אדריאן קלרקסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדריאן קלרקסון
Adrienne Clarkson
אדריאן קלרקסון
קלרקסון, 14 בפברואר 2011
חתימתה של אדריאן קלרקסון
לידה 10 בפברואר 1939 (בת 79)
הונג קונג
שם מלא אדריאן לואיז קלרקסון
מדינה קנדהקנדה קנדה
השכלה טריניטי קולג', סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאית, מחברת רומנים, אוטוביוגרפית, מוזיקולוגית, סופרת, פוליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה האנגליקנית
בן-זוג סטיבן קלרקסון (1963–1975)
ג'ון רלסטון סול (1999-הווה)
adrienneclarkson.com
המושלת הכללית של קנדה ה-25
7 באוקטובר 199927 בספטמבר 2005
(6 שנים)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה, מלכת קנדה
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אדריאן לואיז קלרקסוןאנגלית: Adrienne Louise Clarkson; בסינית: 伍冰枝; בפין-יין: Wǔ Bīngzhī; נולדה ב-10 בפברואר 1939) היא מדינאית, פוליטיקאית ועיתונאית קנדית ילידת הונג קונג, שכיהנה כמושלת הכללית של קנדה, ה-26 במניין מאז איחוד קנדה, בין השנים 19992005, האישה השנייה בתפקיד זה, לאחר ז'אן סווה.

קלרקסון הגיעה לקנדה עם משפחתה ב-1941, כפליטה מהונג קונג שהייתה תחת כיבושה של האימפריה היפנית, וגדלה באוטווה. לאחר קבלת מספר תארים אקדמיים מהאוניברסיטה, עבדה קלרקסון כמפיקה ושדרנית עבור חברת השידור הקנדית (CBC) וכעיתונאית בכתבי עת שונים. פרסומה הדיפלומטי הראשון שלה היה בתחילת שנות השמונים, כאשר קידמה את התרבות האונטרית בצרפת ובמדינות אירופאיות אחרות. בשנת 1999 מונתה למשרת המושל הכללי של קנדה על ידי אליזבת השנייה, מלכת קנדה על פי המלצתו של ראש ממשלת קנדה ז'אן קרטיין להחליף את המושל הכללי המכהן רומאו לבלן בתור המשנה למלך עד למינויה של מיקאל ז'אן בשנת 2005. בעוד מינויה של קלרקסון כנציגת המלוכה הקנדית התקבל תחילה בברכה, היא עוררה מחלוקת מסוימת בתקופת כהונתה כנציגה של המלכה, בעיקר בשל העלאת העלויות הכרוכות בהפעלת משרדה, וכן עמדתה האנטי-מלוכנית כלפי תפקידה.

ב-3 באוקטובר 2005, הושבעה קלרקסון למועצת המלוכה של קנדה[1], מה שנתן לה את הזכות לשאת התואר "הנכבד" (The Honourable) לכל ימי חייה; עם זאת, כמושלת הכללית לשעבר של קנדה, סווה הייתה זכאית לתואר "The Right Honourable" (תואר הזהה לתוארם של חברי בית הלורדים). לאחר כהונתה היא פרסמה ספר זיכרונות, הקימה את המכון לאזרחות קנדית, והפכה לקולונל הראשי של "רגימנט חיל הרגלים הקל של הנסיכה פטריסיה", חיל רגלים של צבא קנדה.

רקע שורשי וראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאה של קלרקסון הוא מהקבוצה האתנית האקה[2] ושורשיה הגיעו מטאישאן, גואנגדונג שבימי הרפובליקה הסינית (1912–1949). סבה מצד אביה היגר בסוף המאה ה-19 לעיר צ'ילטרן שבמדינת ויקטוריה, אוסטרליה. שם הוא ניהל חנות כללית בשם "Willie Ah Poy Fruitier and Confectioner, Ah Poy". באוסטרליה הוא שינה את שם משפחתו לפוי[3]. בנו הראשון של פוי, ויליאם, נולד בוויקטוריה אך נשלח מאוחר יותר חזרה לטאישאן, משם הוא עשה את דרכו להונג קונג. בהונג קונג עבד עם אביו עבור ממשלת קנדה. הוא הכיר את אתל פוי, שלה נישא מאוחר יותר ונולדו להם שני ילדים: נוויל, נולד ב-29 באוקטובר 1935, ואדריאן, נולדה ב-10 בפברואר 1939. הבכור המשיך להיות מנתח פלסטי בטורונטו והתחתן עם ויויאן לי, שהיא עצמה הפכה לסנאטורית[4].

קלרקסון תיארה את אחד מזכרונותיה המוקדמים ביותר כרגעי מסתור בכמה מרתפים בהונג קונג במהלך הפלישה היפנית לאי בשנת 1941. בזכות קשריו של אביה עם הממשלה הקנדית, הוא קיבל הזדמנות בשנת 1942 לברוח מהכיבוש היפני לקנדה, כחלק מהחזרתם של עובדי הממשלה הקנדים מהעיר שנפלה לידי האימפריה היפנית. אף על פי כן, חוק ההגירה הסיני 1923, מנע את כניסתם המידית של משפחת פוי למדינה, עד שהמחלקה לענייני חוץ של קנדה התערבה ודאגה להכניס את משפחתה של קלרקסון לקנדה. המשפחה השתכנה באוטווה, אם כי ויליאם איבד כמעט את כל הונו, ומשפחתה התגוררו בדירה צפופה. קלרקסון למדה בבית הספר הציבורי שבעיר, ובאוקטובר 1951 צפתה עם כיתתה בביקורה של הנסיכה אליזבת, הדוכסית מאדינבורו (לימים המלכה אליזבת השנייה), כאשר שיירתה המלכותית עברה בעיר[5].

משפחה ונישואים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלרקסון סיימה את לימודיה בקולג' ליגר קולגייט בשנת 1956 ולאחר מכן היא נרשמה לאוניברסיטת טורונטו. במהלך לימודיה שם, קלרקסון זכתה במדליית המושל הכללי עוד לפני סיום לימודי תוארה הראשון בהצטיינות כבוגרת אוניברסיטה באמנות ב-1960, ולאחר מכן נסעה עם הוריה למזרח אסיה ולדרום-מזרח אסיה. קלרקסון המשיכה לימודי תואר שני בספרות אנגלית, גם כן באוניברסיטת טורונטו.

היא החלה את עבודתה האקדמית ב-1962, בסורבון שבפריז עם תזה על שיריו של ג'ורג' מרדית'. בשנה שלאחר מכן נישאה לסטיבן קלרקסון, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת טורונטו. לבני הזוג שלוש בנות: קירה, ילידת 1969, ובלייז וקלואי, תאומות ילידות 1971. בגיל תשעה חודשים קלואי מתה מתסמונת מוות בעריסה. אדריאן וסטיבן התגרשו ארבע שנים לאחר מכן וסטיבן זכה למשמורת מלאה על שני הילדים שנשארו. לאחר מכן, אשתו השנייה של סטפן, כריסטינה מק'קאל, אימצה את שתי הנערות, שהתנכרו לאמם הביולוגית במשך כמה עשורים.

עיתונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שאחד מעמיתיה ללימודים במכללה הכיר בין קלרקסון לבין מפיקי התוכנית "Take 30" - תוכנית אקטואליה המשודרת אחר הצהריים המנוהלת על ידי חברת השידור הקנדי (CBC) - קלרקסון נשכרה על ידי חברה ממשלתית בשם "תאגיד הכתר הקנדי" כסוקרת ספרים עצמאית בחברה. דבר זה סימן את תחילת קריירתה העיתונאית בת ה-30 שנה ב-CBC. אחרי פחות משנה שבה הייתה במעמדה הראשוני בחברה, קלרקסון קודמה למארחת שותפה, ובכך הפכה לאחת הראשונים מבין חברי מיעוט נראה שקיבלה במה בטלוויזיה הקנדית. היא נשארה לעבוד עם Take 30 במשך עשור, תוך הסתעפות לתוך העיתונות המודפסים. קלרקסון כתבה ופרסמה ספרי רומן בשנת 1970.

ב-1974, קלרקסון ייסדה תוכנית טלוויזיה בשם "אדריאן", אולם תוכנית זו לא הייתה מוצלחת במיוחד ושודרה פחות מארבעה חודשים. עם זאת, התוכנית אפשרה לה לנסוע בהרחבה מחוץ לקנדה, כיוון שהיא רשמה קטעים עבור תוכניתה במקומות כמו דרום אפריקה (שם היא ראיינה את נדין גורדימר והלן סוזמן), והונג קונג, שם ראיינה את תושבי המקום. עם ביטול תוכניתה, CBC יצרה בשנת 1975 תוכנית "עיתונאות קשה" בשם "The Fifth Estate" כאמצעי לעמוד בדרישות התוכן הטלוויזיוני של קנדה. קלרקסון הובאה לתוכנית זו על מנת להנחות את התוכנית יחד עם וורמר טרוייר בעונה הראשונה. עקב בעיות מתמשכות בין השניים, טרוייר עזב את הסדרה, והשאיר את קלרקסון להנחות עם העיתונאים פיטר ריילי ואריק מאלינג.

לאחר שזכתה במספר פרסי ACTRA, קלרקסון סיימה את עבודתה ב-"The Fifth Estate" בשנת 1983, ולאחר מכן מונתה על ידי סגן מושל אונטריו ג'ון בלאק איירד, על פי עצתו של ראש ממשלתו, ויליאם דייוויס, להיות הסוכנת הכללית של אונטריו בצרפת. היא כיהנה בתפקיד זה כקישור תרבותי בין הפרובינציה לבין צרפת, ופעלה לקידום אונטריו בכמה מדינות אירופאיות אחרות. אחרי חמש שנים בתפקיד זה, היא חזרה לעסקים פרטיים, והפכה לנשיאה ולמו"ל של החברה "מק'קלאנד וסטיוארט", בזמן שהחברה הייתה בקשיים כלכליים. קלרקסון לא הצליחה לפתור את הבעיות הפיסקליות (בעיות שקשורות לאוצר החברה או להכנסותיה ממיסים, מאגרות וכדומה) של החברה והיא גם לא הייתה פופולרית בקרב עובדיה, והתפטרה אחרי שנה וחצי לאחר שגרמה לכמה התפטרויות כמחאה על תפקודה.

קלרקסון העדיפה לחזור לטלוויזיה, כשהיא מאמצת תוכנית בשם "פסטיבל הקיץ של אדריאן קלרקסון" באמצע שנת 1988, והפכה לפופולרית עד כדי להעלות לאוויר תוכנית בידור תרבותית שזכתה לשבחים מצד מבקרי הטלוויזיה, אך מעולם לא זכתה לדירוג גבוה. אחרי ארבע שנים של הנחיית התוכנית, קלרקסון מונתה לקצינה במסדר קנדה על הקריירה הארוכה שלה בתקשורת, שכללה הנחייה של יותר מ-3,500 תוכניות טלוויזיה, סיוע לארגוני צדקה כגון קרן הכליות של קנדה ולאגודת ארגון הסופרים הבינלאומי. יתר על כן, כמנחה וכמפיקה בפועל של התוכנית "אדריאן קלרקסון מציגה", היא הייתה מועמדת מספר פעמים לקבלת פרס ג'מיני, שבו זכתה בשנת 1993 כמנחה הטובה של תוכנית אמנותית.

המושלת הכללית של קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין עם המושלת הכללית קלרקסון בעת ביקורו בקנדה, 18 בדצמבר 2000

קלרקסון הייתה בת המיעוט הנראה הראשונה להיבחר לתפקיד המושל הכללי של קנדה, והאישה השנייה (אחרי ז'אן סווה) לכהן בתפקיד והראשונה ללא רקע צבאי או פוליטי. היא גם הייתה האדם השני שמונה למסדר קנדה לפני מינויה כמושלת כללית מיועדת, אחרי ז'ול לז'ה. קלרקסון הביאה איתה גישה חדשה לתפקיד המושל הכללי, והקדישה חלק ניכר מהמנדט שניתן לה למשיכת תשומת לב לאומית לקנדה הצפונית.

מושלת כללית נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בספטמבר 1999 משרד ראש ממשלת קנדה הודיע כי אליזבת השנייה, מלכת קנדה אישרה את קלרקסון, בחירתו של ראש ממשלת קנדה ז'אן קרטיין שתחליף את רומאו לבלן כנציג המלוכה הקנדית. בזמן ההודעה על מינויה, התברר כי יחד איתה יתגורר באחוזת רידו שותפה הוותיק, ג'ון רלסטון סול, כך שהמינוי הרשמי יביא זוג לא רשמי לתפקיד משנה למלך[6].

לאחר השבעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר עם הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באוקטובר 1999 הושבעה קלרקסון לתפקיד מושל הכללי של קנדה ה-26, והייתה פעילה עד מהרה בתפקידה, והפך מיד לכלי משחק בשלבים האחרונים של החזרת החיילים האלמוניים מצרפת.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, רשות התעופה הפדרלית סגרה את המרחב האווירי של ארצות הברית וטיסות רבות הופנו מארצות הברית לקנדה במבצע שכונה "סרט צהוב" (Operation Yellow Ribbon), מתוכם נחתו 19 טיסות בנמל התעופה הבינלאומי טורונטו-פירסון. קלרקסון שיבחה את המבצע ואמרה כי "קהילות ברחבי המדינה פתחו את בתיהן ואת לבם לנוסעי מטוסים שהופנו לקנדה", וב -14 בספטמבר 2001 ניהלה את טקס ההנצחה בגבעת הפרלמנט לקורבנות הפיגועים, בה השתתפו למעלה מ-100 אלף איש - המשמר הגדול ביותר שנראתה אי פעם בבירת קנדה. בעצת הקבינט של קנדה שלחה אז קלרקסון חיילים קנדים לסיוע במלחמת אפגניסטן (2001–2014), ובמסגרת תפקידה כמייצגת המלכה כמפקדת העליונה של צבא קנדה, ביקרה ב-2002 את הכוחות הקנדיים המשרתים בזירה באפגניסטן. את המסע הזה לאפגניסטן, ושאר מסעות צבאיים שערכה מחוץ לקנדה במהלך כהונתה (ביקור חיילים קנדים בקוסובו, בילוי חג המולד עם אנשי הכוחות הקנדיים על משחתת קנדית, ושוב לאפגניסטן כדי לבלות את יום השנה החדשה עם חיילים קנדים) זכו לשבחים על היותה המושל הראשון מאז 1945 (בערך) שלקח ברצינות את חובותיו הקשורות בתוארו כמפקד העליון של הכוחות הקנדיים שזכה בהגברת הגאווה של הכוחות הקנדיים.

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלרקסון לקחה תפקיד פרואקטיבי להגדלת מעמדו של המשרד המושל הכללי, נסיעה נרחבת מחוץ לגבולות קנדה ואירוח אירועים, כנסים ופורומים מפוארים. עם זאת, בקרב הציבור התעוררה ביקורת על הדרך בה משרד המושל הכללי משתמש בתקציבו; במהלך כהונתה, ההוצאות על אחזקת אחוזת רידו גדלו ב-200%.

תפקיד המושל הכללי היה בסיס למחלוקות פוליטיות מאז הקמתו - בעיקר בשל התקציבים הנדרשים לקיום משרה זו. בתקופת כהונתה של קלרקסון, תקציב המושל הכללי הכפיל עצמו והגיע ל-41 מיליון דולרים קנדיים בשל עלויות שיפוץ טירת רידו ומרכז המבקרים של לה סטיאדל. כמו כן ביקורה של המושלת הכללית ברוסיה, בפינלנד ובאיסלנד בשנת 2003 (ביקור שארך 19 יום) עורר ביקורת רבה בשל העלויות שהגיעו ל-5 מיליון דולרים קנדיים. ועדה פרלמנטרית שהתכנסה בשנת 2004 לדון בתקציבי המושל הכללי החליטה על קיצוץ נרחב בתקציבים.

מאותו רגע ואילך התנהלו קלרקסון ומשרדה בקפדנות. בנובמבר 2004 הוכרז כי התקציב של קלרקסון יופחת ב-10%, אף על פי שהפרלמנט הקנדי עצמו אישר את התקציב שלה מדי שנה. לאחר מכן, במרץ 2005, היא שוב התמודדה עם שאלות על הוצאות חריגות לאחר שדווח כי יעצו לה על ידי ראש הממשלה פול מרטין לערוך ביקורים רשמיים בספרד, הולנד ורוסיה כדי להשתתף בהלוויה הממלכתית של קורבנות פיגועי 11 במרץ 2004 במדריד, יום השנה ה-60 לשחרור הולנד ולהשתתף בחגיגות יום הניצחון באירופה במוסקבה בהתאמה. קלרקסון חיכתה עד פחות משבועיים לאחר תום זמנה כמושלת הכללית, בטרם ביקרה בפומבי את ז'אן קרטיין ואת הקבינט בראשותו על כך שלא הגן על משרדה.

בינואר 2005, קלרקסון הייתה נתונה שוב במחלוקת זאת לאחר שהיא לא יכלה להשתתף באזכרה של סגן מושל אלברטה, לואיס הול. אחוזת רידו פרסמה הצהרה כי המושלת הכללית הייתה באותה עת מחוץ לקנדה במטרה לייצג את המלוכה הקנדית בטקס ההשבעה של נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו. עם זאת, ההשבעה נדחתה, וקלרקסון יכלה לחזור לקנדה ולהשתתף בטקס האזכרה. כשדווח על כך מאוחר יותר על ידי העיתון  "Toronto Sun" כי היא תחכה בפריז שבצרפת, עד שהנשיא המיועד ישבע אמונים מחדש במקום לחזור להשתתף באזכרתו של הול.

כהונה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללא קשר למחלוקות על תפקודה כמושלת הכללית, קלרקסון התבקשה והסכימה להישאר בשירות הכתר הקנדי לשנה נוספת מעבר לתקופה המסורתית (אך לא רשמית) שאורכה כחמש שנים. אף על פי שההחלטה נתקלה ברגשות מעורבים ברחבי קנדה, ראש הממשלה פול מרטין ייעץ למלכה לשמור על קלרקסון במקומה כדי לספק יציבות, בעוד המדינה ניצבת בפני קשיים חוקתיים פוטנציאליים הנובעים מממשלת מיעוט; היו ספקולציות בסוף 2004 ששאלו האם קלרקסון תצטרך להיות מעורבת ישירות בפוליטיקה הקנדית במקרה שהממשלה בראשותו של פול מרטין תאבד את אמון בית הנבחרים של קנדה, מה שישאיר את המושלת הכללית להחליט אם לבקש ממנהיג האופוזיציה דאז סטיבן הרפר, להקים ממשלה, או לכונן בחירות כלליות. בסופו של דבר, הנסיבות לא חייבו את מעורבותה האישית של קלרקסון.

זמן קצר לאחר מכן, ב-8 ביולי 2005, קלרקסון אושפזה בבית החולים בטורונטו כדי להשתיל קוצב לב. היא התאוששה במהירות, וחזרה לתפקידה שלה באותו חודש. כדי לחגוג את יום השנה ה-50 למינויו של מושל הכללי של קנדה הראשון שנולד בקנדה, העבירה קלרקסון את מסדר קנדה ממקומו הטיפוסי באחוזת רידו למקומות שונים ברחבי קנדה. ב-15 בספטמבר 2005 הכריזה קלרקסון על יצירת מדליית הצפון של המושל הכללי, שתוענק מדי שנה לאזרח אשר מעשיו והישגיו תרמו לפיתוח קנדה הצפונית.

במהלך ימיה האחרונים בתפקיד, הפופולריות של קלרקסון באה לידי ביטוי בטקס פרידה גדול שנערך לה מהכוחות הקנדיים; הראשון שנשלח אי פעם למושל הכללי. באופן דומה, בבוקר ה-26 בספטמבר 2005, קלרקסון השתתפה במסיבה בפרלמנט של קנדה, שבה הודו לה חברי הפרלמנט על עבודתה והציגו לה את דגל המושל הכללי של קנדה אשר הוטס מעל מגדל השלום כאשר קלרקסון נכחה בפרלמנט. לאחר מכן, בעקבות המסורת, נטעו קלרקסון ובעלה שני עצים טקסיים (אלונים לבנים) כדי לסמן את סוף כהונתה של קלרקסון, ולמחרת הסתיים זמנה של קלרקסון כנציגת המלוכה הקנדית כאשר יורשתה, מיקאל ז'אן, נשבעה אמונים לתפקיד מושל קנדה. עם זאת, קלרקסון עוררה מחלוקת נוספת כאשר החליטה, בהסכמתה של ז'אן להשתתף בהשבעתה, וזו הייתה הפעם הראשונה מזה מאה שנים שהמושל כללי השתתף בהשבעת יורשו.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלרקסון נתפסה כמי שהביאה רוח חדשה לתפקיד המושל הכללי, וזכתה לשבחים בשנות כהונתה הראשונות כמושלת כללית מודרנית יותר שהביאה תשומת לב ציבורית מוגברת לתפקיד. מיקאל ז'אן, מחליפתה, הגדירה את קלרקסון כמי ש"החדירה למשרה אנרגיה חדשה", "קידמה אמנים ואת הישגיהם ברחבי קנדה", ו"מי שעבדה עבודה קרובה עם קהילות קדומות". קלרקסון זכתה לשבחים נוספים על מסירותה לכוחות הקנדיים. קלרקסון ובעלה נסעו גם הם בקנדה ופגשה יותר קנדים מכל מושל אחר בהיסטוריה של קנדה, ובניגוד לדמויות רבות אחרות של קנדה, קלרקסון כתבה את רוב נאומיה לבדה. עובדה זו צוינה על היותה אינטלקטואלית ונגישה בו זמנית.

כהונתה של קלרקסון זכתה אף היא לתשומת לב מיוחדת. בחדר העבודה של המושל מוצגים כל הספרים שזכו בפרס הספרות של המושל הכללי. עד שנת 2005 כללה הספרייה רק כ-25% מהספרים זוכי הפרס, אולם ביוזמת המושלת הכללית קלרקסון נאספו יתרת הספרים, וכיום הספרייה היא הספרייה היחידה המחזיקה את כל הספרים הזוכים.

עם סיכום כהונתה של קלרקסון, גילו כי נסיעותיה המוגברות לחו"ל משכו לקלרקסון תשומת לב שלילית עקב העלויות הרבות שהיו כרוכות בהן.

לאחר כהונתה כמושלת הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזבה רשמית את אחוזת רידו, קלרקסון ובעלה, ג'ון רלסטון סול רכשו בית חדש בטורונטו, עליו קיבלו בעלות בסוף ספטמבר 2005. אחר כך עבדה קלרקסון לקראת ייסוד המכון לאזרחות קנדית, וחתמה על הסכם הוצאה לאור עם ספרי פינגווין כאשר היא מפרסמת את זיכרונותיה בשני ספרים. הראשון, "Heart Matters" פורסם בספטמבר 2006, מה שגרם לקלרקסון להפוך למושל הכללי של קנדה השלישי להוציא לאור אוטוביוגרפיה[7].

במחצית הראשונה של הספר, קלרקסון תיארה את ילדותה באוטווה ואת הקריירה שלה ב-CBC, במחצית השנייה כתבה על כהונתה כמושלת הכללית, שם כתבה את השקפותיה החיוביות על ז'אן קרטיין ודעות שליליות על פול מרטין. הספר נתקל בביקורות מעורבות, ודעתה, לפי הספר הייתה כי יש במקום שהמלכה תמנה את המושל הכללי בהמלצת ראש הממשלה, בית הנבחרים של קנדה צריך לבחור את המושל הכללי. במהלך ראיון באוקטובר 2006 ל-CBC Newsworld עם דון ניומן, דיברה קלרקסון על השקפותיה לגבי אופי תפקידו של המושל הכללי של קנדה, וציינה כי בעוד המלכה נשארת פופולרית בקרב הקנדים, המושל הכללי הוא כעת נציג ישיר של "הכתר", ולא של המלוכה, מה שעושה את המשנה למלך ראש המדינה בפועל.

ב-7 בפברואר 2007 מונתה קלרקסון על ידי אליזבת השנייה, מלכת קנדה לקולונל הראשי של רגימנט חיל הרגלים הקל של הנסיכה פטריסיה, להחליף את הרוזנת מאונטבטן מבורמה. קלרקסון אמרה כי התפקיד "מכובד מאוד" ושהיא גאה לקבל תפקיד זה. הטקס מינויה התקיים ב-17 במרץ במטה הרגימנט שבאדמונטון.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלרקסון חברה בכנסיית מריה מגדלנה שחברה בשיתוף האנגליקני. היא אנגליקנית אדוקה, כמו כל משפחתה. דודה הוא כומר בכנסייה האנגליקנית בהונג קונג. קלרקסון בחרה ללמוד בטריניטי קולג' שבאוניברסיטת טורונטו בגלל האסוציאציות האנגליקניות שלה, ובעוד היא מתיידדת עם סטודנט בשם מייקל פירס, שהיה מאוחר יותר ארכיבישוף ופרימט של הכנסייה האנגליקנית של קנדה. ידידות זו נשמרה במשך השנים, ופירס ניהל את נישואיה של קלרקסון לסול, כיהן בהשבעתה כמושלת הכללית, וניהל את ההלוויות של שני הוריה.

קלרקסון נערצה על ידי הדתיים על היותה פתוחה בכל הנוגע לאמונותיה הדתיות במהלך כהונתה באחוזת רידו. בראיון שפורסם בדצמבר 2005 בכתב העת "Anglican Journal", היא צוטטה כאומרת על האלמנטים האנגליקניים שלה כי "אני אנגליקנית וזה חלק מהחיים שלי, שאני באמת מרגישה בבית בקודש האנגליקני". באותו ראיון, היא ביקרה את השמרנים על יצירת מה שהיא כינתה כ"המשבר העמוק" בכנסייה האנגליקנית בנוגע להומוסקסואליות. קלרקסון ביקרה רבות בכנסיות אנגליקניות בימי כהונתה, ואמרה כי היא נהנתה לראות איך הכנסייה מגובשת בכל חלקי קנדה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדריאן קלרקסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]