אדמר דה לה פואי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדמר דה לה פואי
Adhémar de Monteil
Adhémar de Monteil à Antioche.jpeg
לידה 1055? עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 באוגוסט 1098 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע לגאט אפיפיורי, כומר קתולי עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד
  • bishop of Le Puy-en-Velay (10771098)
  • לגאט אפיפיורי
  • בישוף קתולי עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אדמר דה לה פואי (הידוע גם בשם אדמהר, איימאר או אלארז) דה מונטיל (נפטר ב-1 באוגוסט 1098) היה אחד הדמויות העיקריות של מסע הצלב הראשון והיה הבישוף של לה פווי-אן-ולה לפני שנת 1087. הוא היה הנציג הנבחר של האפיפיור. אורבן ה-2 למסע הצלב הראשון לארץ הקודש. למרות היותו איש דת הוא מוזכר בכתבי ההיסטוריונים של התקופה כלוחם ללא חת לצד האבירים שהובילו את מסע הצלב במיוחד בקרב דוריליאום ובמצור על אנטיוכיה. מסופר כי אדהמאר נשא את הרומח הקדוש בפריצה הנואשת של הצלבנים מאנטיוכיה ב־28 ביוני 1098, הוא נפטר בשנת 1098 ממגפה שפרצה באנטיוכיה לאחר הכיבוש.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד ככל הנראה בשנת 1045 או בסמוך לכך למשפחת אצולה צרפתית ונבחר לבישוף של לה פוי בסמוך לשנת 1080, היה תומך ברפורמה הגרגוריאנית הקרויה על שם האפיפיור שהוביל אותה בתחילתה, גרגוריוס השביעי, ומטרתה הייתה לחזק את מעמד מוסד האפיפיורות והקוריה הרומאית כנגד השליטים החילוניים של אירופה וכנגד הבישופים וכן ביעור שחיתויות בכנסייה. הרפורמה החלה עם מינויו של גרגוריוס השביעי לאפיפיור בשנת 1073 ונמשכה גם בתקופתם של ממשיכיו. הרפורמה הייתה מורכבת משורה של מאבקים והחלטות כנגד שחיתות בכנסייה ובישופים סוררים, ובעיקר כנגד השליטים החילוניים של אירופה, במטרה לבצר את עצמאות הכנסייה וכוחה. על רקע זה הוא הפך למקורב לאפיפיור אורבן השני ורמון הרביעי, רוזן טולוז שהיה האציל העשיר והחזק ביותר בצרפת וממובילי מבע הצלב הראשון.

בועידת קלרמון - סינוד שהתקיים בין 18 ו-28 בנובמבר 1095 בעיר קלרמון שבחבל אוברן שבצרפת. בוועידה השתתפו מנהיגים של הכנסייה הקתולית בראשות האפיפיור אורבנוס השני. נאומו של זה האחרון ב-27 בנובמבר היווה את נקודת הפתיחה למסע הצלב הראשון ומכאן למסעי הצלב בכלל. אדמר דה לה פואי הושפע עמוקות מנאום האפיפיור שנאם בצרפתית (שפת אמו) ולא בלטינית. וקרא אורבנוס השני לאצולת אירופה להילחם בצבאות הסלג'וקים המאיימים על האימפריה הביזנטית ולשחרר את אדמות ארץ הקודש הכבושות בידי מוסלמים, תוך שהוא עושה הקבלות לכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, ולמוסלמים כ"בני עמלק".

אדמר נבחר להיות נציג האפיפיור למסע הצלב ב־27 בנובמבר 1095. אחת מהסיבות לבחירה הייתה כיוון שהוא כבר עלה לרגל לירושלים בשנים 1086 ו-1087. בעקבות ההכרזה על מסע הצלב אדמר דה לה פואי השקיע בשנה שלאחר הנאום מאמץ רב בגיוס כסף ובגיוס לוחמים בנסיעתו ב־15 באוגוסט 1096 ליווה את ריימון מטולוז וצבאו מזרחה. הוא זכה למעמד מיוחד בקרב הנהגת מסע הצלב, בעוד שריימון ומנהיגים אחרים הסתכסכו ביניהם לעיתים קרובות אדמר הוכר תמיד כמנהיג הרוחני של מסע הצלב והיה מכובד מאוד על ידי רוב הצלבנים.

מנהיג רוחני של מסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה הצלבני יצאו לדרך ב-4 מחנות נפרדים, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת האפיפיור. מנהיגי המחנות היו:

המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט 1096. האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, אדמר ניהל משא ומתן עם אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית בקונסטנטינופול, ובסיכומו עזר להם לחצות את הבוספורוס, תמורת שבועת נאמנות (הומאגיום) שכל מה שהם יכבשו במזרח ימסר לידיו.

הוא השתתף במצור על ניקאה והצליח לשמור על המשמעת ולכידות הצבא הצלבני בעתות המשבר הן במהלך הקרב והן לאחר מכן בעת העימות עם השלטון הביזנטי. את עיקר תרומתו למסע הצלב הוא הרים בעת המצור על אנטיוכיה משבר קשה החל כאשר האספקה להדלדל במחנה הצלבני, האספקה שהביאו הצלבנים עימם נגמרה, והם החלו לסבול ממחסור חריף במזון. במהלך חודשי החורף הקשה הקדישו הצלבנים את עיקר מרצם לחיפוש אחר מזון בסביבת העיר. תיאורי הרעב והשתקפותם בכתבים העוסקים במצור מתארים התפרקות כללית של הצבא. חלק מהצלבנים לא עמדו בתלאות וברעב והחלו נוטשים את המחנה ובהם גם דמויות בולטות כמו פטרוס הנזיר. על רקע זה יזם בינואר אדמר דה לה פואי מהלך של טקסים דתיים ותהלוכות של חזרה בתשובה וכפרת עוונות, הכמרים שליוו את המסע ערכו מיסות, תפילות ושירת מזמורים. בשיאו של תהליך ההתנערות הדתית גורשו כל הנשים מתוך המחנה בטענה כי נוכחותן הביאה לאווירת זימה במחנה שהביאה להסתרת פני האל מהצלבנים, אלו מבין הצלבנים שהואשמו בניאוף עמדו בפני טקסים ציבוריים של השפלה ועונש הם הופשטו וקיבלו מנה של מלקות בפני הצבא הצלבני. מבלי לגרוע מאמונתם המתחדשת של המשתתפים בטקסי ההיטהרות, השפעתם החיובית ניכרה התנערות מאווירה של דיכאון פטליזם ועייפות שפשו בקרב הצלבנים והפכו אותם לכוח לא יעיל.[1]

במהלך האביב של שנת 1098, לאחר כיבוש העיר עמדו הצלבנים מול צבא סלג'וקי גדול, בפיקודו של כרבוגא האתבג (המושל הצבאי) של מוסול בראש קואליציה של גדודים מרחבי סוריה הגדולה. הצבא ההולך וגדל צעד אל עבר אנטיוכיה במטרה מוצהרת לשחרר את העיר מעול המצור הצלבני,[2] סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.[3] מולם עמד צבא צלבני מותש עם מספר קטן של סוסים ( כ 150 לפי דברי היסטוריונים בני התקופה) בעיר שמשאביה נדלדלו בעת המצור ומחסני המזון בה ריקים לחלוטין. נזיר אלמוני מפרובאנס בשם סטפן מוואלאנס סיפר, ככל הנראה בעידודו אם לא ביוזמתו של אדמר, על סדרת חזיונות שבהן הופיעו מרים הבתולה בנה ישו ופטרוס הקדוש - הפטרון של העיר אנטיוכיה, והבטיחו לו כי תמיכתם והצלתם של הצלבנים מובטחת אם ינקטו צעדים של חרטה, כפרת עוונות ותפילות. אדמאר דה לה פויי שליחו אל האפיפיור ניצל את ההזדמנות לסיבוב נוסף של טקסי היטהרות דתיים שהרימו את רוחם של הצלבנים.

עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב. 4 גדודים נועדו לפרוץ מהעיר ולתקוף את הצבא המוסלמי: גדוד צפון צרפתי בפיקוד רובר מנורמנדי ורובר מפלנדריה, גדוד גרמני בפיקוד גודפרי מבויון, גדוד דרום- צרפתי בפיקוד אדמר דה לה פואי וגדוד נורמני בפיקוד בוהמון ששימש כעתודה. ב-28 ביוני יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה. הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים.

מותו של אדמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב אנטיוכיה וכיבוש העיר לא נותר בסוריה רבתי כוח מוסלמי שיכול לעצור את תנופת מסע הצלב הראשון והדרך לירושלים הייתה פתוחה. הישגי מסע הצלב החלו לקרום עור וגידים בהקמת רוזנות אדסה והמשיך בכיבוש אנטיוכיה, בכך הייתה מעין הכרזה על עליית כוח חדש במזרח. הדמות המרכזית היה בוהמון הנורמני שראה בעצמו כשליטה של העיר, הוא דחק את התביעה הביזנטית כי אנטיוכיה תימסר לידי האימפריה ודרש את העיר לעצמו. מולו עמד ריימון מטולוז שמתוך איבה לבוהמון היה מוכן לקחת על עצמו את ההגנה של האינטרסים הביזנטיים, הוא אף הרחיק לכת ומשהרגיש כי השליטה באנטיוכיה נשמטת מידיו שלח משלחת לקונסטנטינופול לדרוש מהקיסר לבוא ולקבל את העיר לידיו, מסיבות לא ברורות לא ניצל הקיסר אלכסיוס הזדמנות זו ותשובתו הגיע באיחור של שנה - לאחר שבוהמון ביסס את אחיזתו בעיר.[4]

בשיא המאבק תפסו המנהיגים הצלבנים הניצים רבעים בעיר, נציג האפיפיור אדמר מפויי מת ביום 1 באוגוסט מהתפרצות של מחלה בעיר - ככל הנראה טיפוס הבטן ובמחנה הצלבני לא נותר מנהיג עם יכולת להכריע את הסכסוך. במועצת מנהיגי הצלבנים היו הכוחות שקולים אך אם התארכות הסכסוך נטתה הכף לטובת בוהמון שניחן בחוש פוליטי מצוין קנה את אהדתם של הצלבנים בעוד שריימון, שלא היה מנהיג פופולרי והפסיד את אדמר כמי שקידם את מעמדו וענייניו החל להפסיד במערכה על העיר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973. - המחבר זכה בפרס ישראל; במהדורתו בצרפתית זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985.
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
  • Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000.
  • Kenneth M. Setton, ed., A History of the Crusades, Vols. II and V. Madison, 1969–1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדמר דה לה פואי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 138
  2. ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, page 143
  3. ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 204
  4. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 כרך ראשון עמוד 124