אוזון חסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוזון חסן
אימפריית אק קויונלו תחת מנהיגותו של אוזון חסן, בשנת 1478

אוזון חסן, הידוע גם כחסן בק ביאנדיר או בשמו המלא מועין אל-ח'ילאפה וא-סלטאנה נוסראת א-דין אבו נאצר אוזון חסן בייטורקמנית: Uzun Hasan ; באזרית: Uzun Həsən, כלומר "חסן הגבוה"; בפרסית: اوزون حسن. ‏ 1423 אמידה, אז דיארבקיר6 בינואר 1478תבריז) היה ח'אן, שאה וסולטאן מהפדרצייה של השבטים הטורקמנים אוגוזים אק קויונלו ("בעלי הכבשה הלבנה"). הוא היה בן לשבט באיאנדיר ושלט על מערב איראן, עיראק, חלק גדול מטורקיה של היום, אזרבייג'ן וארמניה בשנים 1453–1478. החל משנת 1468 בירתו הייתה תבריז. הוא נחשב לאחד הגיבורים הלאומיים של העם האזרי.[1] מקורות אירופיים בני זמנו קראו לו לפעמים "טמרלן השני" ואף "אלכסנדר מוקדון השני".[2]

התחלת דרכו כמנהיג ומצביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 1402 סבו של אוזון חסן, קארא יולוק עות'מאן ביי, בנה של הנסיכה מריה של טרפזונטס, מונה על ידי טימור לנק למושל העיר אמידה (דיארבקיר) שבדרום אנטוליה. משם הוא שלט גם על הערים ארזינג'אן, מרדין, אורפה וסיווס. אחרי מות קארא עות'מאן בשנת 1435, החלה במדינה הקטנה תקופה של מלחמות ירושה בין צאצאיו. בין השנים 1435–1438 שלט עלי, בנו של קארא עות'מאן. אחריו שלט אחיו המזה בן קארא עות'מאן בשנים 1438–1444. בשנת 1444 תפס את השלטון בנו של עלי בן קארא עות'מאן, גִ'האנְגיר, אבל הוא הודח על ידי אוזון ביי באיאנדיר, הידוע כ"אוזון חסן". אוזון חסן הצליח בשנת 1453 לנצח את יריביו ולעלות על כס המלכות באמידה. במעמדו החדש הרגיש מאויים על ידי שתי מעצמות שכנות: הטורקמנים קארא קויונלו (בעלי הכבשה השחורה) ממזרח, והטורקים העות'מאנים ממערב.

כיוון שהיה מעוניין למצוא בני ברית מקרוב ומרחוק, כרת אוזון חסן ברית עם האימפריה של טרפזונטס שבצפון אנטוליה באמצעות נישואיו לתאודורה מגאלי, בת בלתי חוקית של הקיסר קאלו-יואניס, המוכרת גם בכינוי "דספינה ח'אתון". הוא הבטיח לקיסרים בטרפזונטס להיות ערב לביטחון ממלכתם מול איומי העות'מאנים.

בהמשך יזם אוזון חסן פעילות דיפלומטית ענפה שכללה קשרים עם ונציה, נסיכות מולדובה, דוכסות בורגונדיה,[3] מוסקבה,[4] פולין, מצרים ועם המדינה הקאראמאנית שבדרום מרכז אנטוליה (קיליקיה).[5] עד שנת 1469 הצליח להשתלט על שטחים נרחבים באיראן.

העימותים עם שליט קארא קויונלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שני הפלגים של הטורקמנים האוגוזים — קארא קויונלו ואק קויונלו — הייתה קיימת מזה זמן יריבות מרה. בסביבות שנת 1447 ביקש מנהיג הקארא קויונלו, ג'האן שאה, לנצח את אוזון חסן ולהופכו לבן חסותו. המלחמות הראשונות ביניהם נמשכו עד 1453 וגרמו אבדות כבדות לשני הצדדים. ב-1461 חודשו המלחמות. ב-16 במאי 1466 התקדם ג'האן שאה בראש צבא גדול לגדת ימת ואן. בעת ששהה שם קיבל בזעם את הידיעה שאוזון חסן, יחד עם 12,000 פרשים, פלש לארצו וזרע בה הרס וחורבן. אוזון חסן, שציפה למתקפת-נגד של ג'האן שאה, דאג מבעוד מועד להוציא מהר את לוחמיו דרך מיצר בהרים. שני המנהיגים החליפו ביניהם שליחים עם הצעות פשרה אבל דרישותיו של ג'אהן שאה נחשבו בלתי קבילות בעיני חסן. ג'האן שאה התקדם לכיוון מוש אבל תחילת החורף אילצה אותו לחזור למושב החורף שלו. מאוחר יותר הפתיע אותו אוזון חסן וצבאו בארמניה וניצח אותו ניצחון מוחץ ב-11 בנובמבר 1467. ג'האן שאה נפל בידי מנצחיו ונהרג, כך אומרים, בעת ניסיון בריחה. עם מותו הסתיימה ההיסטוריה של מדינת קארא קיונולו. אוזון חסן גבר על התנגדותם של יורשו הבלתי כשיר של ג'האן שאה, חסן עלי ושל בני בריתו, אבו סעיד ח'אן מצאצאי טימור לנק. ב-1468 קבע בתבריז את בירתו וסיפח לממלכתו שטחים נרחבים באזרבייג'ן ובעיראק. ב-1469 הביס והרג את אבו סעיד ח'אן, ששלט על אזורי ח'וראסאן, אפגניסטן ועל לבה של איראן, ממלכת פרס. ניצחון אחרון זה הפכו את אוזון חסן לפאדישאה, שליט של איראן. בשנים 14701467 הרחיב אוזון חסן את שליטתו על שטחי אזרבייג'ן של היום (צפון-אזרבייג'ן) והגיע להסכמים עם שליטי שירוואן ודרבנט.[6] הוא אילץ גם את הגאורגים מדרום הקווקז לשלם לו מיסים מחזוריים.[7] הוא הצליח להשתלט גם על מעוז הכורדים בביטליס על יד ימת ואן, ועל אחלאט.[8]

בהתחלת שלטונו הכיר בעליונות הסולטאן הממלוכי בקהיר, קאטבאי. שליחו לקהיר הביא לשם את ראשו הכרות של אבו סעיד ח'אן וביקש שיוצג בפרהסיה בתהלוכה בבירה המצרית. אולם הסולטאן הממלוכי דחה רעיון זה, כלא הולם למוסלמי. אחרי 1469 התחיל אוזון חסן לשאוף לרשת את סמכות החליפים. סוכניו הוציאו סכומי עתק של כסף על מנת ששמו יוזכר כל יום שישי בשם "אל מאליכ אל עאדיל" ("המלך הצדיק, שרת של שני מתחמי הקודש" של האסלאם) בתפילות במקומות הקדושים לאסלאם במכה ובמדינה. סוכניו נתפסו ונחקרו בקהיר.[9] ב-1473 ניסה להתקרב לג'זירה ולחלב, אבל נוצח באפריל אותה שנה על יד אל-בירה, בדו-ל-קעדה על ידי המפקד הממלוכי ישבאק. אחד מבניו נהרג בקרב. חסן עצמו איבד את ארכיונו הנייד שנפל בידי האויבים. מהאגרות שהתגלו בו נודע לסולטאן הממלוכי על התכתבותו של אוזון חסן עם הוונציאנים ועת תוכניותיו לתקוף יחד עם מעצמות נוצריות את מצרים.[10] מאוחר יותר הצטדק חסן בפני הסולטאן מקהיר בטענה שהתנהגותו הוכתבה על ידי "כורח הנסיבות".[11]

המלחמות עם העות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרפזונטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1461 שלח אוזון חסן שליח לאיסטנבול על מנת לבקש מהסולטאן מהמט פטור מהמסים שהקיסר היווני היה צריך לשלם עבור קארס. אולם הסולטאן סירב לתת את הפטור המבוקש ואף יצא למסע לכיבוש טרפזונטס. אוזון חסן של אליו שליח נוסף ואף את אמו, שרה חטון, מתוך ניסיון ל הניאו מהמחשבה לכבוש את טרפזונטס. אך הסולטאן, שלקח את אמו של אוזון חסן איתו במסע, היה נחוש בדעתו. התנגדותו של הקיסר דוד קומננוס הייתה חלשה, בעיקר נגד המצור הימי. הוא ציפה לשווא לסיוע מאוזון חסן, שהתקדם באותו זמן לכיוון גאורגיה,[12] ולבסוף הסגיר את עצמו אחרי 28 ימי מצור.[13] ב-26 באוקטובר 1461 מהמט השני כבש את העיר ללא לחימה. על ידי נפילת טפרזונט, איבד אוזון חסן את בן ברית מדרגה ראשונה.

פעילות דיפלומטית קדחתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1463 הסנאט של ונציה, בחיפוש אחרי בעלי ברית מול האיום העות'מאני, שלח לתבריז שגריר ראשון בשם לאצארו קווריני. גם אוזון חסן שלח שגריר משלו לוונציה, אך לא מצא עדיין לנכון לתקוף את העות'מאנים. שגריר נוסף של ונציה, קתרינו זנו, שהיה נשוי לאחיינית של אשתו של אוזון חסן, הצליח יותר טוב במשימה, ושיכנע את החאן הטורקמני ליזום את המתקפה המיוחלת נגד העות'מאנים. שליחו הדיפלומטי של אוזון חסן לפולין, הונגריה, ונציה ורומא, היה בשנת 1472 רופא יהודי בשם יצחק ביי.[14] הוא הגיע גם לחצרו של שליט מולדובה, שטפאן הגדול ומסר לו אגרת משולחו.[15] השליט המולדבי יזם באותה תקופה כמה מסעות צבאיים נגד שליטים פרו-עות'מאנים בוולאכיה השכנה. עוד דיפלומט ונציאני, אמברוג'ו קונטאריני, זכה בשנת 1474 באספהאן לקבלת פנים חמה מאוזון חסן אם כי הביקור לא הניב פירות.

הדיפלומטים הוונציאנים תארו בהתפעלות את החיים התוססים בתבריז בתקופתו של אוזון חסן. את השגריר ג'וזאפא ברברו של ונציה[16] שיכנו בביתן במתחם של ארמון מפואר שהוא קרא "אפטיסטי".[17] הנה (בתרגום חופשי - א.ג.) כמה שורות מתאורו של אמברוג'ו קונטאריני את החצר של אוזון חסן:

החצר הפרסית מלאת פאר ופוקדים אותה הרבה מאוד פקידים בכירים של המדינה, ובכל יום 400 אנשים מוזמנים לסעוד יחד עם המלך. הם יושבים על הרצפה ומגישים להם קערות נחושת עם אורז מבושל או מעורב של בשר ודגן מבושלים ביחד; אולם למלך מגישים על שולחן נפרד בהדר רב, מגוון רב של מנות מסוגי בשר שונים. בעת סעודותיו, לעיתים קרובות מגישים למלך יין, בעוד מוזיקאים שרים ומנגנים בחלילים שירים ומנגינות לפי הזמנתו. המלך הוא בעל שיעור קומה, עם פנים צנומים וארשת נעימה, עם תווי פנים טטריים משהו, והוא נראה בן כשבעים. התנהגותו מנומסת מאוד, והוא משוחח בפמיליאריות עם כל אחד מסביבו; אך שמתי לב שידיו רועדות כשמרים את הגביע אל שפתיו

בסופו של דבר שום מעצמה מערבית לא התייצבה בזירה כדי לתת יד בצורה ממשית למאבקו של אוזון חסן נגד השער העליון. אמנם ונציה שלחה לבקשתו של חסן שלשה גליאונים עם תותחים, תחמושת תותחנים מומחים אך נחיתתם ביבשת במקום שנקבע מראש נמנעה מפאת הפטרולים של הצי העות'מאני. נוצרו מגעים בין שליחים של אוזון חסן ובין האדמירל מוצ'ניגו שהגיע עם ספינות מלחמה רבות מוונציה, מרומא ואף מנאפולי לקפריסין ולרודוס, אך הצי הזה הסתפק בכמה מסעי שוד בחופים הטורקיים, למשל, באנטליה ובאיזמיר.[18]

המלחמות בקאראמאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, אחרי מותו של אברהים ביי, השליט של קאראמאן, בשנת 1463, פרצה בנסיכות זו מלחמת ירושה. היורש המועדף של איברהים, איסחק, הודח ונמלט לחצרו של אוזון חסן. אח אחר שלו, פיר אהמט, בתמיכה עות'מאנית, הצליח לעלות לשלטון בקאראמאן ושלט בה כבן חסות של מהמט השני. אולם כעבור זמן קצר מרד בעות'מאנים והפך לבן ברית של אוזון חסן. בשנת 1466 כבשו העות'מאנים את קאראמאן והפכו לבסוף את רוב שטח הנסיכות לוילאייט.[19] בינתיים, בני הברית היחידים של אוזון חסן בק נשארו השבטים הקאראמנים שהתנגדו עדיין לעות'מאנים, ובראשם פיר אהמט. אוזון חסן פלש לדולקדיר, אזור שנמצא בברית עם העו'תמאנים, וכבש מחדש את המבצר קויול היסאר, שבגבול, מידי העות'מאנים. כתגמול אירגן מהמט השני בשנת 1468 מסע צבאי חדש באנטוליה נגד אוזון חסן.[20] בשנת 1472 הצליחו כוחות משותפים של צבא אק-קויונלו בראשותם של הווזיר אמר (עומר) אבן בקטאש ושל יוסופסה מרזה, בן דוד של אוזון חסן, ובשותפות עם האחים פיר אהמט וקאסים ביי מקאראמאן, לפלוש לשטח קאראמאן, להביס שם את לוחמיו של הווזיר הגדול העות'מאני אהמט גדיק פאשה, לכבוש את טוקאט, קאראמאן, לכבוש את המבצר של מלטיה,,[21] את קייסרי, אקשהיר, קוניה, חרפוט, ולנוע לכוון העיר בורסה.[22] קטרינו זנו הוונציאני שהיה עד ראייה למסע זה של כוחותיו של אוזון חסן במרכז אנטוליה, סבר שבמבצע זה השתתפו בין 50,000-100,000 ‏ חיילים.[23] אולם הצבא העות'מאני הצליח בעזרת הארטילריה לנצח את הפרשים אק קויונלו בקרב ביישהיר. אחרי הפוגה יחסית של הקרבות בימי החורף 1472–1473, במרץ 1473 הגיעו סוף סוף לקפריסין ארבעה גליאונים ונציאנים עם כלי נשק חם שנועדו לאוזון חסן, אך הם לא הצליחו להגיע אליו בגלל אבדן קאראמאן, שהשאיר את ממלכתו ללא מוצא לים התיכון. חסן ניסה להגיע לים דרך אזורים בשליטה ממלוכית אך לא הצליח. אמנם ב-1 באוגוסט 1473 בקרב מלטיה הצליח הצבא של חסן להביס את העות'מאנים, אך כעבור 10 ימים, ב-11 באוגוסט 1473 עמד אוזון חסן באוטלוקבלי, על יד ארזינג'אן, במישור של טרג'אן מול צבא עות'מאני חזק עוד יותר של 70,000 לוחמים, מצויד ברובים ובתותחים. צבאו של חסן, המורכב לרוב מפרשים קלים, חוסל כמעט כליל בתוך יום אחד. תבוסה זו ציינה את השתלטותם של העות'מאנים על אנטוליה כולה. לצידם של הטורקים העות'מאנים השתתפו גם יחידות שלבני עמים בחסותם, כולל 12,000 ולאכים בפיקודו של ראדו היפה. עד שנת 1474 השתלטו כוחות הסולטאן מהמט השני על כל שטחי נסיכות קאראמאן והיא עברה מן העולם. אוזון חסן הצטרך לוותר סופית על שאיפותיו לכבוש את מרכזה ומערבה של אנטוליה.

מסע נגד הגאורגים ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו האחרונות נאלץ חסן להתמודד עם מרידות שבטיות פנימיות. בשנים 1477-1476 אירגן מסע אכזרי נגד שכנו מצפון, המלך של גאורגיה, בגרט הרביעי. בהזדמנות זו טבחו לוחמיו בארמנים רבים בטביליסי.[24] אוזון חסן נפטר בהתחלת שנת 1478 אחרי שחלה תוך כדי המסע הצבאי בגאורגיה. הוא נקבר במדרס א-נאצרייה שהוא בנה בתבריז. כס המלכות עבר לזמן קצר לידי בנו חליל מרזה. אולם הלה הובס ביולי אותה שנה על ידי אחיו, סולטאן יעקוב בקרב בחוי. 30 שנה אחרי מותו של אוזון חסן, נכדו, איסמעיל שאה. שם קץ לשלטון בית אק-קויונלו, והקים את האימפריה הספווית.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוזון חסן נכנס להיסטוריה לא רק כמצביא אלא גם כמנהיג מוכשר וכריזמטי. שאף לחזק את השלטון המרכזי, וניסה לגייס את תמיכתם של החקלאים ושל השבטים הנוודים כאחד. ניסה לאחד את שורות העם מעבר לחילוקי הדעות בין הסיעות הדתיות המוסלמיות, כולל עם בני השיעה. השתמש לשם כך בנישואי אחותו עם שייח ג'ונייד ספווי והשיא את בתו, חלימה, עם שייח היידאר ספווי.

בזמן שלטונו בוצעו עבודות בנייה ציבורית שהוזנחו זמן רב. דאג גם לחקיקה למניעת הסכסוכים בין השבטים על אדמות ומקומות מרעה שעשו שמות במזרחה ובדרום מזרחה של אנטוליה. חוקיו נודעו לדורות רבים כ"חוקיו של הפאדישאה חסן" (Hәsәn padșah qanunları) או "קאנון-נאמה" (באזרית - "גאנון-נאמה") או ה"דוסטור" שלו.[25] הם נשארו תקפים, עם שינויים קלים, עד שאה תהמספ,[25] וחלקם גם בזמן השלטון העות'מאני.[26] מצד שני העלה מיסים והנהיג מיסים חדשים על מנת לממן את מלחמותיו.[25]

בארכיונים הטורקים נשמרו הסדרים פיננסיים שיוזמו בתקופתו בדיארבקיר ובאנטוליה המזרחית. אוזון חסן ארגן את הצבא המבוסס על חיל פרשים שגויס מקרב התושבים המיושבים. לדברי שגריר ונציאני, כל פרש היה מקבל שכר של 40–50 דוקטים לשנה. אמנם הביע עיניין בלצייד את הצבא בנשק חם, בעזרת מומחים מוונציה.

היחס לבני תרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שלטונו של אוזון חסן הלא מוסלמים בממלכה, כולל הנוצרים, נהנו מחופש הדת. עם זאת, בארמניה למשל, הוא הגביל את זמני הפעילות הדתית בכנסיות ואף דרש שהנוצרים ישאו סימן כחול ייחודי על בגדיהם.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת הטורקמנים אק-קויונלו שהתגבשה באזור דיארבקיר-מלטיה בדרום אנטוליה, ידעה את פריחתה המרבית בתקופתו של אוזון חסן, מסביב לגרעין חדש שלה, בטבריז ובאזרבייג'ן. תחת פיקודו של אוזון חסן היא הצליחה לשחזר חלק גדול מהאימפריה הפרסית בשטחי איראן ועיראק. העימותים בין אוזון חסן לבין מהמט השני הכובש בשנים 1461–1473 עיכבו במקצת את התקדמותם של הצבאות העות'מאנים מערבה בדרום מזרח אירופה. אחרי דעיכת מדינת האק-קוינלו בעקבות התבוסה המכריעה באוטלוקבלי הסונית ומותו של אוזון חסן, כעבור 30 שנה קמה במקומה אימפריה איראנית חדשה - ספווית שיעית - בהנהגת נכדו של חסן, איסמעאיל שאה.

כאדם משכיל, שוחר דעת ובאותו זמן מאמין ועושה מעשי צדקה, זכה אוזון חסן לשבחי הכרוניקן מינג'ים באשי. כשישים מלומדים עבדו בספרייתו ומועצה של מומחים בתחומי מדע שונים התארחה בארמונו. אוזון חסן הורה על תרגום הקוראן בשפה האזרית. תרגום זה נודע כ"קוראן של החסן" הורה למלומד אבו בכר טהרני לכתוב את האפוס של הטורקים האוגוזים (אוגוז נאמה) הידוע תחת הכותרת "כיתאבי דיארבקרייה". אמו, שרה חטון, שנשלחה יל ידו אל הסולטאן העות'מאני הייתה לאחת הנשים הראשונות שעסקה במלאכה דיפלומטית.

הווזירים שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמס-א-דין מוחמד בן סעיד אחמד
  • בורחאן א-דין עבד אל-חמיד קרמאני
  • מדיד א-דין שירזי[25]

נשותיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדיו:

  • בנו הבכור - אוגורלו מוחמד - מקשר של חסן עם שפחה כורדית (אום ולד).[25] הוא מרד באביו בשירז בסביבות 1473[27] ונמלט אצל סולטאן העות'מאני בייאזיד השני. נרצח בפרס בפקודת אביו.
  • הבנים עם אשתו העיקרית - (מחד-אי-עוליה) שאה בגום, ממוצא סלג'וקי:
  • חליל מרזה
  • יאקוב ביי
  • יוסוף ביי
  • אולי מאסיח ביי
  • זיינל ביי - מאם לא ידועה, משל בחסנכף, בה נקבר במאוזולאום.
  • שלוש בנות ובן בשם יאקוב -מנישואיו עם דספינה תאודורה מגאלי, בתו של קיסר טרפזונטס, קאלו יואנס. היא נותרה נוצרייה, חיה חלק מהזמן רחוק מהחצר בעיר חרפרט (שם ארמני, כעת - אלאזיג בטורקיה) ואחרי מותה נקברה בכנסייה בדיארבקיר. בנה יעקוב הומת על ידי חניקה על ידי אחיו, אחרי מותו של אוזון חסן.
    • בת של אוזון חסן ושל תאודורה, בשם מרתה או חלימה בגי אקא[28] או בגי אקא[29] נישאה לשייח היידאר מארדביל והייתה אמו של אסמעאיל שאה, מייסד שושלת הספווים.
    • בת אחרת של חסן ותאודורה - עאלאם שאה בגום נישאה לעלי מירזה, בנו של שיח היידאר.[30]

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Aurel Decei - Istoria Imperiului Otoman până la 1656, Bucureşti, Editura ştiinţifică şi enciclopedică, 1978

(ברומנית)

  • M.Th.Houtsma E.J.Brill's First Encyclopedia of Islam, Leiden 1913-1936''
  • Richard G. Hovannissian - The Armenian People from Ancient to Modern time vol.II, New York, Palgrave Macmillan 2004
  • Carl F.Petry - Protectors or Praetorians? The Last Mamluk Sultans and Egypt's Waning as a Great Power, Albany, University of New York Press, 1994

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוזון חסן בוויקישיתוף
  • Woods E. John. The Aqqoyunlu Clan Confederation, Empire. University of Chicago. 1976
  • Giovanni Maria Angiolello - Breve Narratione della vita et fatti d'Ussuncassan, Rè di Persia,Venezia, Ed. G.B.Ramusio 1559

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תקציר של ההיסטוריה של אזרבייג'ן.
  2. ^ Richard G. Hovanissian עמ' 7.
  3. ^ שיוצגה על ידי לויג'י די בולוניה - ראו רשמי המסע של אמברוג'ו קונטאריני, 1473 - פרק ד.
  4. ^ שיוצגה על ידי שליחותו של מרקוס רופוס - ראו רשמי המסע של אמברוג'ו קונטאריני, פרק ד.
  5. ^ A.Mikaberidze עמ' 907.
  6. ^ Charles van der Leeuw עמ' 83.
  7. ^ A. Decei עמ' 127.
  8. ^ R.G.Hovannissian עמ' 7.
  9. ^ Carl F.Petry עמ' 48–49
  10. ^ Carl F.Petry עמ' 48
  11. ^ Carl F.Petry עמ' 49
  12. ^ על נפילת טרפזונטס - באתר משרד התרבות והתיירות של טורקיה, 2005
  13. ^ A. Decei עמ' 124
  14. ^ אצל A.Decei - ככל הנראה בטעות, יעקב ביי
  15. ^ A. Decei עמ' 127
  16. ^ רא רשמי המסע של אמברוג'ו קונטאריני
  17. ^ V. Minorski בערך על תבריז ב"אנציקלופדיה האסלאמית הראשונה" בעריכת Houtsma
  18. ^ F.Babinger עמ' 308-309
  19. ^ A. Decei עמ' 124]
  20. ^ Sh.Har-El עמ' 84
  21. ^ J.H.Mordtman עמ' 666 ב-Brill's Encyclopedia of Islam
  22. ^ Goodwin, Jason. Lords of The Horizons: A History of the Ottoman Empire. London: Vintage, 1999
  23. ^ F.Babinger עמ' 309
  24. ^ R.G.Hovannissian ע
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 Encyclopedia of Islam 2010 עמ' 967
  26. ^ אתר על אק- קויונלו
  27. ^ ראו רשמי המסע של אבמרוג'ו קונטאריני - פרק ג
  28. ^ לפי "חביב אל סיאר"; ראו Encyclopedia of Islam 2010 עמ' 967
  29. ^ לפי "סילסילת אל נסאב אל ספווייה", ראו Encyclopedia of Islam 2010 עמ' 967
  30. ^ לפי מונג'ג'ים באשי, זה היה שמה של אותה מרתה שהוזכרה קודם - ראו Encyclopedia of Islam 2010 עמ' 967