אהרן פרץ (רופא)

אהרן פרץ
	אין תמונה חופשית
לידה	1910
פטירה	1989 (בגיל 79 בערך)
מדינה	ישראל

אהרן פרץ (באנגלית: Aharon Peretz; שמו הקודם: פֶּרְציקוביץ או פרציקוביץ', Pertsikovich/‏ Pertsikovitz‏; 2 בינואר 1910 – 11 באפריל 1989) היה גינקולוג, ומייסד ומנהל מחלקת הנשים והיולדות בבית החולים רמב"ם בחיפה. למד בגימנסיה הריאלית ובאוניברסיטה הליטאית בקובנה. התמחה בגינקולוגיה בבית החולים היהודי "ביקור חולים" בעיר. בשנים 1941–1944 היה כלוא בגטו קובנה, שם היה מראשי המחלקה הגיניקולוגית בבית החולים של הגטו. עם חיסול הגטו הועבר לשטוטהוף ואחר כך לדכאו. ב-1961 העיד במשפט אייכמן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן פרציקוביץ (לימים פרץ) נולד ב-2 בינואר 1910 בעיירה הליטאית בוטרימוניס שבפלך וילנה, האימפריה הרוסית (כיום במחוז אליטוס שבליטא), בן לבצלאל ורוזה (לבית רומנוב) פרציקוביץ. למד בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה ועם סיום לימודיו ב-1927 החל ללמוד רפואה באוניברסיטה הליטאית בעיר, בה הוכתר בתואר דוקטור ב-1933. עד לפלישת גרמניה הנאצית לליטא עסק ברפואה והתמחה בגינקולוגיה בבית החולים היהודי "ביקור חולים" בקובנה.

באוגוסט 1941 נכלא יחד עם אשתו רעיה (רופאת שיניים במקצועה) ובנו היחיד אליק (שהיה אז בן 6) בגטו קובנה שם עבד כפועל כפייה וניהל מחלקה גינקולוגית גם יחד, אך עיקר זמנו הקדיש למתן עזרה רפואית לנשים בהיריון.^[1] ביולי 1942 קבעו הרשויות הנאציות בפקודה שפורסמה ברחבי הגטו כי מחודש ספטמבר כל אישה הרה בגטו שלא תפסיק את הריונה – מות תומת ואתה פרי בטנה וכך גם כל מי שיסייע בהיריון ובלידה.^[2] ואולם היו נשים אמיצות שלא קיבלו את רוע הגזירה ושתחושת האימהות אצלן גברה על סכנת המוות, התמרדו והמשיכו בהיריון בתנאי מחתרת ובסבל נוראי. נשים אלו היו מזעיקות את ד"ר פרץ כשהחמירו חבלי ההיריון או כאשר צירי לידה סיכנו את חייהן. באותן שעות גורליות הוא עמד לצידן תוך הזדהות נפשית עם סבלן ותוך סיכון חייו.

עם חיסול הגטו בקיץ 1944 הועבר יחד עם אשתו למחנה הריכוז שטוטהוף ולאחר כמה ימים הפרידו ביניהם. הוא הועבר ממחנה למחנה והגיע למחנה הריכוז דכאו, שם שירת במקצועו כמו בגטו. באפריל 1945 שוחרר מדכאו על ידי הצבא האמריקאי. בנו שהוצא בסתר מן הגטו בתקופה שלאחר "האקציה של הילדים" (שנערכה בסוף מרץ 1944) ונמסר לחסותה של אישה ליטאית, שוחרר על ידי הרוסים. ואילו אשתו שוחררה על ידי האנגלים לאחר טלטולים במחנות שונים ובאוניה בוערת בלב ים.

מיד עם תום המלחמה חיפש אחר אשתו ובנו הקטין אך משנאמר לו כי בנו יצא לדרכו עם שאר יתומי מלחמה לארץ ישראל, מיהר בעקבותיו ועלה ארצה בספטמבר 1945 רק כדי לגלות לאכזבתו כי הקדים את בנו. בנו אליק עלה ארצה באוקטובר 1945 מרומניה באנייה "פנסילבניה" במסגרת עליית הנוער בקבוצה של אלף יתומים, מבלי לדעת שאביו מצפה לו.^[3] באפריל 1946 הגיעה גם אשתו רעיה.

בתקופת מלחמת העצמאות שימש קצין רפואה. ב-1949 הועבר לבית החולים הממשלתי בחיפה (לימים רמב"ם) שם ייסד את מחלקת הנשים וגינקולוגיה ומונה כמנהלה. כיהן כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה.

בשנת 1961 העיד במשפט אייכמן על האקציות בגטו קובנה בהן הושמדו יהודי ליטא ובכלל זה האקציה ב-28 באוקטובר 1941 בה לקחו ביום אחד 10,000 איש לפורט התשיעי ו"האקציה של הילדים" בסוף מרץ 1944 בה נקרעו כ-1,300 ילדים מהוריהם (במטרה לפנות את הגטו מהילדים) באכזריות רבה ונלקחו להשמדה.^[4] כך תיאר ד"ר פרץ את "אקציית הילדים":

”הם השליכו את הילדים לתוך המשאית. האמהות זעקו נואשות. אחת מהן צעקה בפניו של גרמני אחד: "החזר לי את ילדיי!" "כמה הם ילדייך?", שאל איש הס.ס. "שלושה", השיבה האישה. "טוב, נחזיר לך אחד", אמר איש הס.ס. האישה עלתה על המכונית, שלושת ילדיה הקטנים הרימו את ראשיהם. כל אחד מהם רצה, כמובן, לחזור אל אימו. אבל היא לא הייתה מסוגלת להחליט איזה מהם תיקח עימה. לאחר רגעים ארוכים חזרה בידיים ריקות.”^[5]

פרסם כ-70 עבודות בתחום הגינקולוגיה ומיילדות. זכה בתעודת כבוד ומדליה מטעם הפקולטה לרפואה בחיפה ובתעודת כבוד מאיגוד הגינקולוגים בישראל.

פרופ' אהרן פרץ נפטר בחיפה ב-11 באפריל 1989 ונטמן במתחם בתי הקברות בכפר סמיר שבעיר.^[6]

בנו ד"ר אליק בצלאל פרץ הוא גינקולוג.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעם גורל אנטקעגן: רשימות פון א דאקטאר, חיפה: [חמו"ל], 1952 (ביידיש) ['אל מול הגורל: רשימותיו של רופא'; ספר זיכרונותיו מגטו קובנה].
במחנות לא בכו: רשימותיו של רופא, הוצאת מסדה, תש"ך - 1960.
שלושה שהגיעו, משרד הביטחון: הוצאת קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, 1971.
דער וועג צוריק, תל אביב: פארלאג י. ל. פרץ, 1971 (ביידיש) (תורגם גם לגרמנית) ["הדרך בחזרה"].

לאחר מותו:

'במחנות לא בכו', בתוך: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך), ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה גיליון מס' 28 ו-29: יהדות קובנה בשואה וגיא ההריגה "הפורט התשיעי" (אלול תשס"ט, ספטמבר 2009), עמ' 45–58.
'עדותו של ד"ר אהרון פרץ במשפט אייכמן', בתוך: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך), ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה גיליון מס' 28 ו-29: יהדות קובנה בשואה וגיא ההריגה "הפורט התשיעי" (אלול תשס"ט, ספטמבר 2009), עמ' 35–45.
עדות אהרון פרץ (מתוך אני מאשים - מאגר עדויות ממשפט אייכמן), באתר סנונית.

Testimony at trial of Adolf Eichmann (אורכב 14.11.2013 בארכיון Wayback Machine), session 28, The Nizkor Project website;
Eichmann Trial -- Sessions 27 and 28 -- Testimonies of F. Masia, M. Dworzecki, A. Kovner, A. Peretz (video) - Steven Spielberg Film and Video Archive, United States Holocaust Memorial Museum website.

פרסומים מקצועיים (מבחר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

א.ת. 'אהרן פרץ (פרציקוביץ)', בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבניין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 29–30.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן פרץ, באתר WorldCat.
יהודית אוריין בן-הרצל, הזכרונות הרעים: שלושה שהגיעו מאת ד"ר אהרן פרץ הוצאת "תרמיל", דבר, 25 בפברואר 1972.
יוסף מיכלסקי, מיכשור מתוחכם ויעודו של רופא: בכינוס החברה למיילדות וגינקולוגיה, דבר, 8 בדצמבר 1972.
הברירה הטראגית: איזה ילד להציל?, מעריב, 13 באפריל 1980.
מערכת וואלה‏, ניצולי שואה נוטים יותר להתאבד, באתר וואלה!‏, 8 באוגוסט 2005.
"במחנות לא בכו/ד"ר אהרון פרץ", באתר מַשּׂוּאָה – המכון ללימודי השואה.
אהרן פרץ (1910-1989), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ בית החולים של הגטו היה ממוקם תחילה ב"גטו הקטן" אך לאחר שהנאצים העלו אותו על יושביו באש (התינוקות והאחיות נשלחו לפורט התשיעי), הפך הטיפול בחולים ב"גטו הגדול" לקשה ביותר (הניתוחים נעשו במטבח ובצפיפות איומה) עד לפתיחתו של בית החולים במקום החדש. כל זאת, על רקע האקציות והרציחות הבלתי פוסקות.
^ מידע על הגזירה החדשה בגטו קובנה נאסף "מתוך פרוטוקול ישיבת היודנראט על התמודדות רופאי גטו שבלי עם גזירת הלידות", באתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה. הנאצים בגטו קובנה נתנו אישור ללדת רק לנשים בחודש השמיני והתשיעי להריונן.
^ אליק עלה ארצה תחת זהות בדויה אליק ברגר. בעת האקציות בגטו קובנה הסתתר בבונקר מתחת לאדמה. הוריו חיפשו מקום מסתור עבורו מחוץ לגטו ואביו הצליח ליצור קשר עם האומנת של אליק שהסכימה לתת לו מחסה בביתה. הוא הוסתר שם במשך כשבועיים ולאחר מכן עברו לבית אחיה בכפר לא הרחק מקובנה. אליק בהיר העיניים דיבר ליטאית רהוטה ועל כן לא עורר את חשדם של המקומיים. האומנת טיפלה בו ודאגה לו כמו אמא והוא נשאר בכפר עד שהצבא האדום שחרר את האזור באוגוסט 1944. לאליק הגיעו ידיעות מוטעות שאמו נפטרה בגטו ואביו נרצח בדכאו. בראשית שנת 1945 התארגנה קבוצת יהודים כדי לברוח מליטא ואליק צויד במסמכים מזויפים על שם אליק ברגר ויצא למסע שנמשך כעשרה חודשים עד להגעתו לנמל חיפה: מקובנה לווילנה, גרודנו, ורשה, צ'כיה, הונגריה ובוקרשט שם הועבר למעון של עליית הנוער. בזכרונותיו תיאר אליק את הגעתו ארצה ופגישתו עם אביו כך: "פתאום התקרבה לאנייה שלנו סירת מנוע, וקול גדול הכריז ברמקול: 'אליק ברגר, להגיע לסיפון'. מהסירה עלה לסיפון... אבא שלי. הוא בקושי הכיר אותי. שנה וחצי לא התראינו. התחבקנו. הייתי בהלם. שאלתי אותו ביידיש: 'אבא, איפה אמא?', הוא ענה לי: 'אמא חיה.'" לפרטים ראו: "מזוודה עשויה עץ דק ובה בגדים של ילד (אליק-בצלאל פרץ)" באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות.
^ ראו את עדותו של ד"ר פרץ: 'עדותו של ד"ר אהרון פרץ במשפט אייכמן', בתוך: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך), ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה גיליון מס' 28 ו-29: יהדות קובנה בשואה וגיא ההריגה "הפורט התשיעי" (אלול תשס"ט, ספטמבר 2009), עמ' 45-35.
^ הברירה הטראגית: איזה ילד להציל?, מעריב, 13 באפריל 1980.
^ אהרן פרץ באתר חברה קדישא חיפה.

[1] בית החולים של הגטו היה ממוקם תחילה ב"גטו הקטן" אך לאחר שהנאצים העלו אותו על יושביו באש (התינוקות והאחיות נשלחו לפורט התשיעי), הפך הטיפול בחולים ב"גטו הגדול" לקשה ביותר (הניתוחים נעשו במטבח ובצפיפות איומה) עד לפתיחתו של בית החולים במקום החדש. כל זאת, על רקע האקציות והרציחות הבלתי פוסקות.

[2] מידע על הגזירה החדשה בגטו קובנה נאסף "מתוך פרוטוקול ישיבת היודנראט על התמודדות רופאי גטו שבלי עם גזירת הלידות", באתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה. הנאצים בגטו קובנה נתנו אישור ללדת רק לנשים בחודש השמיני והתשיעי להריונן.

[3] אליק עלה ארצה תחת זהות בדויה אליק ברגר. בעת האקציות בגטו קובנה הסתתר בבונקר מתחת לאדמה. הוריו חיפשו מקום מסתור עבורו מחוץ לגטו ואביו הצליח ליצור קשר עם האומנת של אליק שהסכימה לתת לו מחסה בביתה. הוא הוסתר שם במשך כשבועיים ולאחר מכן עברו לבית אחיה בכפר לא הרחק מקובנה. אליק בהיר העיניים דיבר ליטאית רהוטה ועל כן לא עורר את חשדם של המקומיים. האומנת טיפלה בו ודאגה לו כמו אמא והוא נשאר בכפר עד שהצבא האדום שחרר את האזור באוגוסט 1944. לאליק הגיעו ידיעות מוטעות שאמו נפטרה בגטו ואביו נרצח בדכאו. בראשית שנת 1945 התארגנה קבוצת יהודים כדי לברוח מליטא ואליק צויד במסמכים מזויפים על שם אליק ברגר ויצא למסע שנמשך כעשרה חודשים עד להגעתו לנמל חיפה: מקובנה לווילנה, גרודנו, ורשה, צ'כיה, הונגריה ובוקרשט שם הועבר למעון של עליית הנוער. בזכרונותיו תיאר אליק את הגעתו ארצה ופגישתו עם אביו כך: "פתאום התקרבה לאנייה שלנו סירת מנוע, וקול גדול הכריז ברמקול: 'אליק ברגר, להגיע לסיפון'. מהסירה עלה לסיפון... אבא שלי. הוא בקושי הכיר אותי. שנה וחצי לא התראינו. התחבקנו. הייתי בהלם. שאלתי אותו ביידיש: 'אבא, איפה אמא?', הוא ענה לי: 'אמא חיה.'" לפרטים ראו: "מזוודה עשויה עץ דק ובה בגדים של ילד (אליק-בצלאל פרץ)" באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות.

[4] ראו את עדותו של ד"ר פרץ: 'עדותו של ד"ר אהרון פרץ במשפט אייכמן', בתוך: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך), ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה גיליון מס' 28 ו-29: יהדות קובנה בשואה וגיא ההריגה "הפורט התשיעי" (אלול תשס"ט, ספטמבר 2009), עמ' 45-35.

[5] הברירה הטראגית: איזה ילד להציל?, מעריב, 13 באפריל 1980.

[6] אהרן פרץ באתר חברה קדישא חיפה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]