אדולף שטקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדולף שטקר

אדולף שְׁטֶקֶר (גרמנית: Adolf Stoecker11 בדצמבר 1835 - 2 בפברואר 1909) היה כומר לותרני ושונא ישראל קיצוני בחצר קיסר גרמניה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטקר נולד בהלברשטאדט, פרובינציית סקסוניה בממלכת פרוסיה. אביו של שטקר היה נפח שהמיר את מקצועו לשומר כלא. למרות עוניו, הלך שטקר ללמוד באוניברסיטה, דבר שהיה בלתי רגיל לאיש ממעמד הפועלים במאה ה-19.

באוניברסיטת הלברשטט שטקר למד תאולוגיה, שם הפך להיות כומר לותרני נמרץ וחרוץ, שכתב רבות על נושאים חברתיים ופוליטיים שונים. אישיותו הכריזמטית של שטקר הפכה אותו לאיש הדת הלותרני האהוב והמכובד ביותר בגרמניה[1]. כסטודנט, שטקר כבר היה ידוע כ"לותר השני", שכן כתביו ונאומיו המגנים על האמונה הלותרנית נחשבו למצטיינים[1].

לאחר הסמכתו למיניסטר, שטקר הצטרף לצבא הפרוסי ככומר צבאי. שטקר חדר לתודעה הלאומית הגרמנית לאחר כאשר פרסם דרשה אחרי המצור על מץ ב-1870, שם טען כי ניצחונותיה של פרוסיה על צרפת הם מעשה האלוהים, ובשנת 1874 מינה אותו הקיסר וילהלם הראשון, לכומר בית המשפט בברלין.

פעילותו הפוליטית בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטקר ייסד ב-1878 את המפלגה הנוצרית-סוציאליסטית, ותבע כמה רפורמות חברתיות כמו מס הכנסה וצמצום שעות העבודה. שטקר היה עוין לאיגודים, ותמך במבנה החברתי הקיים שבו היו היונקרים היסוד הדומיננטי בחברה הפרוסית. שטקר לא היה יונקר בעצמו, אבל תמיד הייתה לו הערצה עמוקה ביותר ליונקרים[1].

מטרת המפלגה הנוצרית-סוציאליסטית הייתה לזכות את מעמד הפועלים באמונת השמרנות הנוצרית, שבה אנשים רגילים היו לומדים לקבל את העובדה שאלוהים יצר חברה מסודרת עם יונקרים למעלה, ולקרוא תיגר על חברה שכזו פירושו הוא לקרוא תיגר על אלוהים.

הדגש העיקרי של מפלגתו היה להביא את מעמד הפועלים לנאמנות ל"כיסא ולמזבח". שטקר טען שסבלם של הפועלים נבע מתפיסת עולם מטריאליסטית ואתאיסטית, שקרעה את מעמד הפועלים מהערצתם הנכונה לאלוהים ולסדר החברתי שיצר, סדר שבו היונקרים למעלה ואילו הם למטה. מסר זה נדחה על ידי רוב העובדים הגרמניים, שדחו אותו כאינו נוגעים לענייניהם העיקריים[2].

מעמד הפועלים הגרמני, ככלל, רצה רמה גבוהה יותר של חיים ודמוקרטיה, ולא שיגידו להם שחובתם כנוצרים הינו לקבל את מעמדם הנמוך בחברה. שטקר לעומת זאת האמין כי הפועלים אינם צריכים להילחם על שכר גבוה יותר או על תנאי עבודה טובים יותר באמצעות שביתות, אלא שהם צריכים לשאול "את הכיסא ואת המזבח" כדי לשפר את תנאי עבודתם ושכרם. מסר זה יחד עם זה הקודם, הגבילו מאד את כוחו של שטקר בקרב מעמד הפועלים הגרמני[1].

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1875 החל שטקר לתקוף את היהודים במונחים גזעניים בדרשותיו[3]. כלותרני, התרשם מספרו של מרטין לותר "על היהודים ושקריהם", וכל ימי חייו סבר שהיות האדם נוצרי טוב מחייבת שנאת יהודים[1].

החל משנת 1879, החל לטפול את כל בעיותיה של גרמניה על המיעוט היהודי. בדרשתו בברלין: "תביעותינו מן היהדות המודרנית", שמסר ב-19 בספטמבר 1879, כדבריו של ההיסטוריון האמריקני ריצ'רד לוי "העמיד את האנטישמיות בגרמניה על המפה". מעמדו כאחד הכמרים האהובים והמכובדים ביותר בכנסייה הלותרנית בגרמניה - הפכה את השנאה ליהודים לדבר מכובד באופן שלא היה כמוהו מעולם[2].

בנאומו אמר כי היהודים צריכים "לכבד את הגרמנים", ואמר:

היהודים נשארים עם בתוך עם, מדינה בתוך מדינה, שבט נפרד בקרב גזע זר לו. כל המהגרים מתבוללים לבסוף בתוך העם שבקרבו הם יושבים, ואילו היהודים לא. בניגוד לטבע הגרמני הם מציגים את אופיים השמי הבלתי-מעורער, בניגוד לנצרות - את פולחן המצוות הקפדני או את שנאת הנוצרים. איננו יכולים להאשים אותם בכך - כל עוד יהודים המה, אין הם יכולים לנהוג אחרת. אולם חייבים אנו להתגונן בהכרה ברורה בפני הסכנות הטמונות בהתבוללות כזאת[...] מחצית מאת-האלף הזאת מהווה עדה סגורה, החיה בתנאים טובים, בעלת עוצמה ההולכת וגדלה, מצוידת בכוח הבנה מכניס מאוד, בלי דאגה לאינטרסים הנוצריים גרמנים שלנו - הרי בכך טמונה הסכנה האמתית

נאום זה עורר תשומת לב רבה בקרב הציבור ובקרב התקשורת, שכן ההנחה הייתה ששטקר דיבר בשם הקיסר וילהלם הראשון כאשר הוא הטיל את צרותיה של גרמניה על "ההון היהודי" וה"עיתונות היהודית". שטקר התלונן במיוחד על כך ש-45 אלף יהודים שחיו בברלין היו "מספר גדול מדי", על כך שגרמניה מכניסה לתוכה מהגרים יהודים רבים מדי מרוסיה ומרומניה, וטען שעדיף שמהגרים יהודים מהאימפריה הרוסית ומרומניה "יטבעו בים הפתוח" מאשר שישתקעו בגרמניה[1].

ב-17 באוקטובר 1879 התלונן חבר הנאמנים של הקהילה היהודית בברלין בפני משרד הפנים הגרמני על כך שיש להשתיק את שטקר מפני שנאומי השנאה שלו מסיתים את האלימות נגד יהודים. ואולם, משרד הפנים הגרמני סירב לבקשה זו[1].

שטקר היה שונא ישראל נוצרי הרבה יותר מאשר אנטישמי, למרות שחסידיו לא תמיד היו עקביים בכך. הקו המודרני במחשבתו התבלט בכך שהתנגד לא ליהודים האורתודוקסים בגרמניה, אלא דווקא לליברלים המחולנים שסימלו בעיניו את חליי העידן המודרני האנטי-נוצרי ואת התמוססות ההבחנות הדתיות בין יהודים לנוצרים; עלייתו של המודרניזם הייתה, כמובן, האיום האמיתי בו נלחם במודע ושלא במודע. שטקר גילה אהדה לאורתודוקסים, והקפיד לציין שהם עם הברית הישנה אף כי שגו כשדחו את ישו; בכמה מדרשותיו, טרח להבהיר שהוא אינו מגנה את "היהודים הצנועים והישרים" אלא רק את הליברלים המתעשרים והמתבוללים: "אל לזעם הנוצרי להיות מופנה כלפי שומרי המצוות, אלא אך נגד היהודים חסרי הדת, שמאוחדים יחד עם הנוצרים שנטשו את אמונתם בשנאה נגד הצלב, הכתר ומזבח הכנסייה." מבחינת שטקר, הסוגיה הייתה דתית לגמרי והוא נעדר יסודות גזעיים של ממש, בניגוד לאנטישמים אחרים כמו היינריך פון טרייצ'קה שהחלו לעלות[4].

קריאה לאלימות כלפי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ששטקר לא קרא לאלימות כלפי היהודים במפורש, רמז בדרשותיו שאלימות כלפי היהודים תתאפשר, אם לא יתחילו "להביע כבוד" לגרמנים, שלטענתו אינם עושים זאת[2]. שטקר בנאומיו היה קורא הצהרות שונות שהוצאו מהקשרם מתוך עיתונים סוציאל-דמוקרטים, אמירות כגון: "רבותי, זאת הייתה משאלה לרצח!", או כגון: "זאת היה בקשה לרצח המוני!"[3], בהתכוונותו כמובן ליהודים.

בעוד שהקהל השתלהב, שטקר היה מציג את עמדתו כרגילה: "אל תחשוב שאני מציג את כל זה מתוך שנאה, אני לא שונא אף אחד!". ההיסטוריון האמריקאי ג'פרי טלמן ציין שזה "אירוני מאוד", בהתייחס לכך ששטקר הכניס את תומכיו למצב של זעם[3].

אף על פי ששטקר היה מונע אך ורק על ידי "אהבה נוצרית", הוא תמיד האשים אנטישמית את היהודים. באחד מנאומיו אמר:

השנאה כלפי היהודים, שאליה הכנסיה האוונגלית מתנגדת, כבר החלה לצוץ פה ושם. אם היהדות המודרנית תמשיך, כפי שהיא עשתה עד עתה, להשתמש בכח ההון כמו גם בכח העיתונות כדי להרוס את האומה שלנו - יהיה זה בלתי אפשרי למנוע אסון בסופו של דבר

בכל פעם ששטקר הצהיר כי הוא מדבר מתוך "אהבה נוצרית מלאה", הוא היה מאזן זאת על ידי התקפה מילולית אלימה כלפי היהודים. ב-1879 קרא ליהודים "טפילים" ו-"עלוקות", וגם: "מרכיב זר בדמנו".

שטקר לטענתו קבע כי המאבק בין הגרמנים לבין היהודים הוא אחד - "גזע נגד גזע", שכן היהודים הם "אומה בפני עצמה", ללא שום דבר משותף עם הגרמנים, אלא קשורים לקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם כ"מסה אחת של מנצלים"[5].

בנוגע לפתרון המדויק לשאלה היהודית, שטקר היה מעורפל ולא נתן תשובה ברורה דיה. ואולם, באחת מחוברותיו הוא כתב: "הסתירה העתיקה שבין הארים לבין השמים... יכולה להסתיים אך ורק על-ידי השמדת אחד מהם"[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדולף שטקר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Green Harold "Adolf Stoecker: Portrait of a Demagogue" עמ' 106-129
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Levy, Richard "Our Demands on Modern Jewry" עמ' 525-526
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Telman, Jeffrey "Adolf Stoecker: Anti-Semite with a Christian Mission" עמ' 93-112
  4. ^ Victoria Barnett, For the Soul of the People: Protestant Protest Against Hitler, Oxford University Press, 1998. עמ' 126.
  5. ^ Röhl, John The Kaiser and his court : Wilhelm II and the government of Germany, Cambridge: Cambridge University Press, 1994 עמ' 197
  6. ^ James, Pierre The Murderous Paradise: German Nationalism and the Holocaust, Westport: Greenwood Publishing Group, 2001 עמ' 163