אוגוסטן תיירי
 | |
| אוגוסטן תיירי | |
| לידה |
10 במאי 1795 בלואה, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1856 (בגיל 61) פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| שם לידה |
Jacques Nicolas Augustin Thierry |
| מדינה |
צרפת |
| יצירות בולטות | "היסטוריה של כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים" (1825), "סיפורי התקופה המרובינגית" (1840) |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| השכלה |
Pensionnat normal |
| בת זוג |
ג'ולי תיירי |
| פרסים והוקרה |
פרס גובר (1841) |
  | |
ז'אק ניקולא אוֹגִוֹסְטֶן תְּיֶרִי (בצרפתית: Jacques Nicolas Augustin Thierry; 10 במאי 1795 – 22 במאי 1856) היה היסטוריון צרפתי. אף על פי שבתחילה היה חסיד של קלוד-אנרי דה סן-סימון, הוא פיתח מאוחר יותר גישה משלו להיסטוריה. כליברל מחויב, גישתו להיסטוריה הציגה לעיתים קרובות פרשנות רומנטית, אם כי הוא עסק במחקר של מקורות ראשוניים. עם זאת, הוא הוכר כהיסטוריון משמעותי של התפתחות הממשל הקהילתי.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא נולד בבלואה והיה אחיו הבכור של אמדה תיירי (אנ'). הוא לא נולד למעמד גבוה, אך הוא הצטיין בלימודיו בבית הספר התיכון בבלואה, ובשנת 1811 התקבל לאקול נורמל סופרייר. בשנת 1813 נשלח כפרופסור לקומפיין, אך שהה שם זמן קצר מאוד,[1] וב-1814 עבר לפריז.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיירי אימץ בהתלהבות את האידיאלים של המהפכה הצרפתית ואת חזונו של סן-סימון לחברה עתידית אידיאלית. הוא הפך לזמן קצר למזכירו של סן-סימון ו"בנו המאומץ". בתחילה, הוא נרתע ממה שנתפס בעיניו כאליטיזם של "Mémoire sur le science de l'homme" (זיכרון על מדע האדם). עם זאת, בשנת 1814, לאחר שלא מצא משרת הוראה, הוא קיבל על עצמו את תפקיד מזכירו של סן-סימון. הוא שיתף פעולה עם סן-סימון בחיבור "De la réorganisation de la société européenne" (על הארגון מחדש של החברה האירופית) – מסה הקוראת לאיחוד אירופה על בסיס חוקה אחת.[2] עם זאת, ב-1817 תיירי ויתר על תפקיד זה לטובת אוגוסט קונט.[3] אך בעוד שרוב חסידיו של סן-סימון יישמו את התאוריות שלו על ענייני כלכלה פוליטית עכשוויים, תיירי פנה במקום זאת אל חקר ההיסטוריה.[3]
תיירי הושפע גם מהספרות הרומנטית, כמו "Les Martyrs" (הקדושים המעונים) של שאטובריאן, והרומנים של וולטר סקוט. אף על פי שתיירי לא כתב רומנים בפועל, תפיסתו את ההיסטוריה זיהתה את היסוד הדרמטי[1] (למשל, "הקדושים המעונים" ממחיש באופן דרמטי את ההתנגשות של האימפריה הרומית עם הנצרות המוקדמת).
רעיונותיו העיקריים של תיירי בנוגע לפלישות הגרמאניות, הכיבוש הנורמני, היווצרות הקומונות והעלייה ההדרגתית של האומות לקראת ממשל חופשי ומוסדות פרלמנטריים, הוצגו במאמרים שכתב עבור כתב העת "Censeur européen" (הצנזור האירופי, 1817–1820) ומאוחר יותר ב-"Lettres sur l'histoire de France" (מכתבים על ההיסטוריה של צרפת, 1820) שכתב.
היסטוריה של כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקלוד שארל פורייל (אנ') הוא למד להשתמש במקורות ראשוניים; ובעזרת כרוניקות לטיניות ואוסף חוקים אנגלו-סקסוניים (אנ'), הוא כתב את ספרו "Histoire de la Conquête de l'Angleterre par les Normands" (היסטוריה של כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים, 1825), שהופעתו התקבלה בהתלהבות רבה. הספר נכתב בסגנון מדויק וציורי כאחד, והוא נשלט על ידי תאוריה של חירות אנגלו-סקסונית המתנגדת לפלישות הברברים מהצפון, ומתחדשת בסופו של דבר במונרכיה הפרלמנטרית. בעבודה זו תיירי מביע את האמונה שרובין הוד היה מנהיג ההתנגדות האנגלו-סקסונית. הכישרון האמנותי שלו ככותב הופך את החולשות והליקויים במחקריו לפחות ניכרים. בן זמנו של תיירי, פרנסואה גיזו, שיבח את הספר "היסטוריה של כיבוש אנגליה" כמי שמתאר "באופן כה אמנותי את המניעים, הנטיות והדחפים שמניעים אנשים לפעולה במצב חיים הגובל בפראות..." ואמר כי "אין למצוא בשום מקום אחר דמות כה מדויקת של מה שהיה ברברי, או של מהלך חייו". עבודה זו, שהכנתה דרשה מספר שנים של עבודה קשה, עלתה לתיירי באובדן ראייה בשנת 1826 הוא נאלץ לשכור מזכירים ובסופו של דבר הפך לעיוור לחלוטין. למרות זאת, הוא המשיך לכתוב.[1]
מכתבים על ההיסטוריה של צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1827 הוא פרסם מחדש את ספרו "Lettres sur l'histoire de France" (מכתבים על ההיסטוריה של צרפת), כשהוסיף לו חמישה עשר מכתבים חדשים שבהם תיאר כמה מהאירועים הבולטים יותר בהיסטוריה של עליית הקומונות בימי הביניים. כרוניקות מהמאה ה-11 וה-12, יחד עם כמה כתבי זכויות קומונליים, סיפקו לו חומר לעבודה מוצקה. מסיבה זו, עבודתו על הקומונות לא התיישנה כמו ספרו על הכיבוש הנורמני. עם זאת, הוא נטה להכליל יתר על המידה מתוך העובדות שהוצגו בכמה מקרים בולטים שהתרחשו בחלק קטן של צרפת, מה שסייע להפצת רעיונות מוטעים בקרב הציבור - ואף בקרב היסטוריונים מקצועיים - בנוגע לאחת הבעיות המורכבות ביותר הקשורות למקורות החברתיים של צרפת.[1]
מאמרים, סיפורים, פרסים ואוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיירי היה תומך נלהב של מהפכת יולי 1830 ושל ניצחון הרעיונות הליברליים; בתקופה זו, מונה אחיו אמדה (אנ') למושל מחוז, ותיירי עבר לגור איתו במשך ארבע שנים. הוא ערך מחדש, תחת השם "Dix ans d'études historiques" (עשר שנות מחקר היסטורי), את מאמריו הראשונים ב-"Censeur européen" ובכתב העת Le Courrier français (אנ') (1834), וחיבר את "Récits des temps mérovingiens" (סיפורים מהתקופה המרובינגית), שבו הציג בצורה חיה כמה מסיפוריו של גרגוריוס מטור. סיפורים אלה פורסמו לראשונה בכתב העת "Revue des deux mondes" (סקירת שני העולמות); כאשר נאספו לכדי כרך, הם הוקדמו על ידי פרק מבוא ארוך בשם "Considérations sur l'histoire de France" (הרהורים על תולדות צרפת).[1]
מ-7 במאי 1830, תיירי כבר היה חבר באקדמיה לכתובות ולספרות יפה (אנ'); בשנת 1841, על פי הצעתו של וילמן (אנ'), העניקה לו האקדמיה הצרפתית את פרס גובר (צר') הראשון. הוא המשיך לקבל פרס זה במשך חמש עשרה השנים הבאות. כמו כן, הוא התבקש לערוך כרך מסדרת ה-"Documents inédits" (מסמכים שלא פורסמו) המכיל מבחר של פעולות הנוגעות לתולדות המעמד השלישי. בסיוע של כותבים נוספים (כולל בורקלו (אנ') ולואנדר (צר')) הוא ערך, בארבעה כרכים, את "Recueil des monuments inédits de l'histoire du Tiers Etat" (אוסף של מונומנטים שלא פורסמו מתולדות המעמד השלישי) (1850–1870), שנוגע, עם זאת, רק בחלק הצפוני של צרפת. ההקדמה הופיעה לאחר מכן בכרך נפרד תחת הכותרת "Histoire du Tiers Etat" (היסטוריה של המעמד השלישי).[1]
מורשת ושנים אחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לזכותו של תיירי עומדת ה"השקה" בצרפת של המחקר הביקורתי האמיתי של מוסדות הקומונה. שנותיו האחרונות היו קודרות בשל יגון אישי ומחלה. בשנת 1844 הוא איבד את אשתו, ז'ולי דה קרנגל, שהייתה משתפת פעולה מוכשרת ומסורה במחקריו. מהפכת 1848 הנחיתה עליו מכה סופית בכך שהפילה את משטר הבורגנות הליברלי, שאת ניצחונו הילל והצדיק כתוצאה הכרחית של כל מהלך ההיסטוריה הצרפתית. תיירי החל לזנוח את הרציונליזם הנוקשה שעד אז הרחיק אותו מהכנסייה הקתולית. כאשר סופרים קתולים מתחו ביקורת על "הטעויות ההיסטוריות" בכתביו, הוא הבטיח לתקן אותן, ובמהדורה הסופית של ספרו על הכיבוש הנורמני של אנגליה הוסרו הביקורות החריפות על מדיניות הוותיקן. אף על פי ששמר על קשריו עם חבריו הליברלים, הוא חיפש את חברתם של כמרים נאורים, וממש לפני מותו נראה היה שמוכן לחזור לחיק הכנסייה. הוא מת בפריז בשנת 1856.[1]
מכתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- L’Histoire de la conquête de l’Angleterre par les Normands, 3 volumes, 1825
- Lettres sur l’histoire de France. Paris, 1820, 1827
- Dix ans d’études historiques. Paris, 1834
- Essai sur l'histoire de la formation et des progrès du tiers état, suivi deux fragments du recueil des monuments inédits de this histoire. Meline, Cans et Cie, 1853
- Récits des temps mérovingiens, précédés de considérations sur l'histoire de France. 2 volumes. Garnier, Paris 1840
- Recueil des monuments inédits de l'histoire du Tiers Etat, 4 volumes, 1850 to 1870
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Anne Denieul Cormier: Augustin Thierry. L’histoire autrement. Publisud, Paris 1996, ISBN 2-86600-795-6.
- Lionel Gossmann: Augustin Thierry and liberal historiography (= History and Theory. Studies in the Philosophy of History. Beiheft 15, ISSN 0440-9841). Wesleyan University Press, Middletown CT 1976 (JSTOR
- Rulon Nephi Smithson: Augustin Thierry. Social and Political Consciousness in the Evolution of a Historical Method (= Histoire des Idées et Critique Littéraire. 129, ISSN 0073-2397). Droz, Genf 1973.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוגוסטן תיירי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אוגוסטן תיירי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- אוגוסטן תיירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אוגוסטן תיירי, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 Thierry, 1911 Encyclopædia Britannica
- ↑ Pickering, Mary (2006). Auguste Comte: Volume 1: An Intellectual Biography. Cambridge University Press. ISBN 9780521025744.
- 1 2 Spitzer, Alan Barrie (2014). The French Generation of 1820. Princeton University Press. ISBN 9781400858576.
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
|