אוורט דירקסן

אוורט דירקסן
Everett Dirksen

לידה	4 בינואר 1896 פיקין, אילינוי, ארצות הברית
פטירה	7 בספטמבר 1969 (בגיל 73) וושינגטון הבירה, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	גני הזיכרון גלנדייל, פיקין, אילינוי
השכלה	אוניברסיטת מינסוטה
עיסוק	פוליטיקאי
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
מנהיג המיעוט בסנאט 3 בינואר 1959 – 7 בספטמבר 1969 (10 שנים) סגן מנהיג המיעוט בסנאט תומאס קיקל, יו סקוט → ויליאם נולנד יו סקוט ←
סנאטור מטעם מדינת אילינוי 3 בינואר 1951 – 7 בספטמבר 1969 (18 שנים) → סקוט לוקאס ראלף טיילר סמית' ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס ה-16 של אילינוי 4 במרץ 1933 – 3 בינואר 1949 (15 שנים) → ויליאם הול ליאו אלן ←

אוורט מקינלי דירקסן (באנגלית: Everett McKinley Dirksen‏; 4 בינואר 1896 – 7 בספטמבר 1969) היה פוליטיקאי אמריקאי. דירקסן, חבר המפלגה הרפובליקנית, ייצג את מדינת אילינוי בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית – תחילה בבבית הנבחרים ולאחר מכן בסנאט. כמנהיג המיעוט בסנאט בשנים 1959–1969 גילם דירקסן תפקיד מפתח מרכזי בפוליטיקה של ארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא סייע בניסוח ובהעברת חוק זכויות האזרח של 1964 ובזה של 1968, שתי חקיקות שהיוו אבן דרך בימי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא היה גם אחד התומכים הנלהבים ביותר בסנאט של מלחמת וייטנאם. כדובר מהוקצע בעל סגנון מליצי וקול בריטון עשיר במיוחד, נאומיו הרעועים של דירקסן גרמו למלעיזיו להתייחס אליו כאל "מכשף הזליגה" ("The Wizard of Ooze").

דירקסן שירת כקצין ארטילריה במהלך מלחמת העולם הראשונה ובשוך המלחמה פתח מאפייה. לאחר שכיהן במועצת העירייה של פיקין, עיר הולדתו, נבחר אל בית הנבחרים האמריקאי במהלך 1932. בבית הנבחרים נחשב למתון ותמך בחלק גדול מהניו דיל, אך במרוצת השנים נעשה לשמרן ובדלן, אם כי נמלך בדעתו כשתמך במעורבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. בשנת 1950 נבחר לסנאט של ארצות הברית, כשהוא מביס את מנהיג הרוב הדמוקרטי סקוט לוקאס. בסנאט העדיף מדיניות כלכלית שמרנית ותמך בגישת האינטרנציונליזם של הנשיא דווייט אייזנהאואר. דירקסן ירש את ויליאם נולנד כמנהיג סיעת המיעוט של הסנאט לאחר שהאחרון מיאן להתמודד מחדש ב-1958.

כמנהיג המיעוט של הסנאט, דירקסן התגלה כדמות לאומית בולטת של המפלגה הרפובליקנית במהלך שנות השישים. הוא פיתח יחסי עבודה טובים עם מנהיג הרוב בסנאט מייק מנספילד ותמך במדיניותו של נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון כלפי הלחימה בווייטנאם. דירקסן הוסיף לסייע בבלימת הפיליבסטר של הסנאטורים הגזעניים מדרום ארצות הברית שהתנגדו נחרצות לחוק זכויות האזרח ב-1964. בעודו מנהיג המיעוט, הלך דירקסן לעולמו בספטמבר 1969.

ביוגרפיה

דירקסן נולד בפיקין (Pekin) שבאילינוי, עיירה קטנה השוכנת סמוך לפאוריה. הוא היה בנם של אנטיה (לבית קונרדי) ויוהאן פרידריך דירקסן, מהגרים גרמנים מפריזיה המזרחית. הוריו של אוורט העניקו לו את השם האמצעי "מקינלי" על שמו של הנשיא ויליאם מקינלי. היו לו אח תאום בשם תומאס ריד דירקסן (נקרא ע"ש תומאס בראקט ריד ), ואח נוסף, בנג'מין, שנקרא על שמו של בנג'מין הריסון. יוהאן ואנטיה דירקסן דיברו בביתם גרמנית תחתית ולימדו את ילדיהם גרמנית, אך יוהאן התגורר בארצות הברית תקופה ממושכת דיה כדי לפתח זהות פוליטית; שמות כל שלושת ילדיו ביטאו את הזדהותו עם המפלגה הרפובליקנית. יוהאן דירקסן, שעבד בתעשיית הקרונות של פיקין כצייר מעצב ובנוסף בחקלאות, עבר אירוע מוחי כאשר דירקסן היה בן חמש ונפטר כעבור ארבע שנים.

דירקסן גדל בחווה חקלאית שניהלה אמו בפאתי פיקין, בשכונה "בונשפידל", הטיה של השם "בינטאון" (עיירת השעועית בתרגום חופשי) בגרמנית תחתית, משום שמהגרים חסכניים גידלו שעועית בחצרותיהם הקדמיים במקום פרחי קישוט. הוא למד בבתי הספר המקומיים, והשלים את לימודיו בבית הספר התיכון העירוני בשנת 1913 כתלמיד שציוניו הגיעו למקום השני במחזורו, ובנעוריו סייע בפרנסת המשפחה תוך עבודה במפעל לזיקוק תירס בפיקין. ביקור שערך דירקסן בבית מגורים של אחד מאחיו למחצה במינסוטה הניע אותו להירשם אל אוניברסיטת מינסוטה. הוא היה סטודנט למשפטים בשנים 1914–1917, ושילם את שכר הלימוד שלו באמצעות עבודה במחלקת הפרסום המסווג של מערכת העיתון "Star Tribune" ובעבודות נוספות. במהלך לימודיו הגבוהים שירת דירקסן בחיל ההדרכה של צבא הסטודנטים והגיע לדרגת מייג'ור בחיל הצוערים של בית הספר. הוא גם צבר את הניסיון הפוליטי הראשון שלו דרך נאומים בקמפוס ובקהילות מקומיות בשבחו של צ'ארלס אוונס יוז, כשזה התמודד לנשיאות ארצות הברית במהלך הבחירות ב-1916.

שירותו הצבאי

בראשית מלחמת העולם הראשונה, בנימין דירקסן לא היה כשיר מבחינה רפואית לשירות צבאי, ותומאס היה נשוי. בימי המלחמה התחזקו רגשות אנטי-גרמניים, וביקורת מקומית נמתחה על משפחת דירקסן בשל שורשיהם הגרמניים. לראיה, אמו של דירקסן מיאנה להסיר תצלום של הקיסר וילהלם השני מהסלון שלה, כפי שדרשה "מועצת נאמנות" של פיקין, בתואנה כי ארצות הברית היא מדינה חופשית. לפיכך, על דירקסן היה לבטא את הפטריוטיות האמריקאית של משפחתו תוך שירות בכוחות המזוינים של ארצות הברית. דירקסן נשר מלימודיו בקולג' והצטרף לצבא ארצות הברית. ב-4 בינואר 1917, יום הולדתו ה-21, התגייס דירקסן באורח רשמי אל כוחות הצבא.

את הכשרתו הראשונית בארטילריית שדה השלים בבסיס הטירונים פורט קסטר שבמישיגן. את שירותו הסדיר מילא עם יחידתו במחנה ג'קסון שבקרוליינה הדרומית, והגיע לדרגת סרג'נט. דירקסן נסע לצרפת בשנת 1918, ולמד בבית הספר לארטילריה ובתוכנית להכשרת קצינים בסומיר. הוא קודם לדרגת לוטננט שני והוצב ברגימנט ארטילריית השדה ה-328, יחידה שהשתייכה לאוגדת חיל הרגלים ה-85. דירקסן הוכשר כמשקיף אווירי, וביצע "קניין יעדים" (Target acquisition) והערכת נזקים של הפצצות הארטילריה בגזרת סן-מִיִיֶל כחבר בפלוגות הבלונאות ה-13 וה-19 של הרגימנט ה-328. בהמשך מילא אותו תפקיד עבור פלוגת הבלונאות ה-69, יחידה של הקורפוס הרביעי. לאחר מכן שירת באגף סגל המודיעין (G-2) במטה הקורפוס הרביעי. לאחר המלחמה נשאר דירקסן באימפריה הגרמנית מטעם הקורפוס הרביעי עד אמצע 1919. הוא מיאן להצעה שביקשה ממנו להישאר בגרמניה בשל שליטתו בשפה הגרמנית, ומששוחרר מהצבא שב לפיקין.

לאחר המלחמה

דירקסן היה חבר בכנסייה הרפורמית השנייה, שלמרות היותה כנסייה הולנדית רפורמית, הייתה בעיקר גרמנית (הכנסייה הרפורמית באמריקה הוקמה במאה השמונה עשרה על ידי מהגרים הולנדים). לאחר המלחמה השקיע דירקסן את הונו בבית עסק של מכונות כביסה חשמליות, אך משנכשל העסק, הצטרף לאחיו בניהול מאפיית האחים דירקסן. את כמיהתו לאמנות ביטא בחיבור סיפורים קצרים שמעולם לא הוצאו לאור, לצד כתיבת מחזות עם חברו לכיתה לשעבר יוברט הופ.

הוא היה פעיל בלגיון האמריקאי , מוסד ללא כוונת רווח באינדיאנפוליס למען יוצאי צבא, והופעות מטעמו העניקו לו האפשרות לחדד את כישוריו הרטוריים. הקריירה הפוליטית שלו החלה בשנת 1926, אז נבחר למועצת העיר פיקין הלא-מפלגתית. דירקסן סיים ראשון מבין שמונה מועמדים המתמודדים על ארבעה מושבים. באותה תקופה, גורף הקולות המוביל התמנה לממונה על חשבונות והיבטים פיננסיים בעיר, ודירקסן מילא את שני התפקידים בין השנים 1927 עד 1931. בנוסף השתייך לתנועת הבונים החופשיים, והיה חבר בלשכה מס' 29 בפיקין.

חבר בית הנבחרים האמריקאי

דירקסן, בסביבות 1955

לאחר הפסד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית ב-1930 לייצוג מחוז הקונגרס ה-16 של אילינוי בבית הנבחרים של ארצות הברית, זכה דירקסן במועמדות מפלגתו ב-1932, ובאותה שנה נבחר אל בית הנבחרים. תמיכתו בתוכניות רבות של ניו דיל סימנה אותו בראשית דרכו כרפובליקני מתון ופרגמטי, אם כי בחלוף השנים היה ליותר שמרן ובדלן. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא פעל בהצלחה להרחבת משאבי עובדי הקונגרס בכדי לבטל את הנוהג לפיו ועדות בית הנבחרים והסנאט לוו את אנשי הרשות המבצעת לצורך ביצוע עבודות חקיקה. את עמדתו כתומך בהתבדלות נטש למען תמיכה במאמץ המלחמתי, אך גם הבטיח את העברתו של תיקון לחוק השאל-החכר כאשר הציג את התיקון בשעה ש-65 חברי קונגרס דמוקרטים שהו בארוחת צהריים. הוא קבע כי הסנאט ובי הנבחרים יוכלו, ברוב פשוט ובהחלטה סימולטנית, לבטל את סמכויות המלחמה שהוענקו לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.

נטייתו של דירקסן לשינוי דעתו סוקרה בידי העיתון "שיקגו סאן-טיימס", שדיווח כי דירקסן שינה את דעתו 62 פעמים בענייני מדיניות חוץ, 31 פעמים בענייני צבא ו-70 פעמים במדיניות חקלאית. לאחר שנבחר לקונגרס החל ללמוד משפטים בוושינגטון הבירה — ב-1936 התקבל ללשכת עורכי הדין של מחוז קולומביה וכעבור שנה ללשכת עורכי הדין של אילינוי.

בדצמבר 1943 הודיע דירקסן על התמודדותו למועמדות הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1944. הוא הצהיר כי קואליציה של חברי קונגרס רפובליקנים מהמערב התיכון דחקה בו להתמודד וכי מסע הבחירות שלו רציני. עם זאת, פרשנים פוליטיים הניחו כי המועמדות הייתה כלי לשאיבת תמיכה הרחק ממסע הבחירות של ונדל וילקי, שהמוניטין שלו כאינטרנציונליסט מובהק ורפובליקני מתון היה מושא לשנאתם של רבים מהשמרנים במפלגה הרפובליקנית, במיוחד במערב התיכון. דומה היה כי מסע הבחירות הנשיאותי של דירקסן עדיין היה פעיל ערב כינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1944, שכן מגזין טיים שיער כי הוא מועמד מוביל לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. למרות זאת, דירקסן לא קיבל מספיק קולות לאף משרד מטעם הצירים בוועידה.

דירקסן המשיך לבסס את מעמדו ככוכב עולה במפלגה הרפובליקנית ונבחר שוב ושוב מחדש אל בית הנבחרים האמריקאי. בשנת 1947 נתקפה עינו הימנית בעיות רפואיות, שאובחנו ככוריורטיניטיס (Chorioretinitis – דלקת דמית העין). אף על פי שרופאים אחדים (כולל אחד מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס) המליצו על כריתת גלגל העין, דירקסן בחר בטיפול ובמנוחה; ורוב אחוזי הראייה שלו שבו לתפקד במרוצת הזמן. בשנת 1948 בחר שלא להתמודד מחדש לבית הנבחרים בשל מצבו הבריאותי. הוא שב לפוליטיקה כעבור שנתיים ונבחר לסנאט של ארצות הברית.

בסנאט של ארצות הברית

דיוקן מצויר של דירקסן כמנהיג המיעוט הרפובליקני

דירקסן לצד המנהיג הדמוקרטי מנספילד, 1967

הנשיא לינדון ג'ונסון משוחח עם דירקסן, 11 בספטמבר 1968

בבחירות אמצע הכהונה של 1950 נבחר דירקסן אל הסנאט של ארצות הברית, כאשר הדיח את מנהיג הרוב בסנאט סקוט לוקאס. במסע הבחירות, תמיכתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין סייעה לדירקסן להשיג רוב דחוק בקרב קולות הבוחרים. כבן בריתו של מקארתי, ניסה דירקסן ללא הועיל לגרום לו להתנצל על עבירותיו על מנת להדוף את גינויו הרשמי ב-1954, גינוי לו דירקסן התנגד. היותו של דירקסן פוליטיקאי ממולח ופיקח, הופעותיו המליציות, ונאומיו הפרועים (שגרמו למבקריו לכנותו בכינוי "מכשף הזליגה") הקנו לו מוניטין לאומי בולט.

בשנת 1952 תמך דירקסן במועמדותו לנשיאות של עמיתו לסנאט רוברט טאפט מאוהיו, המנהיג הוותיק של המחנה השמרן במפלגה הרפובליקנית. בוועידת המפלגה הלאומית נשא דירקסן נאום שתקף את מושל ניו יורק תומאס דיואי, רפובליקני ליברל ותומכו הבולט של הגנרל בדימוס דווייט אייזנהאואר, מפקד כוחות בעלות הברית באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ויריבו של טאפט בפריימריז הרפובליקנים לנשיאות. במהלך נאומו, הצביע דירקסן על דיואי שישב במליאת הוועידה וצעק: "אל תפיל אותנו בדרך התבוסה פעם נוספת!", בהתייחסות להפסדים שדיואי נחל במערכות הבחירות של 1944 וב-1948. נאומו עורר תשואות מצד צירים שמרניים ובמקביל קריאות בוז מתומכי אייזנהאואר. לאחר שאייזנהאואר זכה במועמדות, קיבל דירקסן את דין הוועידה והביע באייזנהאואר תמיכה.

ב-1959 נבחר דירקסן למנהיג המיעוט בסנאט האמריקאי, אחרי שגבר על הסנאטור השמרן פחות ג'ון שרמן קופר מקנטקי, ביחס של 14–20. דירקסן איחד בהצלחה את המחנות השונים במפלגה הרפובליקנית בכך שהעניק לרפובליקנים הצעירים ייצוג נוסף בהנהגת הסנאט ומינויים נחשקים יותר לוועדות הסנאט. הוא מילא את תפקיד הסיעה הרפובליקנית עד למותו. יחד עם צ'ארלס האלק ומאוחר יותר עם ג'רלד פורד, שכיהנו במקביל אליו כמנהיגי המיעוט הרפובליקני בבית הנבחרים של ארצות הברית, דירקסן היה הקול הרשמי של המפלגה הרפובליקנית במהלך רוב שנות השישים. הוא דן בפוליטיקה במהדורות חדשות טלוויזיוניות. בהזדמנויות אחדות, הקריקטוריסט הפוליטי הרבלוק תיאר את דירקסן והאלק כאנשי שירה וריקוד במופעי וודוויל, לבושים בתלבושות מורכבות זהות ומבצעים אקט בשם "המופע של אוו וצ'ארלי" ("The Ev and Charlie Show").

דפוס הצבעותיו של דירקסן בסוגיות כלכליות היה שמרני בעקביות. הוא פיתח קשר טוב עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי, לינדון ג'ונסון ולאחריו מייק מנספילד. במדיניות החוץ נטש כאמור את תמיכתו בהתבדלות לטובת צידוד בגישת האינטרנציונליזם של הנשיאים אייזנהאואר וג'ון פיצג'רלד קנדי. בכל הנוגע למלחמת וייטנאם הביע מדיניות נצית, תפקיד שמילא הרבה לפני החלטתו של הנשיא ג'ונסון להסלים את הלחימה. כשג'ונסון הקשיב להמלצות הגנרלים והסלים את המלחמה, העניק לו דירקסן תמיכה פומבית איתנה ובתוך הסיעה הרפובליקנית בסנאט. רפובליקנים אחדים ייעצו לו כי התנגדות לג'ונסון תהיה יתרון עבור המפלגה. ג'רלד פורד העיר על תמיכת דירקסן בג'ונסון: ”על אף הסכמתי עם המטרות של ממשל ג'ונסון בווייטנאם, מתחתי ביקורת נמרצת על המשכתם בלחימה. דירקסן מעולם לא נקט באותה עמדה נוקשה כשלי.”

דירקסן נמנה בין אדרכלי חקיקות זכויות האזרח בשנות השישים. הוא הצביע בעד חוקי זכויות האזרח מהשנים 1957, 1960, 1964, ו-1968, וכן בעד התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית, חוק זכויות ההצבעה ואישור מינויו של ת'ורגוד מרשל לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בשנת 1964 הסנאטורים הדמוקרטים מדרום ארצות הברית ערכו פיליבסטר נוקשה בן 54 יום שבלמו את חוק זכויות האזרח של אותה השנה. דירקסן, תומאס קיקל , מייק מנספילד ויוברט האמפרי הציגו הצעת חוק חליפית בתקווה שתגרוף מספיק קולות מתנדנדים שיסיימו את הפיליבסטר. הצעת החוק הייתה רפה יותר מזו שעברה בבית הנבחרים של ארצות הברית בשל סירוס יכולת הממשלה הפדרלית לבצע רגולציה על התנהלות העסקים הפרטיים, אך לא רפה במידה כזו שבית הנבחרים ישקול מחדש את החקיקה. כמו כן, מחלקת המשפטים טענה כי תיקון מנספילד-דירקסן לא ימנע אכיפה יעילה. עם זאת, הסנטור הדרומי ריצ'רד ראסל מג'ורג'יה מיאן לאפשר הצבעה על התיקון. לבסוף, הסנאטור ת'ורסטון בלרד מורטון מקנטקי הציע תיקון שהבטיח חבר מושבעים בכל התיקים הפליליים של בזיון בית המשפט למעט תיקי זכויות הצבעה. התיקון אושר ב-9 ביוני, והאמפרי חתם על הסכם עם שלושה רפובליקנים להחליפו בתיקון מנספילד-דירקסן בתמורה לתמיכתם בסיום הפיליבסטר. לפיכך, לאחר 57 ימי פיליבסטר, הועברה הצעת החוק החליפית בסנאט, ואת אימוצו בסנאט אישרה ועידה משותפת של בית הנבחרים ובסנאט.

על הצעת הפשרה של האמפרי אמר דירקסן: ”ויקטור הוגו כתב באופן ניכר ביומנו רגש זה: 'אפשר לעמוד מול פלישת צבא; אי אפשר לעמוד מול פלישתם של רעיונות'. הגיעה העת לשוויון הזדמנויות בשיתוף השלטון, בחינוך ובתעסוקה. אסור לשלול או להשהות שוויון זה.” ב-22 במרץ 1966 הציג דירקסן תיקון חוקתי שאפשר למנהלי בתי ספר ציבוריים לערוך תפילה מאורגנת בידי התלמידים. הצגת התיקון באה כתגובה לפסק הדין "Engel v. Vitale" של בית המשפט העליון, שאסר תפילות בבתי ספר ציבוריים. מתנגדי התיקון של דירקסן גרסו הוא מפר את עקרון הפרדת הכנסייה מהמדינה, ולבסוף זכה לתמיכה של 49 סנאטורים בלבד, הרבה מתחת לרף המינימלי של 67 סנאטורים הדרושים לתמיכה כדי להעביר תיקון לחוקת ארצות הברית.

דירקסן היה מתנגד נחרץ לרעיון "קול אחד לכל אחד", בטענה שערים גדולות (כמו שיקגו באילינוי, מדינת ביתו של דירקסן) עשויות להפוך את תושבי הפריפריה והכפרים לחסרי אונים בממשלותיהם ללא סוג כלשהו של רוב מקביל. לאחר שבית המשפט העליון בהנהגתו של נשיא ביהמ"ש ארל וורן נתן את פסק הדין "ריינולדס נגד סימס" (Reynolds v. Sims) מ-1964, שהחיל את אותה אמת מידה למחוזות הבחירה במדינות על בסיס סעיף הזכות להגנה שווה, הוביל דירקסן מאמץ לתיקון חוקת ארצות הברית שתאפשר מחוזות בחירה לאוכלוסייה לא-שוויונית. דירקסן נפטר בטרם מספיק מדינות אימצו תמיכה רשמית בתיקון החוקה, ובאותה נקודה החלו בתי מחוקקים לבטל את החלטות קודמיהם בהוראת בתי משפט מדינתיים.

מותו

באוגוסט 1969, צילומי רנטגן של בית החזה של דירקסן אבחנו מסה ממוקמת היקפית ללא תסמינים באונה העליונה של הריאה הימנית. דירקסן אושפז במרכז הרפואי הצבאי הלאומי וולטר ריד לשם ניתוח, שבוצע ב-2 בספטמבר. כריתת האונה העליונה בריאתו הימנית הסירה את מה שהתגלה כסרטן ריאות (אדנוקרצינומה). תחילה דירקסן הגיב טוב להליך הרפואי, אך סיבוכים פרוגרסיביים התפתחו לדלקת ריאות חמורה. הוא סבל מדום לב ומת ב-7 בספטמבר 1969, בגיל 73. ארונו הוצב ברוטונדה של הקפיטול, ולאחר מכן נטמן בגני הזיכרון גלנדייל בפיקין, עיר הולדתו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוורט דירקסן בוויקישיתוף

• אוורט דירקסן באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• איתמר לוין, איפה הר ראשמור ואיפה אנחנו, באתר News1 מחלקה ראשונה, 12 בפברואר 2021
• אוורט דירקסן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוורט דירקסן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)