אדולף הירמי-הירשל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדולף הירמי-הירשל, בסביבות שנת 1890

אדולף הירמי-הירשלהונגרית: Adolf Hirémy-Hirschl,‏ 31 בינואר 1860 טמשוואר - 1933 רומא) היה צייר אוסטרי ממוצא יהודי שהתיישב באיטליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ושנות לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף הירמי-הירשל נולד כאדולף הירשל במשפחה ממוצא יהודי בעיר טימישוארה (בימינו ברומניה), אז טמשוואר, בחבל באנאט שהשתייך באותה תקופה לאימפריה האוסטרית. כבר בגיל 14, בשנת 1874 הוא נרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות בווינה, אותם סיים בשנת 1882. עם מוריו נמנו אוגוסט אייזנמנגר וצייר האוריינטליסט לאופולד קרל מילר. בעזרת מלגה בשווי 3,000 קרונות נסע בהמשך למצרים כמלווה של מורו, מילר, ובשנים 1884-1882 בזכות פרס רומא ביקר לראשונה בבירת איטליה. התגורר במגדל של ארמון ונציה שהייתה בניין השגרירות ההבסבורגית שליד הכס הקדוש.ביקר בהזדמנות זו בשנת 1883 בתערוכה הבינלאומית של רומא.[1]

הקריירה האומנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הנשמות על גדת האכרון",1898, שמן על קנבס, הגלריה האוסטרית בלוודרה, וינה
בית קברות על שפת הים, 1897, מוזיאון האומנות בדאלאס,טקסס

הירשל זכה בשלהי המאה ה-19 בפרסים רבים בתערוכות בווינה, בין השאר בפרס הקיסר בשנת 1891 וב"מדלית הזהב הממלכתית הגדולה" בשנת 1898. בשנת 1901 קיבל מדליית זהב גם ב"תערוכת האמנות הגדולה" של ברלין. בשנות ה-1890 היה להירשל רומן עם אשה נשואה מן החברה הגבוהה של וינה, איזה רוסטון (בשמה המלא איזבלה אנרייט ויקטוריה רוסטון), מה שגרם להדרתו. בסופו של דבר, ב-1898 האישה התגרשה מבעלה ונישאה לאהובה הצייר. לזוג נולדה בת, מוד. מתוך תרעומת על יחס החברה הווינאית כלפיו החליט הירשל לשוב לאזרחותו ההונגרית והוסיף לשם משפחתו את השם ההונגרי "הירמי". הוא עזב את וינה והתיישב ברומא, בה השתתף בשנים 1908-1904 בתערוכות של האמנים המקצוענים והחובבים" (Amatori e Cultori delle Belle Arti). בשנת 1904 70 תמונות שלו הוצגו בתערוכה רטרוספקטיבית לכבודו. בשנת 1911 התקבל באקדמיה די סן לוקה. ב-1915-1913 כיהן הירמי-הירשל כיושב ראש אגודת האמנים הגרמנים (Deutscher Künstlerverein) ברומא בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה, בשנים 1915-1920 נאלץ לעזוב את רומא. בחלק מהזמן עבד כצייר מלחמה בערי הנמל האוסטריות דאז טריאסט וקאטארו.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירמי-הירשל התמחה בעיקר בציורים בהשראת היסטוריה ומיתולוגיה. יצירות רבות שלו נושאות נינוח של שגב ודקדנס[2]. הוא התידד עם גוסטב קלימט בעת פעילותם במסגרת ה- Künstler Compagnie, "קואופרטיב האמנים של וינה", לפני הקמת מגמת הזצסיון, אך להבדיל ממנו דבק בגישה אמנותית אקדמיסטית.

הוא צייר תמונות בעלות ממדים גדולים בנוסח קארל פון פילוטי בנושאים דרמטיים היסטוריים ומיתולוגיים כגון:"מעברו של חניבעל את האלפים", פלישת הוונדאלים ברומא" או "הדבר ברומא" (1884, יצירה שאבדה) ,שזיכו אותו בהצלחה רבה בצומת בין המאה ה-19 ומאה ה-20. בתמונות אלה בולטות דמויות בעירום או שגופותיהן עטויות במעטה שקוף כחלחל. בגין התמונה "תהלוכת נישואים ברומא הקדומה" זכה בפרס הקיסר בשנת 1891. (שנה קודם לכן הזוכה הראשון בפרס זה היה גוסטב קלימט). ברומא הוא יצר הירמי-הירשל גם תמונות נופים ים תיכוניים ודיוקנאות. נותרו אטיודים רבים של הירמי-הירשל בפחם או גיר, על דמויות ובדים שנועדו להיות הכנה לציוריו.האמן הצטיין בהם כרב אמן של רישום. האטיודים שלו לציורים כמו "נשמות על גדת אכרון" ו"Sic Transit..." בוצעו תכופות על נייר בצבע כחול, לוונדר או כתום שהעצימו את משחקי האור ביחס לצורות שצייר.דמויות העירום שצייר נודעו בחושניותם ו"מיניותם הישירה והגלויה". אחד המאפיינים לרישומיו הוא ה"פרגמנטציה", "ניסיון מתמיד לשכלל חלק מסוים", שנחשב באותו זמן "אמצעי לחמוק מהשלמה וסינתזה". כמה מציוריו נחשבים "סימבוליסטים".[3] נושא החוזר בציוריו הוא הים ועולם המים, גם כן בסצנות קשורות למיתוסים או לדת, שבהם יש סוברים כי הושפע על ידי ארנולד בקלין[4].כך למשל בציור על פרומטאוס (1892) המנוחם על ידי אונדינות, "הפנטסיה הימית" (1894) שבו הופיע משורר במנגן בנבל רכוב על דולפין ומסביבו סירנות, "אפרודיטה" (1893), "בית קברות על שפת הים", "גלים נשברים". הירמי-הירשל צייר מאוחר יותר גם תמונות המוקדשות למצבי רוח טהורים כמו "בדידות","המתנה","שעות עצובות", או לשלבים שונים של השינה.

הירמי-הירשל יצר גם אטיודים של תמונות נוף בפסטל,צבע מים וגואש. הוא היה גם חבר באגודת החרתים של רומא.(Gruppo Romano Incisori Artisti). היה מיודד עם הצייר מקס רדר (1947-1866) ועם היסטוריון האמנות והאוצר פדריקו הרמנין דה רייכנפלד (1868-1953)


הציור "אחשוור בקץ העולם" משנת 1888 בוצע על ידי לוח מוגבל של צבעים - כחול, אפור, שחור, לבן, עם נגיעות של זהוב ובגוונים החמים השמורים בייצוג בשר הגוף העירום של האישה שבקדמת התמונה. בכותרת התמונה צויין כי מדובר ב"דמות האדם האחרון בתוך שממה קוטבית, הלכודה בין מלאך התקווה לשלד המייצג את המוות. לפניו נשכבת דמות אשה, גילום האנושות המתה המוקפת בעורבים מאיימים.... האור הקדום נראה קורן מהמלאך המרוחק, המרחף על פני הרקיע הסוער". בתמונה חשובה אחרת של הירמי-הירשל - "הנשמות המתות על גדת אכרון" נראה המון נשמות מתים הממתין להיות מועבר מעבר לנהר אכרון. מרחוק נראית הסירה של כארון. באמצע הציור אורים את דמותו המרשימה של האל הרמס פסיכופומפוס שקהל רב של נשמות מתחנן אליו לחסוך מהן את דרכן האחרונה אל השאול)

  • קבר אכילס (תמונה שבה נראות נימפות הים המבכות את מות אכילס)

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1882 - פרס רומא - על הציור "פלישת הונדאלים לרומא"
  • 1891 - פרס היובל הקיסרי (Kaiserspreis) על "תהלוכת נישואים ברומא הקדומה"
  • 1898 - מדליית זהב בתערוכה החגיגית ב Künstlerhaus בווינה - על הציור "נשמות ליד האכרון"
  • 1911 - חבר ב"אקדמיה די סן לוקה" באיטליה

מבחר ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימאים בנמל פולה
  • 1882- דבר ברומא
  • 1888 - אחשוור בקץ העולם
  • 1889 - צ'צ'יליה הקדושה
  • פלישת הוונדאלים לרומא
  • פרומטאוס באוקיאנידה
  • 1894 - פנטסיה ימית
  • 1897 - אפרודיטה
  • 1897 - בית קברות על שפת הים
  • 1898 - הנשמות על גדת אכרון - בגלריה האוסטרית בלוודרה, בווינה, שמן על קנבס
  • 1912 - Sic transit... (כך חולפת... (תהילת העולם)) (פוליפטיך המורכב מחמשה ציורים המציגים בצורה אלגורית את ניצחון הנצרות ברומא אחרי נפילת האימפריה הרומית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adolf Hiremy-Hirschl, 1860-1933: The Beauty of Decline: Roger Ramsay Gallery, Inc., May 5 through June 13, 1984 in association with Galleria Carlo Virgilio, Rome. catalogue by Gert Schiff
  • James Gurney, Color and Light: A Guide for the Realist Painter Andrew McMeel Publishing, Kansas City 2010 pp. 22–23
  • Dennis Adrian, The Drawings of Adolph Hirémy-Hirschl, Drawing, May-June 1984, p.3, illustrated.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chiara Stefani 2001
  2. ^ 2010 ,J.Gurney
  3. ^ J.Gurney 2010
  4. ^ Chiara Stefani 2001