אדואר בלדור

אדואר בלדור
Édouard Balladur

אדואר בלדור ב-1993
לידה	2 במאי 1929 (בן 97) איזמיר, טורקיה
מדינה
מקום מגורים	מרסיי
השכלה	אוניברסיטת אקס-מרסיי המכון למדע המדינה פריז בית הספר הלאומי של צרפת למנהל (צר')
עיסוק	פוליטיקאי
מפלגה	"איחוד למען צרפת" (צר')
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית הארמנית
בת זוג	מארי-ז'וזפה דלקור
מספר ילדים	4
פרסים והוקרה	קצין בכיר בלגיון הכבוד אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית איש השנה של הפיננשל טיימס (1993) הצלב הגדול של המסדר המלכותי עלווי (1993) הצלב הגדול של מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות הלאומי פרס היום (2010) Lucien Dupont Prize (1989)
ראש ממשלת צרפת ה־43 29 במרץ 1993 – 17 במאי 1995 (שנתיים וחודש) נשיא צרפת ממנה פרנסואה מיטראן → פייר ברגובוי אלן ז'ופה ←
שר המדינה, הכלכלה, האוצר וההפרטה 20 במרץ 1986 – 10 במאי 1988 (שנתיים וחודש) ראש ממשלת צרפת ממנה ז'אק שיראק → פייר ברגובוי פייר ברגובוי ←
חבר הפרלמנט הצרפתי 25 בספטמבר 1995 – 19 ביוני 2007 (11 שנים)
23 ביוני 1988 – 1 במאי 1993 (4 שנים ו־10 חודשים)
יושב ראש ועדת החוץ של האספה הלאומית 27 ביוני 2002 – 19 ביוני 2007 (5 שנים)
מזכיר כללי של נשיאות הרפובליקה הצרפתית 5 באפריל 1973 – 2 באפריל 1974 (11 חודשים ו־28 ימים)
עיטורים
"קצין גבוה" של לגיון הכבוד "הצלב הגדול" של מסדר לאומי של הצטיינות (צר') "אביר הצלב הגדול" עם "קורדון גדול" של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של איטליה "צלב גדול" של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפולנית (צר') "מפקד" של מסדר סילבסטר הקדוש (צר')

אדואר לאון ראול בלדור (בצרפתית: Édouard Léon Raoul Balladur; נולד 2 במאי 1929) הוא פוליטיקאי צרפתי שנבחר מספר פעמים לאספה הלאומית, מונה לשר בממשלת צרפת וכיהן כראש ממשלת צרפת מטעם מפלגות הימין בשנים 1993–1995.

ביוגרפיה

שנים מוקדמות

אדואר בלדור נולד ב-1929 בעיר איזמיר שבטורקיה כבנם הצעיר של פייר בלדור (1966-1879) ואמילי לבית לאטור (1959-1888) ואח לחמישה אחים בוגרים. האב היה מנהל בסניף של הבנק העות'מאני באיזמיר.

מקורה של המשפחה בנחצ'יבאן שבארמניה (כיום אזרבייג'ן) משם נמלטה לטורקיה בשלהי המאה ה-18 בגלל רדיפות על רקע דתי. המשפחה שרדה את רצח העם הארמני וב-1926 אושרה לבני המשפחה אזרחות צרפתית כשלבלדור, שנולד ב-1929, אושרה אזרחות זו רק ב-1932.

ב-1935 היגרה המשפחה מאיזמיר לצרפת והתיישבה במרסיי ובאותה שנה החל בלדור ללמוד בבית ספר הקתולי על שם ז'אן-בטיסט דה לה סאל במרסיי והמשיך ללמוד בתיכון בעיר.

לימודים אקדמאיים

עם סיום התיכון החל בלדור ללמוד משפטים באוניברסיטת אקס-מרסיי. הצטיינותו בשנה הראשונה איפשרה לו להתקבל ללימודים במכון למדע המדינה בפריז.

ב-1946 עבר בלדור לפריז להמשך לימודי המשפטים והתמחה בשירות ציבורי.

ב-1950 סיים את לימודיו במכון למדע המדינה והתכוון להמשיך ללימודי תואר גבוה אך לאחר שנדבק בשחפת נאלץ להשהות את תוכניותיו.

ב-1955, לאחר החלמתו, החל ללמוד ב"בית הספר הלאומי של צרפת למנהל" (צר') אותו סיים בהצטיינות ב-1957. בתקופת לימודיו השתייך לקבוצה של סטודנטים שרבים מהם הגיעו לעמדות בכירות בממשל ובחברות מסחריות.

בשירות הציבורי

לאחר סיום לימודיו החל בלדור לעבוד במועצת המדינה של צרפת שם עבד במחלקות הליטיגציה והעבודות הציבוריות.

במגזר העסקי

ב-1968 מונה בלדור ליושב ראש תאגיד מנהרת המון בלאן (צר') (ATMB), . תפקיד אותו מילא עד 1980.

ב-1977 מונה למנכ"ל "חברת שירותי מחשוב כלליים" שהייתה חברה בת של "חברת החשמל הכללית".

ב-1980 מונה למנכ"ל "חברת המצברים האירופית" (Compagnie Européenne d'Accumulateurs) שהייתה גם היא חברת בת של "חברת החשמל הכללית".

ב-1988 חזר לתפקידו ב"חברת שירותי מחשוב כלליים" עד 1993.

בפוליטיקה

עוזרו של פומפידו

ב-1964 הצטרף בלדור לצוותו של ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' פומפידו ועבד ממשרדיו בהוטל מטיניון. במסגרת תפקידו היה מעורב בהכנת "הסכמי גרנל" (צר') שנועדו לסיים את מרד הסטודנטים של מאי 1968.

ב-1967 מונה לחבר בדירקטוריון "משרד השידור והטלוויזיה הצרפתי" (צר') ובהמשך מונה לחבר בדירקטוריון "משרד היערות הלאומי" (צר').

ביוני 1969 נבחר פומפידו כנשיא צרפת ומינה את בלדור כסגנו של מישל ז'ובר (צר') ששימש כמזכיר הכללי של נשיאות הרפובליקה הצרפתית בארמון האליזה. ב-1973 החליף בלדור את ז'ובר בתפקיד המזכיר הכללי.

ב-1974 עם החמרת מחלתו של פומפידו, ועל מנת להקל עליו, קיבל בלדור על עצמו מגוון של תפקידים נשיאותיים. באפריל אותה שנה נפטר הנשיא ולאחר תקופה ביניים, בה מילא אלן פוהר את תפקיד הנשיא, נבחר במאי ואלרי ז'יסקר ד'אסטן לנשיאות. ד'אסטן הביא עימו את אנשי האמון שלו ובלדור חזר לעבודתו במועצת המדינה של צרפת.

1986 - ממשלת שיראק

ב-1986 התקיימו בחירות לאספה הלאומית (צר') ובלדור נכלל ברשימת מפלגת "עצרת הרפובליקה" (צר'), בראשות ז'אק שיראק, כאחד מנציגי פריז.

בבחירות זכתה מפלגתו של שיראק ברוב מתון והוא מונה לראש ממשלה. בלדור נבחר לאספה הלאומית וכחברו של שיראק מונה לשר המדינה, הכלכלה, האוצר וההפרטה. כשר פיננסי יישם מדיניות ליברלית שנועדה לשפר את התחרותיות של עסקים צרפתיים. במסגרת מדיניות זו השיק בלדור תוכנית הפרטה שכללה מספר חברות שהולאמו מוקדם יותר על ידי ממשלות שמאל כמו הרשות לתפעול תעלת סואץ (צר'), סוסייטה ז'נרל ו־TF1. בנוסף, קידם בלדור מספר תוכניות כלכליות כמו צמצום מספר עובדי המדינה, הקטנת הוצאות הממשלה, ליברליזציה של מחירים ושערי חליפין, הרחבת בעלות עובדים על מניות החברות, הנפקת מניות בקרב הציבור וחלוקת רווחי חברות. צעדים אלה הובילו לירידה באבטלה, בגירעונות ובמיסים, ולעלייה בייצור.

הישגים אלו של בלדור זיכו אותו בפרס "שר האוצר של השנה" מטעם קרן המטבע הבין-לאומית.

1988 – באופוזיציה

בבחירות לאספה הלאומית ב-1988 (צר') זכו מפלגות השמאל ברוב ושיראק הוחלף, בראשות הממשלה, על ידי מישל רוקאר ובלדור סיים את תפקידו כשר.

באותן בחירות נבחר בלדור שוב לאספה הלאומית. כבעל ידע רב בכלכלה המשיך לתמוך במדיניות הכלכלית הליברלית אותה קידם כשר אוצר ובנוסף פעל לצמצום הזכויות של מהגרים והקלת המגבלות לגירושם.

1993 – ראשות ממשלה

בבחירות של 1993 לאספה הלאומית (צר') נבחר בלדור, שוב, לאספה כשבמקביל זכה איחוד מפלגות הימין ברוב הקולות וקיבלו מנדט להרכיב את הממשלה.

הנשיא, פרנסואה מיטראן, מינה את בלדור לתפקיד ראש הממשלה לאחר שמנהיג איחוד מפלגות הימין, ז'אק שיראק, ויתר על הבכורה והעדיף להתרכז בהכנות לבחירות לנשיאות ב-1995. לאחר המינוי נוצר מצב דומה לבחירות ב-1986 כשנשיא שמאלי (מיטראן) נאלץ לעבוד עם ראש ממשלה ימני. השבעת ממשלתו של בלדור נעשתה במרץ 1993 והיא כללה, בין השאר שרים כמו סימון וייל, פרנסואה פיון, מישל ברנייה, ניקולא סרקוזי ואחרים.

כראש ממשלה התמקד בלדור בשיקום מצבה הכלכלי של צרפת לאחר שבנאום הראשון שלו לאומה התייחס למצבה הכלכלי והחברתי של צרפת כשאמר שמצבה "חמור יותר מכל דבר שחוותה בארבעים השנים האחרונות". בלדור התמקד במיוחד באבטלה, בהתדרדרות בתחושת הביטחון הכלכלי, ובשימוש לא ראוי בכספים הציבוריים. כמו כן טען בלדור שצרפת אינה מוכנה להתמודד עם הסדר העולמי החדש והמצב באירופה.

כדי להתמודד עם המצב הכלכלי יצא בלדור בתוכנית מלווה לאומי וגייס מהציבור כ-110 מיליארד פרנק. בלדור כינה גיוס זה "ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה הפיננסית שלנו". צעדים כלכליים נוספים שנקטה הממשלה כללו:

• העלאות מיסים
• העלאת המס על מוצרי נפט
• העלאת המכסים על אלכוהול
• הקפאת משכורות עובדי המדינה, קצבאות פרישה ותשלומי משפחה
• הקטנת שיעור העלאת שכר המינימום
• הקטנת התמיכה הממשלתית בשירותים רפואיים ובמקביל הגדלת הפיצוי לבתי חולים על ימי אשפוז
• רפורמה במערכת הפנסיה שנועדה לצמצם את גירעונות קופות הגמל
• מאבק לצמצום האבטלה בקרב צעירים

בנוסף למהלכים הכלכליים אלו היה בלדור מעורב במספר אירועים מדיניים/ביטחוניים:

• חיזוק האיחוד האירופי
• מעורבות צרפת במלחמת בוסניה: צבא צרפת היווה רוב בכוח הרב-לאומי שפעל להפסיק את הקרבות ובלדור פעל למען מעורבותן של יותר מדינות בעצירת הסכסוך
• מעורבות צרפת ברואנדה: בלדור סירב תחילה להגדיל את מעורבות צבא צרפת במלחמת האזרחים ברואנדה. ב-1994 אישר לצבא צרפת להוציא לפועל את מבצע טורקיז (בחסות האו"ם) שנועד למנוע את המשך רצח העם ברואנדה. צבא צרפת נכשל במשימה זו
• פרשת חטיפת טיסה 8969 של אייר פראנס בה הפעיל בלדור קשרים דיפלומטיים עם אלג'יר כדי לאפשר את סיום הפרשה

1995 - הבחירות לנשיאות

ב-1995 נערכו הבחירות לנשיאות צרפת ובלדור העמיד את עצמו לבחירה לתפקיד כשהוא מקווה לנצח על בסיס אהדת הציבור בעקבות צעדיו הכלכליים כראש ממשלה.

בעקבות מסע בחירות חלש הגיע בלדור, בסיבוב הראשון, רק למקום השלישי אחרי ליונל ז'וספן ממחנה השמאל וז'אק שיראק ממחנה הימין. לקראת הסיבוב השני ביקש בלדור ממצביעיו לתמוך בשיראק דבר שאיפשר לו לנצח ולהתמנות לנשיא צרפת.

בעקבות הפסד זה הגיש בלדור את מכתב התפטרותו למיטראן ונשאר כראש ממשלה בתקופת הביניים עד ששיראק מינה את אלן ז'ופה לראש הממשלה.

לאחר ראשות הממשלה

ב-1995, לאחר כניסת אלאן ז'ופה לתפקיד ראש הממשלה, חזר בלדור לשמש כחבר פרלמנט מטעם מפלגתו. בשנים הבאות המשיך בלדור לייצג את אזור מגוריו בפרלמנט אך לא חזר עוד לעמוד בחזית הפעילות הפוליטית.

גם במישור המוניציפלי לא צלחה דרכו של בלדור. כך למשל נכשל בבחירות למועצת חבל איל-דה-פראנס ולמועצת פריז.

ב-2002 העמיד עצמו לבחירה לתפקיד יושב הראש של האספה הלאומית אך הפסיד.

יו"ר ועדות מייעצות (2009-2007)

ב-2007 מונה בלדור, על ידי ניקולא סרקוזי, ליושב ראש הוועדה לחשיבה על מודרניזציה של מוסדות ממשלתיים. הוועדה ראיינה פוליטיקאים ומומחים חוקתיים והגישה לסרקוזי דו"ח. ב-2008 אושר חוק שהתבסס על מסקנות הוועדה.

בשלהי 2008 מונה בלדור ליו"ר הוועדה לרפורמה ברשויות המקומיות. בדו"ח שהגיש ב-2009 כלל 20 המלצות שהיוו בסיס לרפורמה שיושמה ב-2015.

סיום הקריירה הפוליטית

ב-2009 פרש בלדור מפעילות פוליטית אך המשיך להיות בעל השפעה בקרב מפלגות הימין. היה מעורב בבחירות לראשות הממשלה של פרנסואה פיון ולנשיאות של ניקולא סרקוזי.

תיקיו של בלדור והמסמכים הנוגעים לקריירה הפוליטית שלו שמורים בארכיון הלאומי של צרפת.

פרשת קראצ'י

ערך מורחב – פרשת קראצ'י

ב-2011 פורסם שבדיקת חשבונות הקמפיין לנשיאות של בלדור העלו חשד שכספים שנתרמו לקמפיין נועדו להשפיע על אישור עסקאות נשק עם מדינות ערביות וביניהן ערב הסעודית ופקיסטן.

בלדור הכחיש שהקמפיין שלו מומן בדרך לא חוקית וטען שרוב הכספים נאספו מאוהדים במהלך עצרות תמיכה וממכירת גאדג'טים.

ב-2016 דחה בית המשפט לביקורת של צרפת את טענת עורכי דינו של בלדור שהעבירות נגדו התיישנו.

במאי 2017 הואשם בלדור על ידי ועדת החקירה של בית המשפט לצדק בהיבט הפיננסי של התיק ובאוקטובר 2019 החליט בית המשפט לצדק לשפוט את בלדור ואת שר ההגנה לשעבר פרנסואה לאוטאר בגין שימוש לרעה בנכסי החברה וקבלת סחורות גנובות. ביוני 2020 נידונו שישה ממקורביו של בלדור (שהיו קשורים למסע הבחירות) לעונשי מאסר.

בינואר 2021 נפתח משפטם של אדואר בלדור ופרנסואה לאוטארד. לאחר מספר חודשים זיכה בית המשפט את בלדור וקבע כי אין ראיות מובהקות לשוחד וכי לא הוכח שמקור המימון של הקמפיין שלו היה לא כשר.

משפחתו

ב-1957 נישא בלדור למארי-ז'וזפה דלקור (Marie-Josèphe Delacour – 2025-1934) ולזוג נולדו ארבעה ילדים (פייר, ז'רום, אנרי ורומיין).

אשתו נפטרה בדצמבר 2025 לאחר מחלה ממושכת.

אותות

• "קצין גבוה" של לגיון הכבוד (2008)
• "הצלב הגדול" של מסדר לאומי של הצטיינות (צר') (1993)
• "אביר הצלב הגדול" עם "קורדון גדול" של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של איטליה
• "צלב גדול" של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפולנית (צר')
• "מפקד" של מסדר סילבסטר הקדוש (צר') (1967)

ספריו וכתביו

• L’Arbre de mai, Paris, Atelier Marcel Jullian, 1979 (ISBN 225918930X), rééd. 2018 (עץ מאי)
• Je crois en l'homme plus qu'en l'État, Paris, Flammarion, 1987 (אני מאמין באדם יותר מאשר במדינה)
• Passion et longueur de temps, Paris, Fayard, 1989, séries de dialogues avec Jean-Pierre Elkabbach (תשוקה ומשך זמן)
• Douze lettres aux Français trop tranquilles, Paris, Fayard, 1990 (ISBN 2213025975) (שנים עשר מכתבים לצרפתים השלווים יתר על המידה)
• Des Modes et des convictions, Paris, Fayard, 1992 (ISBN 2213028680) (אופנות ואמונות)
• Dictionnaire de la réforme, Paris, Fayard, 1992 (ISBN 2213030189) (מילון הרפורמה)
• Deux ans à Matignon, Paris Plon, 1995 (שנתיים במאטיניון)
• Caractère de la France, Paris, Plon, 1997 (אופייה של צרפת)
• L’Avenir de la différence, Paris, Plon, 1999 (עתיד השוני)
• Renaissance de la droite, Paris, Plon, 2000 (רנסאנס הימין)
• Les Aventuriers de l'histoire, Paris, Plon, 2001 (הרפתקנים של ההיסטוריה)
• Jeanne d'Arc et la France, le mythe du sauveur, Paris, Fayard, 2003 (ז'אן ד'ארק וצרפת: המיתוס של המושיע)
• La fin de l'illusion jacobine, Paris, Fayard, 2005 (ISBN 9782213623337) (סוף האשליה היעקובינית)
• Machiavel en démocratie. Mécanique du pouvoir, Paris, Fayard, 2006 (dans le style de Baltasar Gracián) (מקיאוולי בדמוקרטיה. מכניקת הכוח)
• L'Europe autrement, Paris, Fayard, 2006 (אירופה בצורה שונה)
• Laissons de Gaulle en paix !, Paris, Fayard, 2006 (בואו נעזוב את דה גול בשקט! - בו גילה את הערצתו לגנרל דה גול ואת תמיכתו במדיניותו)
• Pour une union occidentale entre l'Europe et les États-Unis, Paris, Fayard, 2007 (למען איחוד מערבי בין אירופה לארצות הברית)
• Une Ve République plus démocratique, Paris, Fayard, 2008 (ISBN 978-2213636207) (רפובליקה חמישית דמוקרטית יותר)
• Le Pouvoir ne se partage pas : Conversations avec François Mitterrand, Fayard, 2009 (ISBN 978-2213651361) (כוח אינו משותף: שיחות עם פרנסואה מיטראן – על התקופה בה כיהן כראש ממשלה)
• La tragédie du pouvoir : Le courage de Georges Pompidou, Fayard, 2011 (הטרגדיה של הכוח: אומץ ליבו של ז'ורז' פומפידו)
• La Liberté a-t-elle un avenir ?, Paris, Fayard, 2012 (האם לחופש יש עתיד?)
• Avec Alain Duhamel, Grandeur, déclin et destin de la Ve République, éd. de l'Observatoire, 2017 (עם אלן דוהאמל, "גדולה, דעיכה וגורלה של הרפובליקה החמישית")

לקריאה נוספת

• Claire Chazal, Balladur, Flammarion, 1993 (ISBN 2080667599)
• Bernard Brigouleix, Indiscreet History of the Balladur Years: Matignon during the Second Cohabitation, Albin Michel, 1995 (ISBN 978-2286033095)
• Éric Zemmour, Balladur, immobile à grands pas, Grasset, 1995 (ISBN 2246489717)
• César Armand and Romain Bongibault, In the shadow of the presidents – at the heart of power: the secretaries general of the Elysée, Fayard, 2016 (ISBN 9782213700519)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדואר בלדור בוויקישיתוף

• אדואר בלדור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הביוגרפיה של אדואר בלדור, באתר ממשלת צרפת (בצרפתית)
• מהאוניברסיטה למטיניון, באתר laterreenthiers.org, ‏1 במרץ 2022 (בצרפתית)
• אדואר בלדור, באתר oxfordreference.com
• תמונות של אדואר בלדור, באתר "גטי אימג'ז"