא משיגות דבר". שנים ספורות לאחר מכן הביע את הערצתו להישגים האינטלקטואליים של כמה נשים, אך גם התלונן ברוגז על חוסר הרצינות של תלמידותיו. ב-1915 כתב במכתב לקאטה האדליך כי המכללות שלו נודעו בתוך המוסד כ"בית הספר לסריגה" וכי "חבל שכל הנשים נדבקו עכשיו בחיידק הלימודים". סביב שנת 1915/1916 כתב חוברת בשם הרעיון של אוניברסיטה לנשים ותנועת הנשים, אשר התקבלה בהתלהבות, בין היתר, על ידי גרטרוד בוימר .

יועצותיו החשובות ביותר של שפראנגר היו תמיד נשים: תחילה אימו, ומאוחר יותר במיוחד אשתו וקאטה האדליך. בקאטה האדליך, מצא שפראנגר אשת סוד במשך 60 שנה, שהבנתה ותגובותיה סיפקו לו השראה חיונית בחיפושו אחר הגשמה עצמית גברית כחוקר. אחת מתלמידותיו המסורות של שפראנגר הייתה הפדגוגית מתילדה מאייר , שאצלו קיבלה את הדוקטורט שלה.

התקופה הנאצית

שפראנגר, שגדל במסורת השמרנות הלאומית של המידות הפרוסיות , התייחס לרפובליקת ויימאר בספקנות. מבחינה פוליטית, שפראנגר היה קרוב למפלגת העם הלאומית הגרמנית. ב-1933, הוא הצטרף לארגון הלוחמני האנטי-רפובליקני קסדת הפלדה, אשר שולב באס אה באותה שנה. הוא השתתף בפגישות של קבוצת האוניברסיטה של ליגה לוחמנית זו, כמו גם במסדרי מדים, ויועד ל"תפקיד מנהיגותי תרבותי". החל מ-1933, הוא השתתף באופן קבוע גם באירועים שאורגנו על ידי "האגודה הגרמנית למדיניות הגנה ומדעי ההגנה".

ב-22 באפריל 1933, אדוארד שפראנגר, אחד מכמה חברי הנהלה של "איגוד האוניברסיטאות הגרמניות", ניסח וחתם על מה שנקרא "הצהרת וירצבורג", שנועדה לגבש את העמדה הכמעט רשמית של האוניברסיטאות כלפי הנאציזם. בעוד שהצהרה זו התבטאה באופן אמביוולנטי, ובאופן כללי בחיוביות, כלפי המהפכה המדינית הנאצית והפוליטיזציה של האוניברסיטה, היא דחתה פוליטיזציה כזו של האוניברסיטה, אותה ראתה כ"צמצום לתפיסות ספציפיות", והגנה במפורש על "ניהול עצמי על ידי הרקטור, הסנאט והפקולטות", וכן על "בחירה אוטונומית של סגל ההוראה".

לידתה מחדש של האומה הגרמנית ועלייתו של הרייך הגרמני החדש משמעותן עבור אוניברסיטאות מולדתנו הגשמת כמיהותיהן ואישור תקוותיהן הלוהטות תמיד. […] עם ביטול ניגודי המעמדות האומללים, הגיעה שוב השעה לאוניברסיטאות לפתח את רוחן מתוך האחדות העמוקה של הנפש הלאומית הגרמנית, ולכוון במודע את המאבק הרב-גוני של נפש זו, המדוכאת על ידי מצוקה ותכתיבים זרים, לעבר משימות ההווה. […] בהישענות על הכוח הפנימי של הסולידריות הלאומית שלנו, אנו, למען עמנו והרייך, נפתח במאבק לא רק נגד דיכוי חיצוני, אלא גם נגד הנזק שנגרם לעם על ידי שקרים, לחץ על המצפון, והתנהגות חסרת רוח.

— הצהרת איגוד האוניברסיטאות הגרמניות 1933

המשפט האחרון בהצהרה זו פורש על ידי המשטר כהתקפה. הנהגת האיגוד התנערה משפראנגר והכריזה על ההצהרה כביטוי פרטי של דעתו של שפראנגר.

במרץ של אותה שנה, שפראנגר, תוך שהוא מצטט צורה "אפלטונית" של פדגוגיה, הצהיר כי "הגרעין החיובי של התנועה הנאציונל-סוציאליסטית" יכול להיראות בדגש שהושם על "תחושת האצילות של הדם וקהילת הדם" ובדרישה ל"נאמנות עמוקה למולדת" ול"דאגה לצאצאים באיכות פיזית ומוסרית גבוהה". עם זאת, עוד בסוף 1932, שפראנגר הביע ביקורת על הנאציונל-סוציאליזם במכתבים לידידתו אשת סודו, קאטה האדליך: "הגיע הזמן, יקירתי, שתיפרדי מהנאציונל-סוציאליסטים. הם לא רק התבססו, אלא הפכו לחברה שמסוכנת למדינה. כמה חבל על הרצון הטהור שהיה להם בהתחלה. אבל זה פשוט לא יכול לעבוד בלי אינטליגנציה".

התפטרות ב-1933

שפראנגר התנגד לפעולות של ארגון הסטודנטים הנאציונל-סוציאליסטי באוניברסיטה בשנת 1933בברלין. במיוחד, הוא מחה נגד פוסטר אנטישמי מסית של איגוד הסטודנטים הנאצי , "12 התזות נגד הרוח הבלתי-גרמנית", ונגד "צו הריגול", שקרא לסטודנטים להשתמש בהלשנות כדי לסייע להגשמת "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי". זה נראה לו, כפי שכתב מאוחר יותר, "השפלה של הרוח המדעית שהאוניברסיטה אמורה לייצג".

כאשר, זמן קצר לאחר מכן, הוקמה קתדרה חדשה ומכון לחינוך פוליטי עבור הפדגוג הנאצי אלפרד בוימלר בסמוך לקתדרה של שפראנגר, מבלי ששפראנגר קיבל על כך הודעה, שפראנגר ראה בשני צעדים אלה "העלבה של משרדו" ותחילתה של "אוניברסיטה סטריאוטיפית (כלומר, עוברת פוליטיזציה)". מכיוון ששפראנגר טען שהקדיש תשומת לב מדעית ניכרת ל"קשר בין מדינה לחינוך" בכתביו ובהרצאותיו, והיה משוכנע שתמך ב"שכנוע גרמני, כלומר בלאומיות במובן של לאומיות בריאה", הוא הגיע למסקנה שהשר האחראי, ברנהרד רוסט, לא שם לב למאמציו. מבחינתו, הוא הגיע לקצה סבלנותו והוא הגיש באופן ספונטני בקשת התפטרות ב-25 באפריל 1933. המניע העיקרי, לדבריו, היה הפעולות הבלתי ממושמעות הנ"ל של הסטודנטים הנאציונל-סוציאליסטים, שהופנו נגד סמכות הפרופסורים, כמו גם "חוסר האפשרות הפנימי שלו להיכנע לצנזורה זו". בקשת ההתפטרות של שפראנגר זכתה לתגובות רבות בעיתונים מקומיים וזרים. המשרד שקל לפטר אותו על פי סעיף 4 של החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, מה שהיה גורר אובדן פנסיה. עם זאת, לאחר התערבות של סגן הקנצלר פרנץ פון פאפן, שפראנגר קיבל תחילה רק חופשה ב-17 במאי. שפראנגר חזר בו מהתפטרותו בעצת ידידיו בשיחה עם השר רוסט ב-9 ביוני, לאחר שכבר שב לתפקידיו הרשמיים.

הוא המשיך לכהן כראש הקתדרה שלו וניהול הסמינר הפדגוגי ליד המכון של בוימלר, מבלי שהנאציונל-סוציאליסטים יפגעו בו, ומבלי שהצטרף מעולם למפלגה הנאצית, והמשיך להעביר הרצאות עד 1945. בין 1933 ל-1934, שפראנגר ניהל משא ומתן כושל על משרת פרופסור בציריך. הוא כתב מאוחר יותר על תקופה זו: "השפעתי באוניברסיטה ובפקולטה הגיעה כמובן לסיומה; אני עצמי נסוגתי מעניינים שחרגו מפעילות ההוראה שלי למשך כל התקופה." "[…] הצלחתי להמשיך בפעילות ההוראה שלי, אם כי נאלצתי להשמיט לצמיתות חלק מתחומי המומחיות העיקריים שלי".

נראה שהאירוע הפחיד את שפראנגר. ב-18 ביוני 1933, הוא שאל, בהתייחסות מוסווית למחנה הריכוז דכאו: "מי יודע אם לא ייתכן שייעצרו מישהו באתר נופש פופולרי לאחרונה ליד מינכן!" באפריל 1938, שפראנגר, שכיהן אז כיושב ראש הסניף הברלינאי של אגודת גתה , יזם את הרחקתם של חברים יהודים מהקבוצה המקומית.

מתוך 605 ההרצאות ששפראנגר העביר במהלך חייו, 211 ניתנו בתקופת השלטון הנאצי.

בהרצאה שלא פורסמה אז בפני קסדת הפלדה (21 באוקטובר 1933), שפראנגר פיתח תוכנית חמש נקודות של ביקורת בונה על הנאציונל-סוציאליזם. הוא מתח ביקורת על ההתעלמות מדת, מהפרט, ממערכת המשפט, מהרעיון הלאומי ומהמדע. לסיכום, הוא הזהיר מפני "סכנת פולחן קיסר". באופן דומה, בהרצאה משנת 1935 בפני "חברת יום רביעי" (Mittwochsgesellschaft), בשם "האם קיים מדע ליברלי?", הוא הבחין בין הבנתו שלו את המדע לבין זו של הנאציזם בכך שהדגיש את התכווננותו ל"רצון לאמת" ולא ל"רצון לכוח".

יפן

בני הזוג שפראנגר ביקרו ביפן ב-1936, שם שפראנגר היה כמעט הפרופסור הגרמני הראשון במסגרת חילופי סטודנטים שהרצה. שפראנגר קיבל על עצמו את הניהול האקדמי של המכון התרבותי היפני-גרמני למשך שנה, מטעם ממשלת גרמניה. לאחר שובו לאוניברסיטת ברלין, הוא גויס בשנת 1939 לשירות פסיכולוגי צבאי, שם ערך בדיקות פסיכולוגיות לטייסים.

בנימין אורטמאייר העריך באופן ביקורתי את עמדתו של שפראנגר בתקופה הנאצית:

סיכום עמדותיו הפוליטיות הריאקציונריות באופן עקבי לפני 1933 בקובץ 'עם, מדינה, חינוך' מדגים את הקשיים התאורטיים בהבחנה בין 'אידאולוגיה גרמנית' לבין האידאולוגיה הנאצית. [...] האפשרויות הפוליטיות של שפראנגר לפני ואחרי 1933 כללו תמיכה בברית של NSDAP עם הלאומנים הגרמנים, היטלר והינדנבורג, כאשר הדגש של שפראנגר בתוך ברית זו ובתמיכה ב'גרעין החיובי הגדול' של התנועה הנאציונל-סוציאליסטית היה תואם לזה של הינדנבורג. בין אם מתוך השפעה ובין אם ללא: שפראנגר תמך [...] בנאציונל-סוציאליזם בטרמינולוגיה [...]

— בנימין אורטמאייר

חברת יום רביעי

אדוארד שפראנגר תמיד הגן על חופש המדע והתנגד לדרישת הפוליטיקאים למנהיגות: "עבודה מדעית יכולה בהחלט לעמוד יותר בשירות המדינה והחינוך הלאומי; אבל האמת אינה ניתנת לפוליטיזציה. עדיין קיימות אי-ודאויות ואי-הבנות רבות בנוגע לעניינים אלה." בשל חוויותיו השליליות עם ההקצנה הגוברת של הדיקטטורה הנאצית וכחבר ב"חברת יום רביעי " בברלין מאז 1934, שפראנגר השתנה "באיחור, אך בתובנה" לדמוקרט משוכנע. מקרה משנת 1941 מתועד בו שפראנגר רצה להתערב כדי לסייע במניעת גירוש יהודים.

הוא היה גם ממייסדי ועורכי המגזין "Die Erziehung" ("החינוך"), שיצא לאור בין 1925 ל-1943, ויחד עם המו"ל סירב למזג אותו עם המגזינים "Nationalsozialistisches Bildungswesen" ("מערכת החינוך הנאציונל-סוציאליסטית") ו-"Weltanschauung und Schule" ("השקפת עולם ובית ספר") ב-1943. כתוצאה מכך, הופסקה הדפסתו של "Die Erziehung", רשמית מסיבות מלחמה.

לאחר ניסיון ההתנקשות בהיטלר, שפראנגר נכלא כחשוד במעורבות בכלא מואביט בברלין בשנת 1944. גורמים מפלילים היו חברותו ב"חברת יום רביעי" וכן הצהרה של לודוויג בק ששפראנגר הסכים עמו בהערכתו את הממשלה הנוכחית. עם זאת, בק לא יידע את שפראנגר על ניסיון ההפיכה המתקרב. בהתערבות שגריר יפן, שפראנגר שוחרר מהכלא לאחר עשרה שבועות. שפראנגר טען "כי יועץ משפטי של האוניברסיטה של ברלין שקיבל הוראה להפיץ את הידיעה ששמי טוהר לחלוטין מכל חשד", והוא איים לתבוע בגין צו לכאורה שהגביל את פעילותו העיתונאית.

התקופה שלאחר המלחמה

לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, שפראנגר היה הרקטור הראשון לאחר המלחמה שכיהן כראש זמני בפועל של אוניברסיטת הומבולדט של ברלין למשך תקופה קצרה. משימה זו הוצעה לו בסוף מאי 1945 על ידי סגן הרקטור האחרון של אוניברסיטת ברלין, גראפו , ועל ידי חבר מועצת העיר החדש לחינוך ציבורי במגיסטרט של ברלין רבתי, אוטו וינצר . הפגישה הראשונה של ארבעה עשר פרופסורים ומרצים התקיימה ב-20 במאי 1945.

שפראנגר התמודד איתם עם המשימות המרכזיות: מציאת תחליפים למתחמי האוניברסיטה ההרוסים, עריכת תקציב, תוכנית לימודים זמנית, ושאלונים למורים ולסטודנטים כדי לזהות את אלה שלפחות לא השתתפו באופן פעיל בארגונים נאציונל-סוציאליסטיים, כפי שנדרש על ידי בעלות הברית בתקנות הדה-נאציפיקציה שלהן. שפראנגר הניח שהאוניברסיטה, הממוקמת בחלק של ברלין שנכבש על ידי ברית המועצות, נמצאת באופן טבעי תחת ניהול ארבע המעצמות. אולם, הדבר הוטל בספק על ידי הצד הרוסי, לכל המאוחר מספטמבר 1945, שרצה שליטה בלעדית על האוניברסיטה.

ב-20 ביולי 1945, הוא הושם תחילה במעצר בית על ידי הרשויות הצבאיות של ארצות הברית. ולאחר מכן נכלא לשבוע ונחקר על ידי פרופסור אמריקאי: "הוחזקתי במשך שבעה ימים במתחם גדר תיל בוואנזה. שם פגשתי את הרקטור האחרון של האוניברסיטה, האורתופד המפורסם קרויץ , וזה היה זמן מהנה מאוד מכל בחינה אחרת".

ייתכן שסיבת המעצר הייתה המכוניות בעלות לוחיות הרישוי הסובייטיות, שחנו לעיתים קרובות מול ביתו של שפראנגר בשל פעילויותיו הארגוניות, מה שעורר חשד אצל הרשויות הצבאיות. נראה גם שתפקידו כרקטור בפועל לא היה ידוע לאמריקאים. האמריקאים החרימו את ביתו בדאהלם בברלין לצרכיהם, אך לו ולאשתו הותר להמשיך לגור בחדר במרתף הבית. מצד אחד, שפראנגר לא הצליח ליצור קשר פרודוקטיבי עם רשויות הכיבוש המערביות, אותן האשים מאוחר יותר אף באדישות. מצד שני, הוא נכנס לעימות עם הצד הרוסי בשל ניסיונותיו למצוא מבנים לאוניברסיטה בחלק המערבי של ברלין ועל סוגיית הגשת תוכניות לימודים מדויקות למינהל. הוא כתב מאוחר יותר: "לא הייתה דרך אחרת לשמר משהו מהמהות המבוססת והאמיתית של האוניברסיטה הגרמנית, מאשר לנסות להביא אותה תחת שליטת ארבע המעצמות". "באותה תקופה, לא מצאתי הבנה או תמיכה לכך מצד רשויות הכיבוש האמריקאיות ולא מצד רשויות הכיבוש האנגליות".

באוקטובר 1945, שפראנגר הועבר מתפקידו כרקטור, אך נשאר פרופסור באוניברסיטת הומבולדט של ברלין עד 1946. הוא קיבל הצעות מאוניברסיטאות גטינגן, המבורג, קלן, מינכן, וטיבינגן, וכן מהאוניברסיטה לחינוך במיינץ. הוא לא היה יכול לקבל את ההצעה מאוניברסיטת המבורג כיוון שלא הורשה לעבור דירה. לבסוף, הוא קיבל את ההצעה מאוניברסיטת טיבינגן, בתמיכת תיאודור הויס, שם מונה לפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1946. בשנת 1950, שפראנגר הפך רשמית לפרופסור אמריטוס, אך המשיך להעביר הרצאות וסמינרים עד 1958. בשנת 1951, שפראנגר נשא את נאום הכבוד לרגל יום השנה השני לרפובליקה הפדרלית של גרמניה בבונדסטאג:

"ללמוד מחדש בלב שלם – אין בכך כל בושה. הכול בעולם השתנה. האם רק אנחנו לא צריכים להשתנות? – מות והיה! כשאני מביט לאחור על חיי, נאלצתי לזנוח הרבה שהיה קרוב ללבי, באמצעות התגברות עצמית לא קלה. הלב נוזף ביקר מכל.

— אדוארד שפראנגר

המצבה בבית הקברות העירוני של טיבינגן

בשנת 1960 נפטרה ידידתו לכל החיים, קאטה האדליך, ובשנת 1963, אשתו סוזנה. כחמישה חודשים לאחר מכן, ב-17 בספטמבר 1963, נפטר גם אדוארד שפראנגר, והוא בן 81. הוא נקבר לצד אשתו בבית העלמין העירוני של טיבינגן.

שנה לאחר מותו, פורסם קובץ מאמרים שבו אישים ידועים כמו אוטו פרידריך בולנו , אנדראס פליטנר , קורט גאורג קיזינגר ותיאודור הויס חלקו כבוד לחייו וליצירתו של שפראנגר.

פסיכולוגיה ופילוסופיה של החינוך

מטרת החינוך

שפראנגר הלך בעקבות המסורת ההרמנויטית של מורהו וילהלם דילתיי, והשתמש בצורות המחשבה של פסטלוצי וגתה כמודל עבורו. עבור שפראנגר, חינוך היה הטבע המאוחד והמבני של הפרט, הניתן לפיתוח, הנרכש באמצעות השפעות תרבות, המאפשר לפרט להגיע להישגים תרבותיים בעלי ערך אובייקטיבי והופך אותו מסוגל לחוות ולהבין ערכי תרבות. הוא זיהה את היעד ההכרחי של החינוך בעיצובו הפנימי של האדם, שבו משתלבים רבגוניות תחומי העניין וחוזק האופי של המוסר, ועל ידי כך ימצא הרמוניה עקבית עם עצמו. יש "לטהר" את האינדיבידואליות האנושית "מנטייה טבעית למבנה אינטלקטואלי אמנותי", שאין להסתפק בה רק בידע, לא רק ביכולת לבצע משימות מסוימות, ולא רק בחום רגשי. האידיאל החינוכי הוא: "[…] דימוי פנטזיה חי של אדם שבו מתממשים המאפיינים האנושיים הכלליים באופן כזה שלא רק ההיבטים הנורמליים, אלא גם ההיבטים בעלי הערך הטלאולוגי של האדם באים לידי ביטוי בצורה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה".

יש להבחין בין אמיתות הידע השטחי לבין "האמת המרכזית" של היחסים המיידיים. לפיה, נקבע מעגל הידע שבו האדם "מבורך" במצבו. לא רק קשרים מופשטים של ידע, אלא רק ההתייחסות למצב האינדיבידואלי, לקשרים האמיתיים הקרובים והרחוקים, היא זו שמביאה לידי ביטוי את היווצרות הידע. עבור שפראנגר, עקרון החינוך במעגלי החיים האורגניים-קונצנטריים היה זהה לעקרון המולדת. כך, העולם האינדיבידואלי מופיע כמערכת קונצנטרית של מעגלי חיים: משפחה, מקצוע, אומה ומדינה. במרכז עומד אלוהים כאהבה. עבור שפראנגר, דת הייתה חווית הערך הגבוהה ביותר. תוכנה היה מכלול הערכים, כלומר אלוהים. האדם חייב לדת את מה שמדע ופילוסופיה כאחד לא יכלו להציע: את המשמעות הכוללת של העולם.

עמדה הומניסטית

ורנר יגר, ליתוגרפיה מאת מקס ליברמן (1915)

שפראנגר הקדיש את ההרצאה "המצב הנוכחי של מדעי הרוח ובית הספר", שניתנה בשנת 1921, לידידו ורנר יגר. שניהם תמכו בשפות עתיקות ובפילוסופיה של החינוך. יגר ביקר את שפראנגר בטיבינגן לאחר המלחמה והתכתב עמו. שפראנגר טבע את המונח "ההומניזם השלישי".

פילולוגיה מובילה את האדם אל מעמקי ישותו הפנימית, שם קיומו המוגבל מוצא גאולה במובן הוליסטי. לפי שפראנגר, ההומניזם הוא "המחקר ההיסטורי המעמיק של שאלת מהו האדם במבנה הכולל של כוחותיו, שאלת אפשרויותיו, מציאויותיו והשיאים אליהם הגיע אי פעם". את העבר יש להציג בהיסטוריה של הרעיונות באופן שניתן יהיה להבינו ושיהיה בעל משמעות עבור ההווה. את הרוח יש להבין כשלמות הקהילה האנושית וקביעותיה. תופעות רוחניות נובעות משילוב של הרוח הסובייקטיבית עם הרוח האובייקטיבית.

צורות חיים

החינוך התרבותי של שפראנגר משלב השכלה כללית עם השכלה מעשית-מקצועית, ומוגדר על ידי קטגוריית ההתעוררות הרוחנית. ספרו החשוב ביותר של אדוארד שפראנגר, שנקרא "Lebensformen" ("צורות חיים"), יצא לאור בשנים 1914–1921. הוא היה משמעותי לא רק לפסיכולוגיה, אלא גם למדעי הרוח ולפילוסופיה של התרבות. בנוסף לתחומים המוכרים של קיום – הפסיכולוגי והפיזי, שפראנגר האמין שקיימת מציאות אונטולוגית קדמונית יותר ושונה. חוקיה התפקודיים המיוחדים הם החיים הרוחניים או הנפשיים. לכן, לדעתו, הפסיכולוגיה לא צריכה להסתפק בפונקציות מנטליות חסרות משמעות ונייטרליות, הכוללות רגש, תשוקה וזיכרון. במקום זאת, עליה להקדיש את עצמה לניתוח המבנים המשמעותיים של חיי הנפש. את הנפש יש לראות כמשובצת במבנים הגדולים יותר של חיי הנפש. אלה כפופים לחוקים משלהם ומתרחבים מעבר למה שמותנה באופן טבעי בלבד. הם אינם רק בעלי אופי פסיכולוגי.

התחום שבו העולם התרבותי האובייקטיבי והסובייקט נפגשים וחודרים זה לזה ראוי לתשומת לב מיוחדת. בתהליך זה, יש לפתח את חוקי המבנה של התרבות. שפראנגר התייחס לרוח המואנשת (objektivierten Geist), שהיא הרוח המקובעת במבנים ובתחומי התרבות. הוא התייחס לרוח האובייקטיבית (objektiven Geist), שהיא הרוח הקבוצתית העל-אישית, המתבטאת בצורות הארגוניות של החברה. הוא כינה את הסדרים הנורמטיביים, העל-אישיים של חוק ומוסר בשם רוח נורמטיבית (normativen Geist). החשיבה והפעולה של הפרט יכולות להיות מובנות רק בהקשר הכולל הזה. שפראנגר בנה את מה שכינה טיפוסים אידיאליים של אינדיבידואליות (Idealtypen der Individualität) ככלי עזר בלבד לידע, ולא כתמונות אמיתיות של המציאות. אלה כוללים את הטיפוסים הדתי, האסתטי, החברתי, הפוליטי, התאורטי והכלכלי.

פסיכולוגיה של גיל ההתבגרות

בספרו משנת 1924, "Psychologie des Jugendalters" ("פסיכולוגיה של גיל ההתבגרות"), שפראנגר הסביר כיצד צעירים רוכשים חלק במשמעות של תחומי תרבות שונים. רק מה שמשולב כאלמנט מכונן בשלמות של ערכים הוא בעל משמעות:

בהתאם לכך, סדר או חיבור של רכיבים היוצרים שלמות ערכית, קשורים לשלמות ערכית, או מסייעים להגשמת שלמות ערכית – הם בעלי משמעות. לחלקים הניתנים להבחנה בשלמות יש משמעות רק אם:

1. שלמות זו ניתנת להצבה תחת פרספקטיבת ערך.
2. הקשר של החלקים לשלמות נקבע בדיוק על ידי פרספקטיבת ערך זו, כלומר, אם הם מסייעים לאפשר ערך ונחשבים לחלקים חיוניים, מסודרים, ולא ניתנים להחלפה שרירותית. […] אך אם לחיים בכללותם (לדוגמה, חיי אדם בודד) יש משמעות, זה תלוי בשאלה אם ניתן לחשוב על חיי אדם אלו כרכיב בהקשר ערכי גדול יותר כלשהו.

— אדוארד שפראנגר

הנפש האנושית גדלה בהדרגה אל תוך הרוח האובייקטיבית והנורמטיבית של התקופה הנתונה. שפראנגר נקט בגישה הוליסטית גם בהתייחסותו לכך:

יש לראות את מה שמכונה הנפש עצמה כישות חיה, המיועדת למימוש ערך. ישות כזו, במובן הרחב ביותר, אנו מכנים מבנה. לישות ממשית יש מבנה מרובד אם היא מהווה שלם שבו כל חלק וכל תפקוד חלקי מבצעים תפקיד משמעותי לשלם, באופן כזה שמבנה ותפקודו של כל חלק מותנים בתורם על ידי השלם, ובהתאם לכך ניתנים להבנה רק מתוך השלם. [...] כשם שבאורגניזם הפיזי כל איבר מותנה על ידי צורת השלם, והשלם חי רק באמצעות האינטראקציה של כלל התפקודים החלקיים, כך גם הנפש היא הקשר טלאולוגי שבו כל היבט אינדיבידואלי מובן רק מתוך השלם, ואחדות השלם מבוססת על התפקודים החלקיים המבניים והתפקודים האינדיבידואליים.

— אדוארד שפראנגר

תוכנית ההכשרה למורים צעירים לחינוך גופני זכתה לתמיכה מיוחדת ב"פסיכולוגיה של גיל ההתבגרות" של שפראנגר, שכן הוא שם דגש מיוחד על חינוך גופני, אך מיקם אותו קרוב להכשרת קצינים. לכן, גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, התפתחה התכתבות ערה עם קארל דיאם , שחיפש בסיס פילוסופי מתאים עבור האוניברסיטה הגרמנית לספורט בקלן שזה עתה נוסדה.

עבודה זו – יחד עם "Lebensformen" – שימשה דורות רבים של מורים, הורים וצעירים כמדריך לחינוך, וביססה את המוניטין של שפראנגר כפרשן הומניסטי של העולם הרוחני.

אהבה וחיוניות

לפי שפראנגר, חינוך מתרחש תמיד באמצעות פרשנות והבנה פסיכולוגית הדדית. אצל שפראנגר, הפרט הופך "למושא האהבה ככלי של ערכים". בתוך מערכת יחסים של אהבה, אמורה להתפתח הבנה הדדית. על בסיס זה, ניתן לעורר את האהבה ליצירה פנימית של נכסי תרבות, וכך האדם יכול להפוך ל"בר חינוך" (bildsam):

על המחנך לחוות באופן חי את המעשה שהוא רוצה ליצור, ובסופו של דבר עליו להביא אותו לידי ביטוי מבודד כל כך, עד שיצא טהור בהעתקתו וייחווה בהנאה במשמעותו הספציפית. לזה אנו קוראים הפיכה לערך, כלומר, הכוונת הרגש לפעולות רוחניות יסודיות שבאמצעותן ה'אני' נהיה מודע לכוחו וליצירתו הברוכה.

— אדוארד שפראנגר

הכשרה מקצועית וחינוך כללי

שפראנגר נחשב לאחד מהקלאסיקנים של החינוך המקצועי ותרם תרומות משמעותיות לתאוריה שלו. בפרט, כנציג של וילהלם פון הומבולדט, הוא עסק בשאלת היחס בין השכלה כללית לחינוך מקצועי. שפראנגר החליף את רעיון ההשכלה הכללית האחידה בתפיסה של מבנה בית ספר מובחן לפי נתיבי קריירה. זה כולל את "תאוריית שלושת השלבים" שלו, לפיה אדם רוכש תחילה השכלה בסיסית במה שמכונה מערכת החינוך הכללית. לאחר מכן, בשלב השני, הוא מתמחה בכך על פי תחומי העניין והכישרונות שלו. שלב זה כבר יכול להיחשב להכשרה מקצועית. בשלב השלישי, האדם שואף ממרכז החינוך המבוסס או הנמצא אל העולם הרחב יותר:

כעת, הוא עוקב אחר הקרניים הבוקעות ממרכזו, ובהתאם לקווים אלו, הוא רוכש שליטה על החיים במלואם, עד כמה שניתן לומר זאת על בני אדם. כך, הוא מגיע בהדרגה לסוג של השכלה כללית המכילה יותר מאימון כוחות בסיסיים וקווים אינטלקטואליים של השקפת עולם. היא מתרחבת יותר ויותר לתוכן של נכסי תרבות, ובכך ממלאת את הפרט בתוכן תרבותי התואם את התקופה ומאפשר השתתפות בחיי התרבות בהתאם ליכולתו החינוכית האישית.

— אדוארד שפראנגר

כל שלב יכול להתחיל לפני שהקודם הושלם.

פרסים והנצחות

פרסים והוקרות

במהלך חייו, שפראנגר קיבל מספר רב של עיטורי הצטיינות ואותות כבוד אזרחיים גבוהים, ביניהם:

• מסדר האוצר הקדוש הקיסרי היפני, דרגה שנייה.
• מסדר המושיע היווני.
• צלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עם כוכב ורצועה.

בשנת 1952, הוא הוכרז כאביר מסדר פור לה מריט (דרגת שלום) – אחד מהכיבודים הגבוהים ביותר שמדען או אמן יכול לקבל. הוא זכה במדליית החוקה המוזהבת של מדינת באדן-וירטמברג, שהוענקה לו על ידי קורט גאורג קיזינגר, במדליית הזהב של העיר טיבינגן, ובמדליית הזהב של אגודת גתה, שהוענקה לו על ידי מקס פלאנק.

שפראנגר קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטאות של אתונה, האוניברסיטה החופשית של ברלין (1952), בודפשט, קלן, פדובה, טוקיו ואוניברסיטת מנהיים .

הנצחות

בברלין, שביל על גדות תעלת טלטאו, "טיילת אדוארד-שפראנגר" (Eduard-Spranger-Promenade), בשכונת ליכטרפלדה ברובע שטגליץ, נקרא על שמו מאז 1964. קיימים גם רחובות "אדוארד-שפראנגר" ביישובים הבאים: קורב , טיבינגן, לודוויגסבורג, רויטלינגן (כולם בבאדן-וירטמברג), מינכן ולנדאו.

בגרמניה המערבית שלאחר המלחמה, הוא נהנה ממוניטין כה טוב, ששמונה בתי ספר ברפובליקה הפדרלית לשעבר נקראו על שם אדוארד שפראנגר.

החל מסביבות 2010, ההוקרה שזכה לה עמדה יותר ויותר בסימן שאלה בשל תפקידו של אדוארד שפראנגר בתקופת שלטון הנאצים. עבור בנימין אורטמאייר מ"מרכז המחקר לפדגוגיה הנאצית" באוניברסיטת גתה בפרנקפורט, שפראנגר הוא אחד מ"משתפי הפעולה של האזור האפור" בתחום החינוך, ואין לכבדו בשום אופן באמצעות שמות בתי ספר. כלאומן שמרן שקיבל בברכה חלקים נרחבים מהאידאולוגיה הנאציונל-סוציאליסטית והיה ידוע בדעותיו האנטישמיות, מבקרים רבים של השימוש בשמו מאמינים שהוא היה מעורב בהפיכת הנאצים למקובלים בחוגים הבורגניים.

בפרנקפורט, דיון זה הוביל לתוצאה ראשונה בקיץ 2017, כאשר בית הספר לשעבר "אדוארד שפראנגר" בפרנקפורט-זוסנהיים החליט לשנות את שמו ל"בית ספר אדית שטיין" עם תחילת שנת הלימודים 2018. במנהיים, בית ספר לחינוך מיוחד בצפון העיר, שנקרא בעבר על שמו של שפראנגר, אימץ את השם החדש "גרטייה-אלריך-שולה" (Gretje-Ahlrichs-Schule). בפילדרשטאדט , מועצת העיר המקומית החליטה פה אחד באפריל 2019 לאמץ את הצעת קהילת בית הספר לשנות את שמו ל"אליזבת זלברט-שולה" (Elisabeth Selbert-Schule). בכך ניתן כבוד לאחת מ"אמהות חוק היסוד" של גרמניה. בגלזנקירכן, בית הספר המקצועי לשעבר "אדוארד-שפראנגר-ברפסקולג" (Eduard-Spranger-Berufskolleg), שהוא בית ספר תיכון למנהל עסקים בגלזנקירכן-בואר, שינה את שמו ל"ברפסקולג אם גולדברג" (Berufskolleg am Goldberg) החל משנת הלימודים 2019–2020. מסיבות דומות, שינוי שמו של ה"אדוארד-שפראנגר-גימנסיום" בלנדאו נדון מאז 2017, אך נתקל בחוסר עניין בקרב התלמידים ונדחה ברוב קולות על ידי נציגי בית הספר והמורים במאי 2018. באוברדרדינגן , ב-14 במאי 2020, שונה שמו של בית הספר "אדוארד-שפראנגר-שולה אוברדרדינגן" ל"פאולה-פירסט-שולה אוברדרדינגן" (Paula-Fürst-Schule Oberderdingen).

מבחר מכתביו

• Die Grundlagen der Geschichtswissenschaft. Eine erkenntnistheoretisch-psychologische Untersuchung. Reuther & Reichard, Berlin 1905.
• Wilhelm von Humboldt und die Humanitätsidee. Reuther & Reichard, Berlin 1909.
• Lebensformen. Ein Entwurf. In: Festschrift fuer Alois Riehl. Von Freunden und Schülern zu seinem 70. Geburtstage dargebracht. Niemeyer, Halle (Saale) 1914, S. 416–522 (Auch Sonderabdruck. Später: Lebensformen. Geisteswissenschaftliche Psychologie und Ethik der Persönlichkeit. 2., völlig neu bearbeitete und erweiterte Auflage. Niemeyer, Halle (Saale) 1921).
• Die Idee einer Hochschule für Frauen und die Frauenbewegung. Dürr, Leipzig 1916.
• Kultur und Erziehung. Gesammelte pädagogische Aufsätze. Quelle & Meyer, Leipzig 1919.
• Psychologie des Jugendalters. Quelle & Meyer, Leipzig 1924.
• Über Gefährdung und Erneuerung der deutschen Universität. In: Die Erziehung, 1929/1930, Band 5, S. 513–526. (Auch Sonderabdruck)
• mit Michael Doeberl, Otto Scheel, Wilhelm Schlink ,Hans Sperl, Hans Bitter und Paul Frank (Hrsg.): Das Akademische Deutschland. 4 Bände, 1 Registerband von Alfred Bienengräber. C. A. Weller Verlag, Berlin 1931.
• Volk, Staat, Erziehung. Gesammelte Reden und Aufsätze. Quelle & Meyer, Leipzig 1932.
• Goethes Weltanschauung. Insel-Verlag, Leipzig 1933 (= Insel-Bücherei, Band 446).
• Aus Friedrich Fröbels Gedankenwelt (= Abhandlungen der Preußischen Akademie der Wissenschaften. Philosophisch-Historische Klasse. Jg. 1939, Nr. 7, תבנית:ZDB). de Gruyter u. a., Berlin 1939.
• Schillers Geistesart. Gespiegelt in seinen philosophischen Schriften und Gedichten (= Abhandlungen der Preußischen Akademie der Wissenschaften. Philosophisch-Historische Klasse. Jg. 1941, Nr. 13). de Gruyter u. a., Berlin 1941.
• Der Philosoph von Sanssouci (= Abhandlungen der Preussischen Akademie der Wissenschaften. Philosophisch-Historische Klasse. Jg. 1942, Nr. 5). Verlag der Akademie der Wissenschaften, Berlin 1942 (2., erweiterte Auflage. Quelle & Meyer, Heidelberg 1962).
• Goethes Weltanschauung. Reden und Aufsätze. Insel-Verlag, Leipzig 1943.
• Die Magie der Seele. Religionsphilosophische Vorspiele. Evangelische Verlags Anstalt, Berlin 1947.
• Pestalozzis Denkformen. Hirzel, Stuttgart 1947.
• Zur Geschichte der deutschen Volksschule. Quelle & Meyer, Heidelberg 1949.
• Pädagogische Perspektiven. Beiträge zu Erziehungsfragen der Gegenwart. Quelle & Meyer, Heidelberg 1951.
• Geleitwort. In: Günther Just †: Vier Vorträge. Berlin / Göttingen / Heidelberg 1951, S. 5–7.
• Kulturfragen der Gegenwart. Quelle & Meyer, Heidelberg 1953.
• Gedanken zur Daseinsgestaltung. Aus Vorträge, Abhandlungen und Schriften. Ausgewählt von Hans Walter Bähr. Piper, München 1954.
• Mein Konflikt mit der Hitler-Regierung 1933. Als Manuskript gedruckt im März 1955. Laupp, Tübingen 1955 (geschrieben bereits 1945).
• Der geborene Erzieher. Quelle & Meyer, Heidelberg 1958.
• Das Gesetz der ungewollten Nebenwirkungen in der Erziehung. Quelle & Meyer, Heidelberg 1962.
• Menschenleben und Menschheitsfragen. Gesammelte Rundfunkreden. Piper, München 1963 (= Das Heidelberger Studio, Band 30,).

לקריאה נוספת

• Kurt Aurin: Spranger, Eduard. In: Baden-Württembergische Biographien. Band 4. Kohlhammer, Stuttgart 2007, ISBN 978-3-17-019951-4, S. 351–354 (leo-bw.de)
• Hans Walter Bähr, Hans Wenke (Hrsg.): Eduard Spranger. Sein Werk und sein Leben. Quelle & Meyer, Heidelberg 1964.
• Peter Drewek: Eduard Spranger (1882–1963). In: Heinz-Elmar Tenorth (Hrsg.): Klassiker der Pädagogik. Band 2: Von John Dewey bis Paulo Freire (= Beck’sche Reihe. 1522). C. H. Beck, München 2003, ISBN 3-406-49441-2, S. 137–151.
• Michael Fontana: „… jener pädagogische Stoß ins Herz.“ Erziehungswissenschaftliche und biographisch-politische Kontinuitäten und Diskontinuitäten im Leben und Werk Eduard Sprangers (= Europäische Hochschulschriften. Reihe 11: Pädagogik, Band 993). Peter Lang, Frankfurt am Main u. a. 2010, ISBN 978-3-631-59021-8.
• Leonhard Jost u. a. (Hrsg.): Eduard Spranger. Zur Bildungsphilosophie und Erziehungspraxis (= Schweizerische Lehrerzeitung. Taschenbuch, Band 7,). Verlag Schweizerischer Lehrerverein, Zürich 1983.
• Rita Klussmann: Die Idee des Erziehers bei Eduard Spranger vor dem Hintergrund seiner Bildungs- und Kulturauffassung (= Europäische Hochschulschriften. Reihe 11: Pädagogik, Band 217). Peter Lang, Frankfurt am Main u. a. 1984, ISBN 3-8204-5582-5 (Zugleich: München, Universität, Dissertation, 1983).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדוארד שפראנגר בוויקישיתוף

• אדוארד שפראנגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• Literature by and about Eduard Spranger in the catalogue of the German National Library
• Works by and about Eduard Spranger in the German Digital Library
• Benjamin Ortmeyer: Eduard Spranger und die NS-Zeit. Forschungsbericht. (PDF; 5,6 MB) 2008.