אהרון פרנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: קשה מאוד למצוא את העיקר בתוך ים הפרטים הטפלים. אין הפרדה לפרקים. אין קישוריות פנימיות. ניסוח לא נייטרלי. לא ברור כיצד מושא הערך שימש כ"מוכתר חדרה", כאשר בערך חדרה כתוב, שבמהלך כל שנות חייו, היו לחדרה ראשי מועצה / עירייה אחרים..
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אין תמונה חופשית

אהרון פרנק (1910 - 1979) היה יושב ראש וחבר דירקטוריונים ציבוריים שונים, בין היתר שימש כנשיא התאחדות האיכרים והחקלאים בישראל, ממקימי ומנהלי מפעל השימורים פרי-זה, פעיל ההגנה ופעיל העפלה. כיהן לפני קום המדינה כמוכתר המושבה חדרה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנק היה בנם החמישי מתשעה של חינק'ה ותנחום פרנק. הוא המשיך במסורת הפעילות הציבורית של אביו וסבו.

אהרון, שמשפחתו ניהלה אורח חיים דתי, למד בסמינר "מזרחי" בירושלים והתגורר בבית דודו הרב צבי פסח פרנק ובתום לימודיו שב, כמתוכנן, למשק הוריו בחדרה. כעבור כשנתיים יצא לעבודות חוץ ובמשך מספר שנים עבד בפרדסי חדרה. אל המשק המשפחתי שב בשנת 1939 בהתלהבות ובהחלטה נחושה לקדם שינויים בתחום החקלאות. הוא קיבל מאביו חלקת קרקע וגידל בה גידולים חדשים שלא היו מוכרים במושב קודם לכן וזכה ליבולים טובים. בצפון חדרה הקים עם שותפים בריכות מלאכותיות לגידול דגים. עם השלטונות הבריטיים חתם על חוזה לאספקת ירקות לצבאות בנות הברית שחנו בארץ ישראל. משעזב הצבא הבריטי את המקום וביטל את החוזה, נותרו עודפי ירקות רבים על שטחי קרקע גדולים. בעצה אחת עם אחיו, שלמה פרנק, ועם שני שותפים נוספים הקימו בשנת 1947 מפעל קטן לשימורי ירקות ורכשו ציוד מתאים. המפעל, שנקרא "פרי–זה", התפתח וגדל להיות מפעל מוביל בתחומו בארץ לשימורי ירקות ופירות, מיצים ותרכיזי פרי הדר ועגבניות. בתקופה בה המדיניות הייתה ליצור עצמאות ביטחונית וכלכלית והקריאה הייתה בצד "ייצור כחול לבן" גם "נייצא ונחיה", יועדו עיקר מוצרי המפעל ליצוא לארצות אירופה וארצות הברית. באותה תקופה זכה מפעל "פרי –זה" בתואר יצואן מצטיין של מדינת ישראל, והעסיק בשיאו כ- 600 עובדים.

בד בבד עם עבודתו במשק המעורב, הקדיש אהרון פרנק מזמנו וממרצו לפעילות ביטחונית ולפעילות ציבורית מקומית. במשך שנים, עד לקום המדינה, כיהן כמוכתר[1] המושבה חדרה. היה מפקד ב"הגנה" ונמנה עם האנשים שקישרו ופישרו בין פעילי ה"הגנה" לפעילי המחתרות. הוא ניצל את השפעתו כמוכתר על השלטונות הבריטים. על קציני הצבא הבריטי הוטלה חובת דיווח למוכתר לקראת כל פעולה שעמדו לבצע. הודות לקשריו הידידותיים עם הקצינים, הצליח להטות מסלולו של המשמר בחופי הים בחדרה, ולדאוג שלא יפנה לכיוון ממנו מתוכננות היו להגיע ספינות המעפילים. כך פעל גם במקרים של חיפושים אחר פעילי המחתרות ובפעולות נוספות שבוצעו על ידי פעילי ה"הגנה" והמחתרות.

לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית אירעו בחדרה תקריות ירי של ערבים ביהודים. אהרון פנה אל המוכתרים של הכפרים הערביים בסביבה והצליח לשכנעם להרגיע את הרוחות ולהמתין ולראות מה יילד יום. במהלך מלחמת השחרור ננטשו רבים מכפרים אלו.

במהלך חייו מילא אהרון תפקידים ציבוריים רבים נוספים. שימש חבר המועצה הכפרית שטיפלה בכל ענייני החקלאות בחדרה. היה יו"ר אגודת "החקלאי" בחדרה, יו"ר "עמיר" - חברה לאספקה חקלאית של התאחדות האיכרים ונבחר לתפקיד נשיא "התאחדות האיכרים". כיו"ר חברת "מייסדי חדרה" דאג שהקרקעות הציבוריות שהועברו לעיריית חדרה, תשארנה לרשות הציבור ולא תימכרנה. בשנות ה-50 היה חבר המועצה המקומית חדרה וחבר הנהלת העירייה מטעם רשימת החקלאים והציונים הכלליים. היה נשיא "רוטרי" בחדרה, חבר "אגודת שוחרי בית החולים הלל-יפה", חבר ב"לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים" וחבר בדירקטוריון "בנק לאומי לישראל".

בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, נשא אהרון לאישה את שרה, ילידת 1914 ובתם של מלכה וזליג ברוורמן. שרה, בוגרת בית-ספר תיכון "תרבות" בפולין, גדלה במשפחה ציונית ועלתה לארץ ב-1934. כעבור שנתיים הגיעה לחדרה והצטרפה כפקידה במשרד לאריזת פרי הדר שם הכירה את אהרון בהיותו מפקח על האריזה. באותן שנים הייתה שרה חברה בארגון ה"הגנה" ושימשה כמדריכה לעזרה ראשונה. בכל החלטותיו ומעשיו של אהרון, הן העסקיים והן הציבוריים, נשען גם על עצתה של שרה אשתו, שנודעה באצילות נפשה ובחוכמתה. לא ניתן לתאר את גדולת מעשיו של אהרון ללא דעתה המכוונת של שרה.

אהרון נפטר בשנת 1979 ורעייתו שרה הלכה לעולמה בשנת 2001.

לשרה ואהרון נולדו שלושה בנים: נתן (1941), נפטר בגיל 15. אהוד (1944), נשוי לעירא אב לענת, רועי, זהר וערן וסב לירדן, גיא, מור, שני וגל. נעם (1957), נשוי לענת ואב לעומר, אורי ושחר.

משפחת פרנק - רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת פרנק החלה דרכה בארץ ישראל כמשפחת חלוצים ממייסדי חדרה בשלהי המאה ה-19. סיפורה של המשפחה מגולל את דרך חייהם של מחוללי מהפיכה לאומית וחברתית שעיצבה את תקופת הבראשית של היישוב היהודי בארץ. צאצאיה הרבים הכו שורשים בארץ כאיכרים וכאנשי רוח ותורה, ולקחו חלק בכל שדרות החיים.

אבי השושלת בארץ ישראל, הרב יהודה לייב פרנק, מחולל המהפכה החלוצית, שימש כמזכיר אגודת קובנא-סולבק וארגן את אנשי העלייה הראשונה בעירו קובנא וכן קבוצות מווילנה ומריגה, שרכשו חלקות אדמה בארץ הקודש ועלו להתנחל בחדרה. בחודש אלול תרנ"א (1891) שלח ארצה, כחלוץ לפני המשפחה, שלוש מצאצאיו: שני בניו, צבי ותנחום ובתו הצעירה, ציפורה. אבי המשפחה, הרב יהודה לייב, חיסל את עסקיו ומכר את ביתו בקובנא ולאחר חג הפסח תרנ"ג (1893) שם פעמיו לארץ הקודש ועמו רעייתו הרבנית מלכא, בנם הרב זאב פרנק ושתי בנותיהם, פסיה ויענטה, והצטרף לחבריו בחאן החדרתי. את בנו, הרב זאב פרנק, שלח ללמוד בירושלים.

שמו של הרב צבי פסח פרנק יצא לתהילה בציבור הירושלמי כבקי בתורה, וברבות הימים הוכתר כרבה הראשי של ירושלים, אב בית-דין ופוסק מקובל בכל החוגים.

אחיו הצעיר ממנו, תנחום פרנק, תקע יתד בחדרה ונודע כעניו ואיש עמל שראה בעבודת האדמה עבודת קודש. ברוח זו חינך את בניו ואלו עשו חיל בעבודתם הודות לחריצותם ולכישוריהם.

הקדחת הקטלנית בחדרה הפילה חללים רבים והמוות השתולל בכל הבתים, אולם רוחם של המתיישבים לא נפלה והם המשיכו לראות בעבודת האדמה את עתידם ואת מקור פרנסתם.

בשנת תרס"א (1901) בהיותו בן 24 נשא הבן תנחום פרנק לאישה את חינק'ה לבית משה ליפקיס מהמושבה פתח-תקווה. תנחום התמסר לעבודת האדמה במשק רחב הידיים שכלל כאלף דונם. תנחום, אדם שקט ונוח לבריות, המשיך במסורת אביו ואף זכה באמון האישי שנתנו בו רבים וטובים, אשר הפקידו בידיו שטרות מכר ומסרו לו לעיבוד אדמות ופרדסים, שלבסוף רכש כמה מהם.

בעת הפרעות מצד הערבים, שניסו להשתלט על אדמות יהודי חדרה, התערב אבשלום פיינברג בסכסוך והכריז "על אדמות פרנק הערבים לא יעלו" והצליח להבריח את הפולשים.

באייר תרפ"ח (1928) נבחר תנחום פרנק למועצה המקומית של חדרה ברשימה א' של האיכרים, שזכו ברוב של שבעה צירים.

  1. ^ אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניה, אהרון פראנק