אהבה ומלחמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהבה ומלחמה
Love and Death
כרזת הסרט
כרזת הסרט
בימוי וודי אלן
הפקה צ'ארלס ה. יופה
תסריט וודי אלן
עריכה ראלף רוזנבלום
רון קליש
ג'ורג' היבלי
שחקנים ראשיים וודי אלן
דיאן קיטון
מוזיקה סרגיי פרוקופייב
צילום ג'סלין קלוקט
מפיץ יונייטד ארטיסטס
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
הקרנת בכורה ארצות הבריתארצות הברית 10 ביוני 1975
משך הקרנה 85 דקות
שפת הסרט אנגלית
תקציב $3,000,000
הכנסות $20,123,742
הכנסות באתר מוג'ו loveanddeath
דף הסרט ב-IMDb

אהבה ומלחמהאנגלית Love and Death; מילולית: "אהבה ומוות") הוא סרט קומי של וודי אלן. הסרט הוא מבט סאטירי על הספרות הרוסית ומככבים בו אלן ודיאן קיטון המגלמים את דמויותיהם של בוריס וסוניה החיים בתקופת כיבוש נפוליאון ומתווכחים רבות בעניינים פילוסופיים. אלן החשיב את הסרט למצחיק ביותר שעשה באותו זמן.[1]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנפוליאון (ג'יימס טולקן) פולש לאוסטריה במהלך המלחמות הנפוליאוניות, בוריס גרושנקו (וודי אלן), טיפוס פחדן ופציפיסט, נאלץ להתגייס לצבא הרוסי. בוריס המתוסכל אשר שמע כי בת דודתו מדרגה שנייה סוניה (דיאן קיטון) נישאת לסוחר הרינג, הופך לגיבור מלחמה. הוא שב לביתו ונושא את סוניה האלמנה הטרייה לאישה. סוניה אשר אמנם הייתה בעלת קשר עמוק עם בוריס, לא רוצה להתחתן עמו, אך היא מבטיחה לעשות זאת כדי לשמחו לפני שיצעד אל מותו בקרב כפי שהיא מאמינה, לאחר שבוריס שכב עם רוזנת ידועה אשר הייתה בת זוגו של אישיות ידועה. להפתעתה ואכזבתה של סוניה, בוריס חוזר בחיים. סוניה מתחתנת עם בוריס ובהדרגתיות, נישואיהם נראים שמחים, אך שגרת חייהם נקטעת כאשר צרפת פולשת לרוסיה. בוריס רוצה לברוח, אך אשתו משכנעת אותו להתנקש בחיי נפוליאון. לאחר ויכוחים פילוסופיים, מסכים בוריס להצטרף לסוניה. ניסיון ההתנקשות מסתיים בכישלון כשלבסוף סוניה בורחת ממעצר ובוריס נתפס ומוצא להורג, על אף שבלילה שלפני הוצאתו להורג, נראה מלאך אשר אמר לו כי יזכה לחיות.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן צילם את הסרט מחוץ לארצות הברית, בצרפת ובהונגריה, שם נאלץ להתמודד עם מזג אוויר שאליו לא היה רגיל, עם הרעלת מזון ועם פגיעות פיזיות. בנוסף, התקשה אלן עם הצוות בו רבים לא הסתדרו אחד עם השני וכן גם עם אלן. בעקבות חוויה זו, אלן נשבע כי לעולם לא יצלם שוב סרט מחוץ לארצות הברית. למרות זאת, מאז 1996 עם הסרט "כולם אומרים אני אוהב אותך", אלן צילם כמה מסרטיו מחוץ לארצות הברית.[1]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מייצג מבחינה אמנותית, מעבר בין "ישנוני" לבין "הרומן שלי עם אנני". אלן בסרט זה מאזכר את ההומור של האחים מרקס, בוב הופ וצ'ארלי צ'אפלין כמחווה.

הדיאלוגים וההתרחשויות הינם פרודיות על רומנים רוסיים, בייחוד אלה של טולסטוי ודוסטויבסקי כמו האחים קרמזוב, החטא ועונשו, המהמר, האידיוט ומלחמה ושלום. הדיאלוגים בין בוריס לאביו מורכבים משמות של ספריו של דוסטויבסקי.[1]

השימוש במוזיקה של המלחין הנודע סרגיי פרוקופייב מוסיף לאווירה "הרוסית" של הסרט. יצירתו של פרוקופייב "טרויקה" מתוך לייטננט קיז'ה מושמעת בפתיחת ובסוף הסרט ובקטעים מסוימים באמצעו. בסצנת הקרב מושמע קטע מתוך היצירה אלכסנדר נבסקי אשר נכתבה לסרטו של סרגיי אייזנשטיין בעל אותו השם. לצלילי המארש של פרוקופייב מאהבה לשלושה תפוזים, בוריס צועד אל מותו.[1]

חלק מן ההומור בסרט ישיר וחלק מן הבדיחות הן אזכורים מתוך ספרות קלאסית ומן הקולנוע האירופאי. לדוגמה, הסצנה האחרונה עם קיטון הנה אזכור לסרטו של אינגמר ברגמן, "פרסונה". אזכורים ופרודיות לסרטים אחרים הם גם לגבי אוניית הקרב פוטיומקין של אייזנשטיין וכן סרטו הידוע של ברגמן, החותם השביעי אשר מאוזכר פעמים רבות כשהידועה בהן היא בשיא הסרט.[1]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הכניס למלעלה מ-20 מיליון דולר בצפון אמריקה,[2] מה שהפך אותו לסרט ה-18 אשר גרס סכום גדול ב-1975.[3]

ב-Rotten Tomatoes, 18 מבקרים ומתוכם שלושה מן המבקרים ה"ידועים" באתר אמרו כי הסרט הוא"רענן" והעניקו לו ציון ממוצע של 8.1/10.[4]

בספטמבר 2008, בסקר של "אמפייר", נבחר הסרט במקום ה-301 ברשימת 500 הסרטים הגדולים בכל הזמנים.[5] באוקטובר 2013, בחרו קוראי עיתון "הגרדיאן" בסרט זה כשביעי הטוב ביותר של אלן.[6]

בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-1975, זכה הסרט בפרס הדוב הכסוף.[7]

רוג'ר איברט העניק לסרט שלושה וחצי כוכבים ובאומרו על הסרט[8]:

גברת קיטון מצוינת באהבה ומלחמה, כנראה בשל העובדה שהיא זוכה לפתח דמות, בניגוד להיותה כינור שני כמו בסרטים אחרים של אלן... ישנם רגעים קומיים אשר היו אובדים לגמרי לולא היו לנו רק את המילים, וכן מספר סצנות אשר כוללות הבעות פנים. זהו סרט טוב לצפות בו בשל הסיבה שנעשה בכל כך הרבה אכפתיות, אהבה וטירוף.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Stafford, Jeff. "Love and Death (1975)". TCM.com. בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2013. ...he was able to pay homage to some of his favorite films: a battlefield hawker who sells blinis to the troops recalls Harpo Marx in Duck Soup (1933), a dueling scene appears modeled on a Bob Hope routine in Monsieur Beaucaire (1946), the climax is a direct nod to Ingmar Bergman's The Seventh Seal (1957) and the Scythian Suite by Stravinsky is used as background music in one scene, just as it was in Sergei Eisenstein's Alexander Nevsky (1938). Famous dialogue from the novels of Tolstoy like War and Peace and Anna Karenina is also parodied along with in-jokes about the poetry of T.S. Eliot. 
  2. ^ "Love and Death" on Box Office Mojo
  3. ^ "All-time Film Rental Champs", Variety, 7 January 1976 p 48
  4. ^ "Love and Death". Rotten Tomatoes. בדיקה אחרונה ב-8 באוגוסט 2013. 
  5. ^ "Empire's 500 Greatest Movies Of All Time". Empire. בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2013. 
  6. ^ "The 10 best Woody Allen films". The Guardian. 4 באוקטובר 2013. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2014. 
  7. ^ "Berlinale 1975: Prize Winners". Berlinale. בדיקה אחרונה ב-11 ביולי 2010. 
  8. ^ "Love and Death". rogerebert.suntimes.com. 1 בינואר 1975. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2010.