אהוד טולידאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהוד טולידאנו

אהוד טולידאנו הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בתולדות האימפריה העות'מאנית ובהיסטוריה חברתית-תרבותית של המזרח התיכון. בין השנים 2007 ו-2013 היה המופקד על "הקתדרה ללימודים עות'מאניים וטורקיים", ומ-2013 ועד היום עומד בראש "התוכנית ללימודים עות'מאניים וטורקיים".

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו הוא בן למשפחה המתגוררת בארץ ישראל זה כמאתיים שנה. מקור משפחתו בטולדו, משם עברה לאחר גירוש ספרד לסלוניקי שביוון, בה שהתה במאה ה-17, לאחר מכן עברה למקנס שבמרוקו, ולבסוף התיישבה בטבריה שבגליל במחצית הראשונה של המאה ה-19. סבתו הייתה בת למשפחת אבולעפיה, שהתיישבה בחברון כבר במאה ה-16, מיד לאחר גירושה מספרד, ואשר ב-1738 ייסדה מחדש את היישוב היהודי בטבריה. אבי המשפחה, הרב חיים אבולעפיה, עמד בראש הקהילה והתואר "חכם באשי" עבר במשפחתו מאב לבן עד קץ השלטון העות'מאני. סבו, הרב ברוך טולידאנו, היה חוקר ספרות ההלכה בערבית-יהודית (הוציא לאור את "המדריך המספיק" לרבי תנחום הירושלמי) ושימש כאב בית דין רבני ביפו. אחי סבו, הרב יעקב משה טולידאנו, כיהן כרב הראשי לתל אביב-יפו וכשר הדתות בממשלתו של דוד בן-גוריון. דודו, שמואל טולידאנו, שימש בתפקידים בכירים בשב"כ ובמוסד, היה יועץ לענייני ערבים לשלושה ראשי ממשלה (לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין), וכיהן כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הביקורת של הכנסת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו, יליד שנת 1949 נולד וגדל בתל אביב-יפו. את התואר הראשון השלים ב-1974 באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת החוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולשפה וספרות ערבית. תואר שני קיבל מאוניברסיטת מישיגן שבארצות הברית (1975), ואת לימודי הדוקטורט סיים באוניברסיטת פרינסטון בשנת 1979. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה: "סחר העבדים באימפריה העוסמאנית וביטולו, 1890-1840", שהוא גם כותר ספרו הראשון (The Ottoman Slave Trade and Its Suppression, 1840- 1890), אשר ראה אור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. בשנים 1979 ו- 1980 השלים מחקר פוסט-דוקטורט בקהיר, והחל ללמד באוניברסיטת תל אביב בשנת 1980. במהלך השנים כתב וערך 11 ספרים ופרסם מאמרים רבים בכתבי עת מובילים בתחומי מחקרו. בין 2004 ל-2008 שימש כראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומ-2005 עד 2009, כיהן כנציג הסנאט בוועד המנהל של האוניברסיטה, שמנה אז 11 חברים.

שהה בשבתונים כעמית מחקר בכיר בקולג' של סנט אנתוני שבאוניברסיטת אוקספורד, באוניברסיטת פנסילבניה וכפרופ' אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. בין השנים 1996-1985 היה חבר במערכת כתב העת Mediterranean Historical Review.

בין תלמידיו ניתן למנות את פרופ' דרור זאבי (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), פרופ' גבריאל פיטרברג (אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס), ד"ר טל שובל, פרופ' דפנה אפרת (האוניברסיטה הפתוחה), פרופ' מירי שפר, ד"ר יואב אלון, ד"ר מירה צורף, ד"ר אבנר וישניצר (אוניברסיטת תל אביב), ד"ר מיכאל נזרי (אוניברסיטת אריאל), וד"ר עמרי פז.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו היה חבר במפלגת העבודה הישראלית מ-1972, והחזיק בחברת ייעוץ בשיתוף עם אבא אבן ואפריים סנה שהתפרקה עם מינויו של סנה לשר בממשלת רבין ב-1992. במסגרת זו הצטרף לצוות האישי של שמעון פרס (שחבריו כונו אז "הבלייזרים"; מאוחר יותר היה חבר בצוות האסטרטגי של יצחק רבין). בשנת 1997 התמנה לשגריר ישראל בטורקיה, אך בשל טענות שהושמעו כי תמך בתביעת הארמנים להכרה ברצח עמם במלחמת העולם הראשונה, [דרוש מקור] לא אישרה הממשלה הטורקית את מינויו, ולכן לא כיהן בתפקיד זה. [מה הייתה עמדתו האמיתית? האם הבהיר אותה?]. במהלך שנות השמונים והתשעים כתב מאמרים רבים בעיתונות בנושאי מדיניות מזרח-תיכונית, בעיקר ב"הארץ", ב"חדשות", במסגרת טור במדור "דעות" בידיעות אחרונות, ומאוחר יותר גם ב"ישראל היום". במהלך השנים הרבה להתראיין גם לאמצעי התקשורת האלקטרוניים השונים בארץ ופרסם מאמרים בעיתונות הטורקית.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו עוסק בשלושה תחומי מחקר עיקריים: האחד הוא סחר העבדים והעבדות באימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19, השני הוא חקר התהוותן וצמיחתן של האליטות העות'מאניות-ערביות באגן המזרחי של הים התיכון ובצפון אפריקה, והתחום השלישי הוא פיתוח חקר ההיסטוריה החברתית-תרבותית של המזרח התיכון העות'מאני והפוסט-עות'מאני.

סחר העבדים והעבדות באימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית עיסוקו של טולידאנו בתחום היה בהצגת רשת סחר העבדים אל שטחי האימפריה העות'מאנית, תוך מיפוי סוגי העבדים (מעבדות בקרב האליטה הצבאית-מינהלית, דרך עבדות בחקלאות, במכרות, בשליית פנינים ועוד, וכלה בתחתית הסולם בו שימשו שפחות במשקי הבית של ארמונות האליטות השונות). בכך דן ספרו הראשון ("סחר העבדים באימפריה העות'מאנית וביטולו, 1890-1840). לאחר מכן פנה לתיאור וניתוח מוסד העבדות עצמו, ולכך הקדיש את ספרו השני בתחום זה "העבדות וביטולה במזרח התיכון העות'מאני" שראה אור בהוצאת אוניברסיטת וושינגטון ב-1998 (Slavery and Abolition in the Ottoman Middle East). לבסוף, בספרו האחרון, ביקש להציג את הקולות האותנטיים של העבדים והשפחות עצמם ולשקף את תמונת עולמם וחייהם על פי תיקי בתי המשפט העות'מאניים ומקורות אחרים שראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-2007 "כאילו שותקים ונעדרים: עבותות של עבדות במזרח התיכון האיסלאמי" (As If Silent and Absent: Bonds of Enslavement in the Islamic Middle East).

חקר התהוותן וצמיחתן של האליטות העות'מאניות-ערביות באגן המזרחי של הים התיכון ובצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאן חשף טולידאנו, במקביל לכמה עמיתים בארץ ובחו"ל ובשיתוף פעולה עימם, תהליכים שהתרחשו במרחב זה למן המאה ה-17 ועד לקץ האימפריה. [1] [2] [3] [4] במסגרת זו, כתוצאה משינויים מרחיקי לכת בטכנולוגיית המלחמה, עברה האליטה הצבאית-מינהלית של האימפריה תהליך של "לוקאליזציה", כלומר השארות הדרגתית מתמשכת ולבסוף קבועה במחוזות האימפריה, במקום מצב הרוטציה המתמדת שניידה אותה ממחוז למחוז כל מספר שנים. במקביל לכך, עברו האליטות המקומיות במרחב דובר הערבית תהליך של "עות'מאניזציה", שהפך אותן לחלק ממנגנון האימפריה וממשלה. לקראת המאה ה-18, נוצרו עקב כך אליטות עות'מאניות מקומיות (כלומר, אליטה עות'מאנית-מצרית, עות'מאנית-סורית, עות'מאנית-עיראקית, עות'מאנית-אלג'ירית, וכו'), אשר יחידת הבסיס שלהן היה ה"בית" העות'מאני-מקומי. ברבע הראשון של המאה ה-18, ולאחר מאבקים בין קואליציות הבתים השונות, עלה בכל מחוז בית אחד למעמד של הגמוניה (כך בית מחמת עלי במצרים, בית עזם בסוריה, בית איוביזאדה בעיראק, בית חוסייני בתוניס, ועוד). במהלך המאה ה-19, הפכו חלק מהבתים הללו לשושלות מלכותיות וחלקם האחר הופל על ידי הממשל המרכזי שהחל לנהל את המחוזות ישירות מהבירה איסטנבול.

ראיה זו, אשר לגיבושה שותף טולידאנו, מעבירה את כובד המשקל לנקודת המבט הפנימית העות'מאנית, על חשבון הראיה האירופוצנטרית, המעמידה במרכז את השפעת אירופה במזרח התיכון ככלי הסברי-ניתוחי עיקרי. כמו כן, היא משחררת את ההיסטוריוגרפיה על האימפריה מכבלי הראיה המסורתית-אוריינטליסטית, שגרסה את קיומו של "תור זהב" בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר באמצע המאה ה-16, שלאחריו שקעה האימפריה לתקופת ניוון וקיפאון בת 300 שנה (ממנה התעוררה רק עקב ההשפעה האירופית והמודרנה שהביאה עימה). פרשנות מחודשת זו מעמידה את החברה העות'מאנית במרכז ומעניקה לממשל ולנתינים תפקיד מרכזי בעצוב הוויתם. במלים אחרות, היא מעניקה להם היסטוריה משלהם, שאינה נגזרת של היסטוריה אירופית-חיצונית. במסגרת זו ניתן להציב את ספרו של טולידאנו על מצרים במחצית המאה ה-19 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ב-1990 "מדינה וחברה במצרים של אמצע המאה ה-19". (State and Society in Mid-Nineteenth-Century Egypt)" וכן שני מאמרים שכתב במהלך שנות ה-90. [5] [6] לאחרונה הוא עובד על השלמת ספר שיסכם את פרשנותו המחודשת בחקר האליטות העות'מאניות המקומיות במאות ה-17 – 19.

פיתוח חקר ההיסטוריה החברתית-תרבותית של המזרח התיכון העות'מאני והפוסט-עות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

טולידאנו ביקש להעתיק במעט את מרכז הכובד מהעיסוק בהיסטוריה פוליטית-דיפלומטית בת-זמננו לתחום שהינו מוביל באקדמיה המערבית מזה שלושה עשורים, ואשר בישראל נחשב עד לשנים האחרונות שולי. במסגרת זו, הקדיש לחקר תולדותיהן של קבוצות שוליים (חלשות או מוחלשות לפי נקודת ההשקפה), בהן עבדים, עניים, מפירי חוק, פועלי דחק, בדרני רחוב, זונות, ועוד. כאן היה מראשוני הכותבים מנקודת ראיה מגדרית על חייהן של נשים באימפריה העות'מאנית, הן בהרמונות האליטה והן בשולי החברה. בחיפוש אחר מקורות המשמרים את קולותיהם האבודים של אנשי ונשי השוליים, תרם טולידאנו להפקת תובנות חברתיות מתיקי בתי המשפט העות'מאניים, הן בבירה והן במחוזות. כאן הוא מצטרף אל קבוצה גדולה של חוקרי בתי הדין הללו, שאינם מחפשים בחומר זה את המרכיב המשפטי-הלכתי או משפטי-רפורמי-מודרני, אלא את התכנים החברתיים-תרבותיים.

מחקריו העכשוויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחרונה השלים ופרסם קובץ מאמרים בעריכתו אודות השתלבותן של קהילות עבדים אפריקאים בחברות שבאגן האוקיינוס ההודי ובאגן הים התיכון.[7] מדובר במחקר בתחום המתפתח במהירות של חקר הדיאספורות (קהילות גולות, קהילות מהגרים, diasporas) האפריקאיות; סחר העבדים נתפש כתהליך של הגירה כפויה, בשונה מהליכי ההגירה הוולונטריים, אך גם בדומה להם.

ספרים ומונוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]


  • Ehud R. Toledano, The Ottoman Slave Trade and Its Suppression 1840- 1890 (Princeton: Princeton University Press, 1982) ISBN 978-069-105-369-1
  • Ehud R. Toledano, Osmanlı köle ticareti, 1840-1890, Istanbul: Tarih Vakfı Yurt Yayınları, 1994 (The Ottoman Slave Trade תרגום לטורקית של הספר) ISBN 978-975-333-009-1
  • Ehud R. Toledano, State and Society in Mid-Nineteenth-Century Egypt, Cambridge: Cambridge University Press, 1990 ISBN 978-052-137-194-0
  • Ehud R. Toledano, Slavery and Abolition in the Ottoman Middle East, Seattle: University of Washington Press, 1998 ISBN 978-029-597-642-6
  • Ehud R. Toledano, As If Silent and Absent: Bonds of Enslavement in the Islamic Middle East, New Haven, CT and London: Yale University Press, 2007 ISBN 978-128-173-538-6
  • Ehud R. Toledano, Suskun ve Yokmuşçasına: İslâm Ortadoğusu'nda Kölelik Bağları, Istanbul: Bilgi University Press, 2010 ISBN 978-605-399-137-3

(As If Silent and Absent תרגום לטורקית של הספר)

  • Ehud R. Toledano, New Turkey's White Revolution: A Decade of AKP Rule (בהכנה)
  • Ehud R. Toledano, The Emergence of Ottoman-Local Elites in the Middle East and North Africa, 17th-19th Centuries (בהכנה)

ספרים וכתבי עת שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Member of the Editorial Panel, Mediterranean Historical Review, London: Frank Cass, 1985-1996
  • Israel Gershoni and Ehud R. Toledano (eds.), Cultural Processes in Muslim and Arab Societies, Durham: Duke University Press, 1993/4 (3 volumes): Vol 1, “Medieval and Early Modern Periods,” Poetics Today, 14/2, special issue (Summer 1993); Vol 2, “Modern Period I,” Poetics Today, 14/3, special issue (Fall 1993); Vol 3, ”Modern Period II,” Poetics Today, 15/2, special issue (Summer 1994)
  • Ehud R. Toledano (ed.), African Diasporas in the Mediterranean and Indian Ocean Worlds, Halle, Germany: Max Planck Institute and Trenton, NJ and Asmara, Eritrea: Africa World Press, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jane Hathaway, The Politics of Households in Ottoman Egypt: The Rise of the Qazdağlis, Cambridge and New York: Cambridge University Press, 1997.
  2. ^ Karl K. Barbir, Ottoman Rule in Damascus, 1708-1758, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1980.
  3. ^ Dina Rizk Khoury, State and Provincial Society in the Ottoman Empire: Mosul, 1540-1834, Cambridge and New York: Cambridge University Press, 1997
  4. ^ Dror Ze'evi, An Ottoman Century: The District of Jerusalem in the 1600s, Albany: State University of New York Press, 1996
  5. ^ Ehud R. Toledano, “Social and Economic Change in the ‘Long Nineteenth Century’,” in Martin Daly (ed.), The Cambridge History of Egypt, Cambridge: Cambridge University Press, Vol 2, 1998, 252-284
  6. ^ Ehud R. Toledano, “The Emergence of Ottoman-Local Elites (1700- 1800): A Framework for Research,” in I. Pappé and M. Ma’oz (eds.), Middle Eastern Politics and Ideas: A History from Within, London and New York: Tauris Academic Studies, 1997, 145-162
  7. ^ Ehud R. Toledano (ed.), African Diasporas in the Mediterranean and Indian Ocean Worlds, Halle, Germany: Max Planck Institute and Trenton, NJ and Asmara, Eritrea: Africa World Press, 2011