לדלג לתוכן

אהרן הראל (חבר הכנסת)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אהרן הראל
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 13 באפריל 1932
פינסק, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בדצמבר 2000 (בגיל 68)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אהרן גרבוז
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1935
מקום קבורה בית העלמין קריית שאול עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון
מפלגה רשימת פועלי ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה המערך
בת זוג נירה הראל
חבר הכנסת
20 ביולי 198110 במאי 1988
(6 שנים)
כנסות 10 - 11
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אהרן הראל (13 באפריל 193213 בדצמבר 2000) היה פוליטיקאי ישראלי, פעיל מפלגת העבודה וחבר הכנסת.

נולד בשם אהרן גרבוז בעיר פינסק שבמזרח פולין (כיום בשטח בלארוס), לבלה ושמחה גרבוז. אחיו הם הצייר יאיר גרבוז, ומנהל סינמטק תל אביב, אלון גרבוז.

בשנת 1935 עלה לארץ ישראל עם הוריו, שהשתקעו בשכונת בורוכוב שבגבעתיים. בנעוריו היה פעיל בארגון ההגנה ובתנועת הנוער העובד. למד בתיכון קלעי, ובמהלך לימודיו היה מרכז סניף שכונת בורוכוב של התנועה, ובעקבות הפילוג בסניף השתייך לסניף מפ"ם. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות לשחרור לוד, רמלה ואזור תל השומר.

הראל היה חבר גרעין "אייל" שהוקם כהכשרה להצטרפות לנח"ל. הוא התגייס למחזור הראשון של הנח"ל ולאחר שנת שרות בקיבוץ דפנה עלה להתיישבות בקבוץ נתיב הל"ה. כעבור זמן קצר נשלח לרכז את סניף הנוער העובד בחולון. בתום השליחות חזר לקיבוץ, ובגיל 20 נבחר לתפקיד ראש המועצה האזורית "עציונה" שאיגדה את יישובי האזור (אחר כך קיבלה את השם "מועצה אזורית האלה" וב-1964 מוזגה לתוך מטה יהודה)[1].

היה פעיל במטה הצעירים של סניף מפא"י בתל אביב. כשעזב את הקיבוץ הוזמן על ידי שר ההסברה, זלמן ארן, להיות הממונה על מחוז ירושלים מטעם משרדו. במסגרת תפקידו פעל בעיקר ביישובי עולים, עבר להיות מרכז תרבות במועצת פועלי באר שבע ולאחר מכן מרכז פעולות ההסתדרות באזור הנגב[2]. עם נישואיו[דרושה הבהרה] עבר לרמת גן, עבד כמורה ובמקביל למד לתואר בוגר בכלכלה ובסטטיסטיקה בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה ובאוניברסיטה עברית בירושלים.

בשנת 1959 הצטרף לחוג הצעירים בראשות שמעון פרס ומשה דיין. הוא נבחר לתפקיד מנהל המחלקה המוניציפלית במפא"י ובעקבות הצלחתו עבר לנהל את המחלקה לאיגוד מקצועי במפלגה. לאחר מכן הפך ליו"ר האיגוד המקצועי.

בשנת 1964 פרש ממפא"י, נמנה עם גרעין מייסדי מפלגת רפ"י והקים בה מחלקה לאיגוד מקצועי. עם הקמת מפלגת העבודה בשנת 1968, נבחר להיות ראש האיגוד המקצועי בה[3]. בשנת 1970 נבחר לוועדה המרכזת של ההסתדרות והיה יו"ר מחלקת הארגון ומועצות הפועלים[4].

הראל השלים את לימודי התואר השני, היה מרצה וחוקר בנושא יחסי העבודה בטכניון ופרסם מאמרים בתחום.

בשנת 1979 היה ראש מטה הבחירות המוניציפליות במפלגת העבודה, מערכת בחירות בה זכתה המפלגה בניצחון הגדול ביותר שלה. בהתמודדות של שמעון פרס מול יצחק רבין עמד בראש המטה של פרס, שנבחר כמועמד המפלגה לראשות הממשלה.

עד 1980 היה יו"ר מחלקת הארגון ומועצות הפועלים בהסתדרות והחבר הבכיר בסיעת רפ"י בהסתדרות[5]. בשנת 1981 היה ראש מטה הבחירות של מפלגת העבודה לכנסת[6], אך למרות גידול של 50% במספר הקולות שקיבלה המפלגה - לא הצליח פרס להרכיב ממשלה. בין השנים 1981–1988 כיהן הראל כחבר הכנסת בכנסת העשירית וה-11 והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון, החינוך והעבודה והרווחה.

בשנת 1984 מונה למנכ"ל בית ברל, המוסד החינוכי-רעיוני של תנועת העבודה[7]. כמנכ"ל עסק בפיתוח הכיוון האקדמאי של המוסד, והקמת המכללה האקדמית בית ברל, כמכללה רב-תחומית להשכלה גבוהה. בשנת 1986 נפתח במוסד מסלול לתואר ראשון במדעי החברה בשיתוף אוניברסיטת תל אביב[8]. בשנת 1990 התפטר מתפקידו בבית ברל, לאחר חילוקי דעות עם מועצת המנהלים על אופי הפעולה של המוסד[9].

באפריל 1988 קיבל את הצעת שר החינוך יצחק נבון ומונה ליו"ר רשות השידור[10], בעקבות המינוי התפטר מתפקידו כחבר כנסת[11]. בשנת 1992 סיים את תפקידו ברשות השידור.

לאחר הפרישה מרשות השידור, הקים חברה להפקת תוכניות טלוויזיה והוצאה לאור בשם "זברה הפקות"[12].

בשנותיו האחרונות עסק בחקר ההסתדרות ותנועת העבודה.

נפטר ב-13 בדצמבר 2000 בגיל 68.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישא ב-1956 לסופרת נירה הראל (לבית רוטשטין). לזוג נולדו ארבעה ילדים: אמיר, יעל, תמי, והפוליטיקאי והשחקן אסף הראל.

  • אהרן הראל ואמירה גלין, "התפתחויות ותמורות במערכת יחסי העבודה בישראל", הוצאת מסדה, 1978.
  • אהרן הראל, "בין בניין להרס - ההסתדרות ותנועת העבודה 1956–1965 פרקי מחקר ועדות", "עם עובד", 2004 (יצא לאור לאחר מותו)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]