אוגוסטו רואה באסטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוגוסטו רואה באסטוס
Escritor Augusto R. Bastos.jpg
לידה 13 ביוני 1917
אסונסיון, פרגוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 באפריל 2005 (בגיל 87)
אסונסיון, פרגוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, סופר, תסריטאי, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שירה, רומן דיקטטורי עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות אני, העליון, בנו של אדם עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס מיגל דה סרוואנטס (1989)
  • פרס קורט טוכולסקי (1989)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (28 במאי 1997) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוגוסטו רואה באסטוסספרדית: Augusto Roa Bastos; ‏13 ביוני 1917 - 26 באפריל 2005) היה סופר פרגוואי וכותב סיפורים קצרים. כנער נלחם במלחמת הצ'אקו בין פרגוואי לבוליביה, ובהמשך עבד כעיתונאי, תסריטאי ופרופסור באוניברסיטה. הוא ידוע בעיקר בזכות הרומן המורכב שלו אני, העליון ( Yo, el Supremo) ובשל זכייתו ב פרס מיגל דה סרוונטס בשנת 1989, הפרס היוקרתי ביותר של ספרות ספרדית. אני, העליון בוחן את תכתיביו ומחשבותיו הפנימיות של חוסה גספר רודריגז דה פרנסיה, הדיקטטור האקסצנטרי של פרגוואי ששלט במדינה זו ביד רמה, משנת 1814 עד מותו בשנת 1840.

חייו וכתיבתו של רואה באסטוס עמדו בסימן ניסיונו המצטבר עם משטרים צבאיים דיקטטוריים. בשנת 1947 הוא נאלץ לגלות לארגנטינה, ובשנת 1976 נמלט מבואנוס איירס לצרפת בנסיבות פוליטיות דומות. מרבית עבודותיו של רואה באסטוס נכתבו בגלות, אך הדבר לא הרתיע אותו מהתמודדות נועזת באמצעות הכתיבה עם סוגיות חברתיות והיסטוריות של פרגוואי. רואה באסטוס, שכתב בספרדית בשילוב עם מילים הלקוחות משפת הגואראני (השפה הילידית העיקרית של פרגוואי), הטמיע בסיפוריו מיתוסים וסמלים פרגוואיים מסגנון הבארוק המכונה ריאליזם קסום. הוא נחשב למי שהגיע באיחור לתנועת הספרות "הבום הלטינו-אמריקאי". הקאנון הספרותי של רואה באסטוס כולל את הרומנים בנו של אדם Hijo de hombre ;משנת 1960 והתובע (El Fiscal) משנת 1993, כמו גם מספר רב של רומנים אחרים, סיפורים קצרים, שירים ותסריטים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו (1917–1932)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רואה באסטוס נולד באסונסוניון ב־13 ביוני 1917. את ילדותו בילה באיטורבה, עיירה פרובינציאלית במחוז גוואירה, שם ניהל אביו מטעי סוכר. [1] זה היה כאן, כ - 200 קילומטרים מדרום לבירת פרגוואי, אסונסיון, היכן שרואה באסטוס למד לדבר גם ספרדית וגם גואראני, שפת ילידי פרגוואי. בגיל עשר הוא נשלח לבית הספר באסונסיון ושם שהה אצל דודו הרמנגילדו רואה, הבישוף הליברלי של אסונסיון. [2]

הספרייה האישית הענפה של דודו סיפקה לרואה באסטוס הצעיר את חשיפתו הראשונה לספרות הספרדית הקלאסית של מסורות הבארוק והרנסאנס שאותן היה מחקה בשירתו המוקדמת לאורך שנות השלושים והארבעים. [3] בנוסף, הדגש ששם דודו על ההיבטים המיסטיים של הספרות הקלאסית, השפיע עמוקות על כתביו המאוחרים של רואה באסטוס. [2] התנסותו בנוהגים החברתיים ובשפת הגוארני בשילוב עם החינוך הספרדי המסורתי שקיבל באסונסיון, יצרה דואליות תרבותית ולשונית שתבוא לידי ביטוי, בהמשך, בחלק ניכר מכתיבתו של רואה באסטוס. [4] בית גידולו הכפרי, בשנותיו הראשונות, חשף את רואה באסטוס לניצול ולדיכוי ממנו סבלו העמים הילידים ועובדי האדמה של פרגוואי, [1] סוגיות שתהפוכנה למרכיב בולט בכתיבתו.

מלחמה וכתיבה (1932–1947)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1932 פרצה מלחמת צ'אקו הטריטוריאלית בין פרגוואי לבוליביה ונמשכה עד שנת 1935. בשלב מסוים, ככל הנראה בשלהי שנת 1934, הצטרף רואה באסטוס לצבא פרגוואי כסייע רפואי. [5] המלחמה תשפיע עמוקות על הסופר העתידי שאמר: "כשיצאתי למלחמה ההיא חלמתי לטהר את אש הקרבות." [2] אך במקום התהילה הוא מצא "גופות מפוחמות" ו"הרס", שגרמו לו להרהר "מדוע שתי מדינות אחיות כמו בוליביה ופרגוואי טובחות זו בזו". כתולדה מכך הפך רואה באסטוס לפציפיסט. [2]

מיד לאחר המלחמה הוא עבד כפקיד בנק ובהמשך כעיתונאי. במהלך תקופה זו החל לכתוב מחזות ושירה. בשנת 1941 זכה רואה באסטוס בפרס אתנו פרגוואי (פרס בית הספר הפרגוואי לאמנות - היוקרתי והותיק ביותר) עבור פולגנסיה מירנדה (Fulgencia Miranda), אף על פי שהספר מעולם לא ראה אור. בתחילת שנות הארבעים הוא בילה פרק זמן משמעותי במטע עשבי מאכל בצפון פרגוואי, חוויה שקיבלה ביטויה בהמשך ברומן הראשון שלו שיצא לאור, בשנת 1960 בנו של אדם Hijo de) (hombre . [3] בשנת 1942 הוא מונה למזכיר המערכת של היומון "אל פאיס" (El País) של אסונסיון.

בשנת 1944 העניקה המועצה הבריטית לרואה באסטוס מלגה בת תשעה חודשים ללימוד עיתונאות בלונדון. במהלך תקופה זו הוא נסע רבות ברחבי בריטניה, צרפת ואפריקה והיה עד להרס והחורבן שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה. הוא שימש ככתב המלחמה של אל פאיס, וראוי לציון במיוחד ראיון שקיים עם הגנרל שארל דה גול לאחר שובו של האחרון לפריס בשנת 1945. רואה באסטוס שידר גם תוכניות רדיו לטינו-אמריקאיות בהזמנת הבי.בי.סי- (BBC) ומשרד המידע הצרפתי. [3]

לאורך כל התקופה רבת האירועים הזו בחייו המשיך רואה באסטוס לכתוב והוא נחשב למשורר האוונגרד הפרגוואי. [6] בשנת 1942 פרסם ספר שירים בסגנון הספרדי הקלאסי, תחת הכותרת "הזמיר של השחר" ("El Ruiseñor De La Aurora"), יצירה שמאוחר יותר התנער ממנה. [7] היו לו גם מחזות שהועלו בהצלחה על במות במהלך שנות הארבעים, אם כי הם מעולם לא פורסמו בכתובים. משירתו הפורה של סוף שנות הארבעים פורסם רק "הפרדס הבוער" (1960; "El naranjal ardiente"). [8]

הגלות בארגנטינה (1947–1976)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת האזרחים של פרגוואי ב -1947 נאלץ רואה באסטוס לברוח לבואנוס איירס, ארגנטינה, מכיוון שיצא חוצץ כנגד הנשיא היחיניו מוריניגו. בערך 500,000 מחבריו בני פרגוואי ברחו לארגנטינה באותה העת. [9] רואה באסטוס נשאר בארגנטינה עד רגע לפני הקמת הדיקטטורה הצבאית שם בשנת 1976, והוא לא שב לפרגוואי עד 1989. הוא מצא את הגלות קשה עבורו, אם כי זמנו בבואנוס איירס התברר כתקופה פורה ויצירתית. [9] בהתייחס לגלותו אמר רואה באסטוס את המילים הבאות:

אני לא יכול להתלונן ... הגלות יצרה בתוכי, בנוסף לסלידה מפני אלימות ונגד הזלזול במצב האנושי, גם תחושה של אוניברסליות האדם. הגלות איפשרה לי פרספקטיבות מהן למדתי להכיר את ארצי מנקודת מבטם של אנשים אחרים, ומהן גם לחיות למען עוצמת ביש מזלה. [6]

בשנת 1953 פורסם אוסף של 17 סיפורים קצרים הרעם בין העלים (El trueno entre las hojas); האוסף הופץ ברחבי העולם אך רק ב־1960 עם פרסום הרומן בנו של אדם Hijo) (de hombre זכה רואה באסטוס להצלחה משמעותית ופופולריות נרחבת. [4] הרומן שואב את מקורותיו מההיסטוריה המדכאת של פרגוואי תחת שלטונו של ד"ר חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה בראשית המאה ה -19 ועד מלחמת הצ'אקו בשנות השלושים. נקודות המבט הסיפוריות המרובות שלו והנושאים ההיסטוריים והפוליטיים שבו, מהווים הקדמה ליצירתו המפורסמת ביותר, אני, העליון (Yo, El Supremo), שנכתבה יותר מעשור לאחר מכן. רואה באסטוס עיבד את יצירתו בנו של אדם, לסרט עטור פרסים באותה שנה בו יצא הספר לאור.

רואה באסטוס המשיך לבסס את עצמו כתסריטאי עם התסריט של שונקו (Shunko,1960), בבימויו של לאוטרו מורואה המבוסס על זיכרונותיו של מורה בבית ספר כפרי. בשנת 1961 הוא שוב שיתף פעולה עם מורואה בסרט אליאס הגדול (Alias Gardelto), אשר תיאר את חייהם של עבריינים קטנים והפך לסרט עצמאי מרכזי של תנועת הסרט החדש (nuevo cine) . [10] בשנת 1974 פרסם רואה באסטוס את יצירת המופת המשפיעה שלו אני, העליון, תוצר של שבע שנות עבודה. עם עלייתה לשלטון של הדיקטטורה הצבאית של חורחה רפאל וידלה בשנת 1976, הוחרם הספר בארגנטינה ומכירתו נאסרה, ורואה בסטוס הוגלה שוב, הפעם לטולוז, צרפת.

צרפת (1976–1989)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטולוז לימד רואה באסטוס ספרות ספרדית וספרות גוארני באוניברסיטת טולוז . [4] אף על פי שהחל משנת 1970 הותר לו לשוב ולבקר בפרגוואי ולעבוד עם דור חדש של סופרים פרגוואיים, הרי שכניסתו לשם נאסרה בשנית בשנת 1982, על רקע פעילות חתרנית, לכאורה. [11] יש עם זאת, מעט מאוד הוכחות לכך שהשתתף בפעילות פוליטית קיצונית מכל סוג שהוא. [12] בצרפת, נאלץ רואה באסטוס להתמודד עם גלות כפויה שנייה בחייו, אך הוא גם זכה לקהל קוראים חדש לעבודתו במהלך תקופה זו. התרגום לאנגלית של ספרו אני, העליון שנעשה על ידי המתרגמת הלן ליין ופורסם בשנת 1986, זכה לשבחים רבים בעולם דובר האנגלית. עם זאת, בצרפת, מוקד כתיבתו של רואה באסטוס היה אקדמי בעיקר, והתפוקה הספרותית שלו לא דמתה לזו של תקופתו בארגנטינה. בשנת 1985 עזב רואה באסטוס את משרתו באוניברסיטת טולוז. [6] בעקבות נפילת משטר העריצות של אלפרדו סטרוסנר בשנת 1989, הוא חזר לפרגוואי לבקשת מנהיגה החדש של המדינה אנדרס רודריגז . [13]

חזרה לפרגוואי ופרס סרוונטס (1989–2005)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלת משטר סטרוסנר, זכה רואה באסטוס בפרס סרוונטס, שהוענק לו על ידי האקדמיה המלכותית הספרדית בשיתוף עם ממשלת ספרד, כהוקרה על תרומתו הבולטת לספרות בשפה הספרדית. זה היה בזמן שרואה באסטוס החל לנסוע לעיתים קרובות בין פרגוואי לצרפת. [4] בשנת 1991, חתם רואה באסטוס כנציגה של מדינתו, פרגוואי, על הצהרת מורליה שקראה להקמת בית דין בינלאומי לנזקי סביבה, "בדרישה לעצור את ההרס האקולוגי של כדור הארץ." [14] באותו שלב בחייו רואה באסטוס הפך שוב לסופר ותסריטאי פעיל.

בשנת 1991 רואה באסטוס עיבד את ספרו אני, העליון לתסריט קולנועי. שנה לאחר מכן (1992) הוא פרסם את הרומן החדש שלו ליל השימורים של האדמירל ;( Vigilia del admirante) ובחלוף שנה פרסם רומן נוסף - התובע (1993; El fiscal ). אף על פי שאף אחד מהרומנים המאוחרים שלו לא עורר השפעה כמו אני, העליון, התובע נחשב ליצירה חשובה. רואה באסטוס נפטר ב־26 באפריל 2005 באסונסיון מהתקף לב. הוא הותיר אחריו את שלושת ילדיו, את אשתו השלישית, איריס חימנס, ומוניטין כאחד הסופרים הטובים ביותר של אמריקה הלטינית. [4]

עבודות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של אדם (1960; Hijo de hombre), הרומן הראשון שפרסם ושזכה לתהילה ופרסים, מייצג את ההתנתקות הסופית של רואה באסטוס מהשירה. [15] רומן זה נתפס כ"צמיחה" מעודנת של יצירות הסיפורת הקצרות שלו כמו הרעם בין העלים El trueno) entre las hojas (1953), שעסק בנושאים של דיכוי פוליטי ומאבק חברתי בפרגוואי. [16] רומן זה מציג את הסכסוך בין האליטה השלטת לבין ההמונים המדוכאים בפרגוואי משנת 1912 עד מעט לאחר תום מלחמת הצ'אקו עם בוליביה בשנת 1936. [17] כמו הרומן אני, העליון, כך גם מאוחר יותר, הרומן בנו של אדם משלב בעלילה אגדות וסיפורי עם פרגוואיים המתוארכים לתחילת הדיקטטורה של ד"ר פרנסיה בשנת 1814. [16]

בנו של אדם בנוי על מערכת של מטאפורות נוצריות כחלק מהתפיסה הנאו-בארוקית של הריאליזם הקסום, שתכליתן לבחון את הכאב של להיות פרגוואי. [12] רומן זה מנגיד שתי דמויות: מיגל ורה וכריסטובל חארה. ורה מספר את הפרקים המוזרים, אף על פי שייתכן שהוא מספרם של כל תשעת פרקי הספר (נקודה שאינה ברורה לגמרי מהקריאה). [17] הוא תומך משכיל ורומנטי של המהפכה, אמיד ואיכותי, שאינו מסוגל לנקוט בפעולה אמיתית כדי לתמוך באידיאלים שלו עצמו ובסופו של דבר בוגד בהם (ברמיזה לדמותו של יהודה איש קריות). [18] חארה, לעומת זאת, הוא "בנו של אדם" חסר השכלה, ההופך למנהיג דמוי ישו עבור העם הפרגוואי הודות לאופיו הנחוש ויכולתו לעשות מעשה. אף על פי שהספר זכה למסה קריטית של הצלחה רואה באסטוס נותר לא מרוצה מהיצירה מכמה סיבות. [15] חלפו ארבע עשרה שנים עד שפרסם רומן נוסף.

אני, העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רואה באסטוס הציג את הרודן הפרגוואי בן המאה התשע-עשרה, חוסה גספר רודריגז דה פרנסיה, ברומן שלו אני, העליון.

אני, העליון הוא תיאור בדיוני של הרודן הפרגוואי בן המאה ה -19 חוסה גאספר רודריגז פרנסיה, שהיה ידוע גם בשם "ד"ר פרנסיה". כותרת הספר נובעת מהעובדה שפרנסיה התייחס לעצמו כ"אל סופרמו" או "העליון". הוא היה הראשון בשורה ארוכה של דיקטטורים עריצים, נוקשים ומחושבים. [19] הוא שלט שלטון ללא מצרים משנת 1814 עד מותו בשנת 1840, והוא דמות ייחודית בהיסטוריה של אמריקה הלטינית. מטרת שלטונו שיקפה את זו של הישועים ששלטו בפרגוואי במשך חלק ניכר מההיסטוריה שקדמה לו: לשמור על העם הפרגוואי ומנהגיו הטהורים על ידי הגנה מפני השפעתה המשחיתה של אירופה וכוחות משחית אחרים. [20] בספרו אני, העליון רואה באסטוס עוסק גם באופן בסיסי בכוחה (ובחולשתה) של הכתיבה עצמה: עלילתו נסבה סביב מאמצי הדיקטטור לחשוף את מי שזייף את חתימתו על סדרת פסקווידות (סוג של פרודיה סטירית מילולית או מצוירת המביעה לעג וביקורת כלפי נשואה) שהתגלתה פזורה ברחבי עיר הבירה, ויחסיו עם מזכירו, פאטיניו, לו הוא מכתיב את מחשבותיו ואת פקודותיו, אך הוא מעולם לא סומך עליו לחלוטין.

הרומן עצמו הוא "תופעה תרבותית יוצאת דופן." נרמז לגביו כי הוא "זכה לשבחים באופן מיידי וסוחף יותר מכל רומן מאז מאה שנים של בדידות, [וכי חשיבותו] ההיסטורית בהחלט [עשויה להיות] אפילו גדולה יותר מזו של היצירה המוצלחת להפליא של גבריאל גארסיה מארקס." [21] אני, העליון תרם רבות למספר סוגות וסגנונות. הוא שייך לסוגת הרומנים של הרודנים או רומן הדיקטטור, וגם לבום הלטינו-אמריקאי - תנועה ספרותית משנות השישים והשבעים. [22] והוא נחשב גם לאבן דרך חשובה בהתפתחות סוגת הרומן ההיסטורי. [23] "אני, העליון שוזר שפע פורמטים ליצירה אחת יחידה: היסטוריה, רומן, מאמר סוציולוגי, פילוסופיה מוסרית, רומן ביוגרפי, עלון מהפכני, תיעודי עדותי, פרוזה פואטית, וידוי אוטוביוגרפי, ויכוח אידאולוגי על גבולות ספרותיים, מסה לשונית על גבולות הביטוי המילולי. " [24]

מבשרים והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומניו של הכובש הספרדי, רואי דיאז דה גוזמן, איש המאה ה-16 וה-17 המתעדים את סיפורי הגילוי, האוכלוסייה והכיבוש של ריו דה לה פלאטה נחשבים לאחד המבשרים החשובים ביותר שהשפיעו על כתבי רואה בסטוס. [25] גוזמן, שחקר את מורשת שפות הגוארני והספרדית, כתב בהרחבה על הגאוגרפיה של פרגוואי תוך שימוש בתיאורים מיתיים של הנוף ושפת הגואראני. המבשר החשוב ביותר לרואה באסטוס, לעומת זאת, הוא רפאל בארט (1876–1910), שכתביו שילבו רבים מהנושאים וסגנונות הכתיבה החשובים שרואה באסטוס התמחה בהם בהמשך ובכלל זה: דו לשוניות ספרדית-גוארנית, ריאליזם קסום, חקר ההיסטוריה של פרגוואי, ספרות חברתית, חקר הזיכרון הקולקטיבי ועולם הסמלים הפואטיים. [26] מאמרו של בארט "מהם העשבים" ("Lo que son los yerbales") הוא ביקורת קשה על ניצול עובדים במטעי תה הירבה. רואה באסטוס בילה חלק משנות הארבעים המוקדמות שלו בתיעוד של אותו סוגיה ויש הרבה ספקולציות לגבי תפקידו של מאמרו של רפאל בארט ביצירת הרומן הגדול הראשון שלו בנו של אדם. [27] הסופר האורוגוואי הוראסיו קיראוגה הוא מבשר חשוב נוסף. [28]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול זיכרון משנת 1991

רואה באסטוס היה פרשן של סגנון הנאו-בארוק שהביא את הספרות הלטינו-אמריקאית לקדמת הבמה באמצע המאה העשרים. [29] המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה נקשר אף הוא לאסכולת כתיבה זו. סגנון זה משתמש במערכת מורכבת של מטפורות שלעיתים קרובות קשורות קשר הדוק מאוד לאדמה, לצומח ולתרבות של הסופר המסוים, במיוחד במקרה של רואה באסטוס. הריאליזם הקסום הוא מושג נאו-בארוקי שמיישם מערכות מטאפורות כאלה על הגדרות ריאליסטיות אחרות (אני, העליון הוא דוגמה בולטת לצורה זו). [12] הסגנון הנאו-בארוקי שימש סופרים פרגוואים רבים בגלות לאחר שנת 1947 ועד שנות השמונים של המאה ה-20. [30] בבסיס חלק מהעבודה של סופרי קבוצה זו מצויים רעיונות של חופש פוליטי ושחרור מולדתם. [31]

רואה באסטוס החל לכתוב שירה על פי מסורת הרנסאנס הספרדי ומסורות הבארוק. מאוחר יותר הוא קיבל "רגישות חדשה" בתגובה לשירתם של ואלה-אינקלן, חואן רמון חימנס וגארסיה לורקה . [32] עם זאת, ככותב פרוזה סיפורית רואה באסטוס בנה את המוניטין הרב שלו דרך הרומנים שכתב וסיפורים קצרים רבים .[33] הרומנים של רואה באסטוס מתמזגים בהווה ובעבר על ידי יצירת סצינות עם מיתוסים מתקופות קדם-קולוניאליות ואגדות נוצריות, תוך פיתוח סוג מיוחד של ריאליזם קסום, אם כי קיימות וריאציות סגנוניות משמעותיות בין הרומנים הגדולים שלו. [12]

נושאים מרכזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרגוואי: זיכרון קולקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית עבודתו של רואה באסטוס נכתבה בגלות בגלל מצבה הפוליטי המדכא של ארצו, בתקופה שבה פרגוואי הייתה אחת המדינות הפחות תרבותיות, כלכליות ופוליטיות באמריקה הלטינית. לפיכך, חלק גדול מהכתיבה החשובה של רואה באסטוס הוא ניסיון "לתפוס את המהות הטרגית, את 'החולשה הפנימית' כמו גם את הכוח הפנימי של אנשי מולדתו." [34] עבודותיו חושפות עיסוק ממוקד ונמרץ לא רק בפרגוואי העכשווית אלא גם בהיסטוריה שלה, כשהוא מביט לאחור לתחילת המאה ה -19 ולשלטונו של ד"ר גספר דה פרנסיה (שהשתלשלות חייו נמצאת במוקד הרומן אני, העליון). [35] בעוד שדמויות ואירועים מרכזיים היסטוריים מעניינים את רואה באסטוס, ההשפעה של "השורשים הסוציו-היסטוריים" הללו על "טבע ההמונים" מהווה את הנושא המרכזי ביצירתו הספרותית. [36]

בכתיבתו הוא עושה שימוש מרובה בסמלים ובנרטיבים הנסמכים על הזיכרון הקולקטיבי של העם הפרגוואי. [37] הרומן בנו של האדם (Hijo de hombre), למשל, בונה "היסטוריה אלטרנטיבית של תנועות עממיות" מתוך זכרונות וסמלים של העם. [38] הרומן האינטרטקסטואלי אני, העליון מייצג במיוחד את הטכניקה הזו, הן במבנה והן בנארטיב. [37] בספרו השלישי התובע- (El Fiscal ;1993), העוסק בשימוש לרעה בכוח הפוליטי - המתמקד במשטרו של סטרוסנר - רואה באסטוס שוב מציע אלטרנטיבה לגרסאות המקובלות לאירועים בפרגוואי ומאתגר את "הבנות ההיסטוריה". לשם כך הוא שוזר אלמנטים של פנטזיה ומטאפטיות בסיפוריו. [39]

הומניזם והסופר המעורב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רואה באסטוס האמין שתפקידו של הסופר לעסוק ישירות בפרשנות של אירועים עכשוויים והיסטוריים כאחד. בשונה מתפקידו של הכרוניקן, המתאר את ההתרחשויות באופן אובייקטיבי, הוא גרס כי על הסופר לעסוק מוסרית בבעיות החברתיות המתוארות בכתיבתו. [40] לדברי רואה באסטוס, "פעילות ספרותית נועדה לסמן את ההכרח להתמודד עם גורל, לבטא את הרצון להתגייס למציאות החיונית של הקולקטיב, בהקשר המוסרי האמיתי שלה ובמבנה החברתי, בתוך היחסים המורכבים של המציאות העכשווית. כלומר, על ידי השלכתם על העולם האוניברסלי של האדם." [41] בהתאם, אחד הנושאים העיקריים בכתיבתו של רואה באסטוס הוא הומניזם עמוק ואוניברסלי, עם דגש מיוחד על סבל [6]

ללא ספק, חוויותיו והתנסותו האישית של רואה באסטוס שיחקו תפקיד משמעותי בדגש ששם על הסבל האנושי. בצעירותו נלחם במלחמת הצ'אקו בין בוליביה לפרגוואי, אירוע אותו תיאר ברומן בנו של אדם. מאוחר יותר חווה ממקור ראשון את ההרס שזרעה מלחמת העולם השנייה באירופה, את המאבק האלים שהתרחש בפרגוואי בשנת 1947 ואת עליית הדיקטטורה הצבאית הארגנטינאית בשנת 1976. אוסף הסיפורים הקצרים שלו שפורסם בשנת 1953, רעם בין העלים El Trueno entre las) (Hojas, היווה את הבמה לבנו של אדם ול - אני, העליון, עם תיאורו האפל של מאבק פוליטי הרסני ומדכא. [16] כעבור שני עשורים פורסם אני, העליון, שהיווה דוגמה מובהקת לרעיון של רואה באסטוס אשר לסופר המעורב. הוא הציג תיאור לא מחמיא ובדיוני של המחשבות האחרונות והמבולבלות של הדיקטטור הראשון של פרגוואי, בתקופה שבה פרגוואי הייתה תחת חסותו של משטר שאימץ רבים מאותם קווי מדיניות של דיכוי ובדלנות. [42] רואה באסטוס לא היה היחיד שעשה שימוש בספרות כדי לעסוק באירועים עכשוויים בתקופת הבום הלטינו-אמריקאי. בשנות השישים והשבעים אימצו גבריאל גרסיה מארקס ואחרים את אותה גישה. [37] יחד, יצרו סופרים אלו את ז'אנר רומן הדיקטטור .

דו - לשוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמקובל אצל מרבית הפרגוואים עובדי האדמה או אנשי מעמד הפועלים, רואה באסטוס למד לדבר ספרדית וגואראני מלידתו. [43] ספרדית וגם גואראני הן השפות הרשמיות של פרגוואי (זו האחרונה היא בעיקר שפה מדוברת). אף על פי שגואראני נותרה השפה ה"פופולרית "המדוברת בבית וב"רחוב", ספרדית היא שפת העסקים והסמכות הרשמית. [44] השימור והשימוש הנרחב בשפה הילידית הממשיך להתקיים גם לאחר מאות שנים של הגירה אירופית הוא ייחודי באמריקה הלטינית, ושפת הגוארני נותרה סמל של לאומיות פרגוואי ו"אמצעי חשוב לפרש את מציאות המדינה". [44] זו מורשתם של הישועים ששלטו בפרגוואי במאה ה -18 והשתמשו בגוארני (במקום ספרדית או לטינית) כדי להפיץ את הנצרות ברחבי פרגוואי. [41]

בעוד רואה באסטוס כתב בעיקר בספרדית, יחסי הגומלין בין שתי השפות הללו הם חלק מהותי מסגנונו. הדו לשוניות שלו מעניקה לרואה באסטוס טווח שפה גדול בהרבה לעבוד איתו, אך גם יוצרת מתח בין שפה מוכרת בינלאומית לבין שפה מקומית אפלה, מעורפלת ואף אלימה. [43] רואה באסטוס תיאר את מערכת היחסים בין שתי השפות כ"פיצול כמעט סכיזופרני לא רק ברמות התקשורתיות של השפה המדוברת, אלא גם ובמיוחד בשפה הספרותית. " [43]

כבוד והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה שלו, רואה באסטוס קיבל מגוון של אותות כבוד והוקרות. בשנת 1941 זכה בפרס אתנאו פרגוואי (Ateneo Paraguayo) על הרומן (שלא פורסם) שלו פולגנסיו מירנדה . [7] בהמשך לכך הוענקה לו מלגה מטעם המועצה הבריטית שאפשרה לו לנסוע לאירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה וללמוד עיתונאות. בשנת 1959 זכה רואה באסטוס בפרס לוסדה על הרומן הראשון שלו שיצא לאור בנו של אדם. העיבוד לקולנוע לרומן זה, שהוא עצמו כתב לו את התסריט, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה הספרדית ובפרס הראשון של המכון הארגנטינאי לסינמטוגרפיה בשנה שלאחר מכן. [5] הפרסים היוקרתיים ביותר שהוענקו לו היו מלגת קרן ג'ון גוגנהיים משנת 1971 לסופרים יצירתיים, [5] ובשנת 1989, פרס סרוונטס, פרס שהעניקה לו ממשלת ספרד על הישג חיים, שהוא הפרס היוקרתי ביותר לספרות ספרדית. רואה באסטוס תרם את מרבית כספי הפרס שלו בכדי לאפשר גישה נוחה יותר לספרים ולקריאה בפרגוואי. [45] בשנת 1997 כיבדה אותו צרפת בתואר אביר לגיון הכבוד .

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של רואה באסטוס משתרעת על פני ארבע מדינות, שישה עשורים, ואינספור ז'אנרים. במהלך חייו תרם תרומות חשובות לז'אנר הבום הלטינו-אמריקאי, [46] לרומן הדיקטטור הנקשר לכך, [47] ולתנועת הקולנוע החדש Nuevo Cine באמצעות תסריטים כמו אליאס הגדול (Alias Gardelito ;1961). [10] ניתן לזהות את השפעתו של רואה באסטוס ביצירותיהם של סופרים זרים רבים בעידן שלאחר הבום, ובהם ממפו ג'יארדינלי, איזבל איינדה, ארסליו ספדה, אנטוניו סקארמטה, סאול איברגויאן ולואיסה ולנזואלה . [11] כמי שנחשב לסופר החשוב ביותר שיצא מפרגוואי, הוא גם נותר בעל השפעה רבה על דור חדש של סופרים פרגוואים. [48] מערכת היחסים של רואה באסטוס עם ארצו, לא נותקה גם במהלך למעלה מ -40 שנות גלות, ונחשבה כה חשובה עד כי בשנת 1989 הוזמן לשוב בחזרה על ידי הנשיא החדש של פרגוואי, אנדרס רודריגז, לאחר קריסת משטר סטרוסנר. [13]

עוד טרם פרסום אני, העליון, כבר נחשב רואה באסטוס לחלק מ"הפנתיאון הסופרים הגדולים "על ידי כמה מהמבקרים, בגלל הרומן שקדם לו בנו של אדם . [6] עם זאת, אני, העליון הייתה היצירה שמיצבה אותו כדמות ספרותית משמעותית. לדברי חואן מנואל מרקוס, יצירה זו "צופה רבות מטכניקות הכתיבה שלאחר עידן הבום" כמו "הקרנבליזציה של השיח ההיסטורי, הטרנסטקסטואליות והפרודיה". [12] הסופר המקסיקני הדגול, קרלוס פואנטס כינה את אני, העליון אחת מאבני הדרך בספרות הלטינו-אמריקאית. [13] בעוד המוניטין שלו נשען על הרומנים שלו, הישגיו של רואה באסטוס בקולנוע, בכתיבה יוצרת ובעיתונאות מוסיפים תוקף ותוכן למורשתו.

עבודות שפורסמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבנית:Div col

Novels[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hijo de hombre (1960; Son of Man)
  • Yo, el Supremo (1974; I, the Supreme)
  • Vigilia del Almirante (1992; Vigil of the Admiral)
  • El fiscal (1993; The Prosecutor)
  • Contravida (1994; Counterlife)

Short fiction[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • El trueno entre las hojas (1953; Thunder Among the Leaves)
  • El baldío (1966; Vacant Ground)
  • Madera quemada (1967; Burnt Wood)
  • Los pies sobre el agua (1967; The Feet on the Water)
  • Moriencia (1969; Slaughter)
  • Cuerpo presente y otros cuentos (1971; Present Body and other stories)
  • El pollito de fuego (The Fire Chick) (1974)
  • Los Congresos (The Congresses) (1974)
  • El sonámbulo (The Sleepwalker) (1976)
  • Lucha hasta el alba (Struggle until Dawn) (1979)
  • Los Juegos (1979; The Games)
  • Contar un cuento, y otros relatos (1984; To Tell a Tale and Other Stories)
  • Madama Sui (Madame Sui) (1996)
  • Metaforismos (Metaphorisms) (1996)
  • La tierra sin mal (1998; Land Without Evil)

Screenplays[עריכת קוד מקור | עריכה]

Poetry[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • El ruiseñor de la aurora, y otros poemas (1942; The Dawn Nightingale, and other poems) *Written in 1936
  • "El naranjal ardiente" (1960; "The Burning Orange Grove") *Written between 1947 and 1949

Other writings[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cándido Lopez (1976)
  • Imagen y perspectivas de la narrativa latinoamericana actual (1979)
  • Lucha hasta el alba (1979)
  • Rafael Barrett y la realidad paraguaya a comienzos del siglo (1981)
  • El tiranosaurio del Paraguay da sus ultimas boqueadas (1986)
  • Carta abierta a mi pueblo (1986)
  • El texto cautivo: el escritor y su obra (1990)
  • Mis reflexiones sobre el guión y el guión de "Hijo de hombre" (1993)

Compilations and anthologies[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Antología personal (1980; Personal Anthology)

Translations[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hijo de hombre as Son of Man (1965) Rachel Caffyn
  • Yo, el Supremo as I, The Supreme (1986) Helen Lane

תבנית:Div col end

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Augusto Roa Bastos on IMDb

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 King 1983, p. 16.
  2. ^ 1 2 3 4 Flores 1992, p. 736.
  3. ^ 1 2 3 Foster 1978, p. 17.
  4. ^ 1 2 3 4 5 Caistor 2005.
  5. ^ 1 2 3 Foster 1978, p. 11.
  6. ^ 1 2 3 4 5 Flores 1992, p. 737.
  7. ^ 1 2 Foster 1978, p. 18.
  8. ^ Ward 1978, p. 500.
  9. ^ 1 2 Foster 1978, p. 19.
  10. ^ 1 2 Barnard & Rist 1996, pp. 32–33.
  11. ^ 1 2 Marcos 1989, p. 1212.
  12. ^ 1 2 3 4 5 Marcos 1992, p. 487.
  13. ^ 1 2 3 Ryan 1991, p. 405.
  14. ^ Flores 1992, p. 739.
  15. ^ 1 2 Foster 1978, p. 38.
  16. ^ 1 2 3 Ryan 1991, p. 404.
  17. ^ 1 2 Foster 1978, p. 40.
  18. ^ Foster 1978, p. 39.
  19. ^ Hoyt Williams 1979, p. 99.
  20. ^ Foster 1978, p. 2.
  21. ^ Martin 1989, p. 278.
  22. ^ Fuentes 1986.
  23. ^ Tobia 1997, p. 423.
  24. ^ De Costa 1997, p. 186.
  25. ^ Marcos 1989, p. 1209.
  26. ^ Marcos 1989, p. 1210.
  27. ^ Lewis 1997, p. 102.
  28. ^ Foster 1969, p. 18.
  29. ^ Marcos 1992, p. 485.
  30. ^ Marcos 1989, pp. 1211–1212.
  31. ^ Marcos 1992, p. 486.
  32. ^ Foster 1969, p. 11.
  33. ^ Lewis 1997, p. 717.
  34. ^ Foster 1969, p. 19.
  35. ^ Foster 1978, p. 24.
  36. ^ Foster 1978, p. 25.
  37. ^ 1 2 3 Shaw 2002, pp. 137–39.
  38. ^ Franco 1994, p. 331.
  39. ^ Shaw 2002, p. 139.
  40. ^ Foster 1969, p. 14.
  41. ^ 1 2 Foster 1978, p. 21.
  42. ^ Shaw 2002, pp. 137–38.
  43. ^ 1 2 3 Foster 1978, p. 16.
  44. ^ 1 2 Mendez-Faith 1997, p. 619.
  45. ^ Bach 1996.
  46. ^ Levinson 2002, pp. 3–4.
  47. ^ Wood 1996, p. 395.
  48. ^ Seymour-Smith 1985, p. 943.