אדולף קוהוט

אדולף קוהוט
Adolph Kohut

לידה	10 בנובמבר 1848 מינדסנט בהונגריה
פטירה	21 או 22 בנובמבר 1917 ברלין
מדינה	גרמניה
שפות היצירה	גרמנית
תחום כתיבה	ביוגרפיה ותורת הספרות
פרסים והוקרה	מסדר פרנץ יוזף

אדולף קוהוט (בגרמנית: Adolph Kohut‏; 10 בנובמבר 1848 – 21 או 22 בנובמבר 1917) היה עיתונאי, היסטוריון ספרות ותרבות, ביוגרף, ומתרגם יהודי, שהתגורר בהונגריה וגרמניה.

ביוגרפיה

יליד מינדסנט בהונגריה, קוהוט נולד כאחד משלושה עשר ילדיו של חוקר התלמוד העני מאוד, יעקב קוהוט. הוא למד בשנים 1866 עד 1868 בבית המדרש לרבנים בברסלאו כמו אחיו הגדול אלכסנדר. לאחר מכן למד שני סמסטרים פילולוגיה חדשה ותולדות האמנות באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברסלאו ולאחר מכן באוניברסיטת הומבולדט בברלין. בווינה הוא הרצה שלוש שנים באוניברסיטת וינה וקיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת פרידריך שילר בינה ב-1878.

בשנת 1872 הוא נקרא על ידי קרל פון הולטיי למערכת של "ברסלאור נכריכטן" (Breslauer Nachrichten, "חדשות ברסלאו"). ב-1873 היה עורך ה"דיסלדורפר צייטונג" (Düsseldorfer Zeitung, "העיתון של דיסלדורף"). ליאופולד אולשטיין שכר אותו ב-1878 לעיתון טריבונה (Tribüne, "יציע") בברלין ואחר כך ל"ברלינר צייטונג" (Berliner Zeitung, העיתון של ברלין"). לאחר מכן ערך את כתב העת "דויטשס היים" (Deutsches Heim, "בית גרמני"). "גיליון בידור מאויר לכל האחוזות". כמו עיתונאים רבים אחרים, גם קוהוט נרדף במשפטים שונים על פי "חוק העיתנות של הקיסרות". במקרה אחד התובע דרש עבורו שישה שבועות מאסר בשל עבירה על סעיפים 7, 18 ו-19 של "חוק העיתונות ("Gesetz über die Presse").

ב-13 בספטמבר 1884, הוא גורש מפרוסיה כ"זר לא פופולרי", לאחר שהועלתה טענה כנגדו שתקף את אוטו פון ביסמרק במאמר. למעשה, הוא גורש מברלין ביוזמתו של אדולף שטקר האנטישמי, שפעל לשם כך יחד עם השר רוברט פון פוטקאמר . בחמש השנים הבאות הוא התגורר בדרזדן. כתוצאה ממכתב מ-21 בדצמבר 1889 ממועצת הנציגות הפרוסית בממלכת סקסוניה של הרוזן אוגוסט פון דונהוף הורשה קוהוט לחזור לברלין. באפריל 1890 הגיע לשם. ביסמרק עצמו, כפי שכתב קוהוט, מעולם לא דיבר על גירושו. ב-1892 קיבל עיטור של מסדר פרנץ יוזף מפרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, וב-1912 דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קולוז'וואר (כיום קלוז'-נאפוקה).

קוהוט היה חולה מאוד מ-1915, ומת בלילה שבין 21 ל-22 בנובמבר 1917 בדירתו בברלין ברחוב Courbiérestraße מספר 7 בגיל 69. לא היה הספד לזכרו ב"העיתון הכללי של היהדות" (Zeitung des Judentums) וגם הכרוז הרשמי של ברלין (ה-Gemeindebote) לא הזכיר אותו לרגל מותו.

הוא היה נשוי מאז 1877 לפרימדונה אליזבת מנשטיין (1843–1926), שהופיעה על במות אירופה במשך מספר שנים ואחר כך עבדה כמורה לזמרה בברלין. מנישואים אלו נולד אוסוולד קוהוט (1877–1951). נכדו היה אוסוולד אדולף קוהוט. (Oswald Adolph Kohut)

אדולף קוהוט נאלץ להתמודד לא רק עם בני זמנו שמרנים, ליברלים או אנטישמיים גרמנים, אלא גם עם בני דורו הדתיים.

ביוגרפיה או עבודת גמר על אדולף קוהוט טרם פורסמה.

כתביו

אדולף קוהוט הוא מחברם של יותר מ-120 ספרים ומונוגרפיות ומאות מאמרים בכתבי עת. הוא נודע גם כמתרגם מהונגרית. מה שנותר הוא התרגום שלו של שנדור פטפי. הוא הקדיש יצירות רבות לגתה, שילר, קלייסט, וילנד ואחרים. הוא גם כתב כמה ספרים על ביסמרק ופרדיננד לסל. כיהודי מוצהר, הוא פרסם כתבים רבים על אישים יהודיים (כמו "משה מנדלסון ומשפחתו", "תולדות יהודי גרמניה" ו"גברים ונשים יהודים מפורסמים") על עלילות דם ועוד. הוא התנגד בפומבי לאנטישמיות. קוהוט היה גם תורם פורה להוצאה לאור של Reclams Universal-Bibliothek. הוא עשה לעצמו שם בזכות יצירותיו הרבות על מלחינים. כמו גרמנים רבים, הוא נקט עמדות שוביניסטיות כלפי צרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה. רבות מיצירותיו הודפסו מחדש כמהדורת פקסימיליה זמן רב לאחר מותו. מסד הנתונים של קליופה (Kalliope) מכיל 147 כתבי יד של אדולף קוהוט. אלה כוללים חמישה מכתבים לאדמונד קרצ'מר , ארבעים ושבעה לוולפגנג קירשבאך , ובסך הכל שלושה עשר מכתבים לעורכי "גיליון מרכזי של ספרות גרמנית" ("Literarisches Centralblatt für Deutschland") פרידריך ואדוארד צרנקה (Zarncke). מכתב אחד מקוהוט לווילהלם ראבה ואמיל ריטרסהאוס . כמו כן מכתב מאת וילהלם בוש לקוהוט. קוהוט תרם את תמונתו בהקדשה "מר. ADOLPH KOHUT‏, 4 בנובמבר 1976" מאת הצלם G. Overbeck, דיסלדורף.

לקריאה נוספת

• יהודה מרטון (יה. מ.), "קוהוט, אדולף", האנציקלופדיה העברית (כרך כט, עמ' 224), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשל"ז.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדולף קוהוט בוויקישיתוף

• אדולף קוהוט (1848-1917), דף שער בספרייה הלאומית

כתבי א' קוהוט ברשת

• תרגום: ד"י זילברבוש, פתח תקוה: רשומות בדברי ימי היהודים, ווארשא: מערכת הצפירה, תרנ"ז, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית