אוטאץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוטאץ'
Otaci
סמל
סמל אוטאץ'
Flag of Otaci.gif
דגל אוטאץ'
Dniester ataki.jpg
מדינה מולדובהמולדובה  מולדובה
מחוז אוקניצה (מחוז)אוקניצה (מחוז)  אוקניצה
שטח 3.8 קילומטר רבוע
גובה 120 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 6,043 (נכון ל־2014)
קואורדינטות 48°25′48″N 27°47′38″E / 48.43°N 27.793888888889°E / 48.43; 27.793888888889 
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוטאץ'רומנית: Otaci; לשעבר אטאקי, ברוסית: Атаки או Отачь, במולדובנית Ataki, ביידיש נכתב אטיק ונהגה אוֹטק) היא עיר על הגדה הדרומית-מערבית של נהר הדניסטר, המהווה את הגבול הצפון-מזרחי של מולדובה. בצדו השני של הדניסטר שוכנת העיר האוקראינית מוהיליב-פודילסקי. הערים מחוברות בגשר מעל הנהר. העיר נמצאת במחוז אוקניצה (Ocniţa). בדומה ליישובים אחרים באזור בסרביה, החליפה אוטאץ' מספר רב של ידיים במרוצת המאה העשרים. אופייה היהודי אבד כתוצאה משואת יהודי רומניה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדות ראשונה לקיומו של היישוב קיימת מהמאה ה-15. היישוב היה חלק מבסרביה ונמסר על ידי האימפריה העות'מאנית לאימפריה הרוסית במסגרת הסכם בוקרשט, בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית בתחילת המאה ה-19, אם כי האזור היה שייך לנסיכות מולדובה (מדינת חסות של העות'מאנים). העיירה שגשגה במרוצת המאה ה-19 בזכות מיקומה כנקודת מעבר לאוקראינה וממנה. מ-1873 עד 1917 הייתה אטאקי חלק ממחוז סורוקה (רו') באימפריה הרוסית. בתקופה זו הייתה אטאקי שטעטל עני שרוב תושביו יהודים. פתיחת קו הרכבת לנובוסליצה בשנת 1893 פגעה אנושות במגזר העסקי של אטאקי, בעוד שגירוש היהודים מן הכפרים הסובבים אותה הביא לגידול חד באוכלוסייה היהודית בעיירה המרוששת. בעלי האמצעים מבין תושבי העיירה היגרו לארצות הברית. ברעב ההמוני של שנת 1900 הושיט ועד ההצלה היהודי של סנט פטרבורג סיוע ל-109 משפחות מאטאקי, אך משפחות רבות יותר נותרו בחוסר כל. בראשית המאה העשרים מנתה אוכלוסיית העיירה כאלף משפחות, בהן 832 משפחות יהודיות.

בין השנים 19171918 הייתה אטאקי חלק מהרפובליקה הדמוקרטית המולדובנית. באפריל 1918, בשלבים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, סופחה אטאקי לרומניה. בשנת 1940 צעד הצבא האדום לתוך בסרביה וסיפח אותה לברית המועצות, לאחר שנתן לצבא הרומני שהות של 24 שעות לסגת מהאזור, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בשנת 1941 נכבש האזור על ידי הוורמאכט במסגרת מבצע ברברוסה והוחזר לידי הרומנים בעלי-בריתם. בשנת 1944 כבש הצבא האדום את האזור שנית.

משנת 1991, עם עצמאות מולדובה, השתייכה אוטאץ' אל המדינה החדשה, ובשנת 1994 הוענק לאוטאץ' מעמד עיר (oraş).

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי אטקי שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון
שנה אוכלוסייה יהודית אוכלוסייה כללית אחוז היהודים באוכלוסייה
1817 353 משפחות[1] 773 משפחות[1] כמחצית העיירה[2]
1847 559 משפחות[1]
1897 4,690[3][1] כ-6980[2] 67.2%[1]
1930 2,781[1] כ-3,500[2] 79.4%[1]
כיום 8,400 זניח

מתאר העיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטאקי נמתחה על גדת הדנייסטר ונתחמה מדרום-מזרח בהר. הרחוב המרכזי בעיירה, שנקרא המיידון (ביידיש: דער מאידאן), הוליך אל תחנת הרכבת של אטאקי. לאורך המיידון הוקמו מבני הציבור המרכזיים של העיירה - בית העירייה, הדואר, הבנק, הכנסייה, תחנת המשטרה ומשמר הגבול ולצידם בית הספר הממלכתי לבנות, הספרייה העברית וגן הילדים העברי. מאחורי הכנסייה השתרע בית העלמין הנוצרי ומאחוריו כרמים. בקצה העיירה, על גדת הדנייסטר מעברם הצפוני של פסי הרכבת, נמתח רחוב המאהלה (די מאלה) שהוליך לבית החרושת לשמן של משפחת חלפין ולבית הקברות בוולשינץ. רוב יהודי אטאקי התרכזו בלב העיירה ואילו הגויים גרו בשוליה - על ההר וברחוב המאהלה.[4]

במקביל למיידון, לכיוון הדנייסטר, נמתח רחוב השוק ובהמשך לו רחוב בתי הכנסיות (שול גאס), בהם התקיים השוק בימי חמישי.[5]

תעשייה ומסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיירה שירתה את תושבי הכפרים הסמוכים לה, בעיקר חקלאים לא יהודים. השוק התקיים בימי חמישי ברחוב השוק וברחוב בתי הכנסיות (שול גאס) הסמוכה לו.[5] מחוץ לעיירה היה יריד לבהמות עבודה ומאכל - סוסים, חזירים ופרות - ואילו עופות נמכרו בתוך העיירה. האיכרים היו מוכרים את תוצרתם בשוק ומכלים את כספם בבתי המרזח ואצל בעלי המלאכה היהודיים.[5] בקרבת כיכר השוק שכנו בתי המלאכה של בוני העגלות, שהיו מקציעים את חלקי העגלה ברחוב בעזרת סכינים בעלות שתי ידיות.[6]

בעיירה פעלו בתי חרושת לשמן, בית חרושת לעורות וטחנת קמח. כמו כן פעלו בה שני בנקים:

  • בנק בסרביה - עבור הסוחרים.
  • בנק "ליי און שפאר קאסע" (מלווה וחיסכון) - נוסד בשנת 1907, סייע במתן הלוואות לסוחרים ולחנוונים.

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באטאקי פעלו שלושה בתי ספר ממלכתיים: בית ספר מעורב, בית ספר לבנים ובית ספר לבנות. הלימודים בבתי הספר הללו התנהלו בימים ב'-שבת, לפי תוכנית הלימודים הרומנית. כמו כן הוקמה בעיר שלוחה של רשת החינוך תרבות, שכללה גן ילדים עברי, בית ספר עברי וספרייה עברית. בבניין זה, הסמוך לנהר הדנייסטר ומשקיף על העיר מוגילוב-פודולסק שמעברו השני, התקיימה בשעות אחר הצהריים פעילות של תנועות הנוער. הבניין נשק לתחנת המשטרה ומשמר הגבול הרומני, ותלמידיו היו מבריחים לפליטים היהודיים שנתפסו ונעצרו בה מזון כשר וספרים.

משפחות אדוקות יותר שלחו את ילדיהן לתלמוד תורה על רחוב קיזנער. מלבדו פעלו לפחות חמישה חיידרים - תלמודי תורה פרטיים לילדים רכים בשנים.

במחצית הראשונה של המאה העשרים קמו באטאקי שלוחות של מספר תנועות נוער ציוניות וסוציאליסטיות:

מחסן הקרשים שבמרכז העיירה, על הגדה המערבית של שפך פלג הריצ'קה אל הדנייסטר, שימש כאולם הצגות. באולם הועלו הצגות חובבים ("לוביטיליס") מקרב תושבי העיירה וכן הופעות מזדמנות של להקות שהגיעו מחוץ לעיר. בחנוכה ובפורים קיימו נשפי ריקודים בבית התרבות, אליהן הזמינו תזמורת מן העיירה ידינץ.

הקדש הקהילה, בתי כנסיות ובתי מדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת רוסיה הצארית הונהג מס ("טאקסע") לצורכי מוסדות הקהילה. המס נגבה מכל המביאים עוף לשחיטה ושימש לתשלום משכורות ארבעת השוחטים, לתמיכה בעניים, למימון תלמוד תורה ולמפעלי צדקה שונים[7].

ההקדש שימש מקום לינה לעניים במהלך ימות השנה, וכמאפיית מצות לקראת הפסח. שבעה בתי כנסיות ושישה בתי מדרש (קלוֹיזים) נמנו באטאקי:

  1. בית הכנסת הגדול. כינויו, "קאזאצ'ע קלוז", נבע מנסיבות הקמתו בשלהי המאה ה-18. במהלך הגירוש לטרנסניסטריה רוכזו יהודים בבית הכנסת, והזהירו את הבאים אחריהם מפני הבאות בכתובות של דם ופחם על קירות בית הכנסת.
  2. בית הכנסת הגדול בעיר העתיקה.
  3. בית הכנסת של חיים חזן
  4. בית הכנסת הישן ברחוב אונטער בעיר העתיקה.
  5. בית הכנסת תלמוד תורה.
  6. בית הכנסת בריצ'נסקי בעיר העתיקה.
  7. בית הכנסת של החייטים ברחוב קיזנער.
  8. בית המדרש ברחוב בתי הכנסיות (די שול גאס).
  9. בית המדרש בעיר העתיקה
  10. בית המדרש על ההר
  11. בית המדרש על המאלה
  12. בית המדרש סדגרור
  13. בית המדרש קזצו

תקשורת עם מוגילב-פודולסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הקמת ברית המועצות התבססה כלכלת אטאקי על הסחורות שהועברו אל העיר מוגילב-פודולסק, מעברו האחר של הדנייסטר. סגירת הגבול והעוינות הגלויה בין אוקראינה הסובייטית לבין רומניה הלאומנית הקשו על יהודי אטאקי וסביבתהּ, שלרבים מהם היו קרובי משפחה בעיר שבגדה הנגדית. פעם בשנה, בעת התשליך, התקבצו היהודים משני עברי הדנייסטר וזעקו זה אל זה, תוך שהם עושים עצמם מתפללים. עם מחזור תפילה ביד ותחת השגחת הזקיפים היו צועקים בקולי קולות אל קרוביהם בגדה הנגדית ומציגים את נשותיהם וילדיהם. באותם ימים הוגלו יהודים רבים מאוקראינה לסיביר והיעדרם ממעמד התשליך עורר חרדה ודכדוך. היהודים חיכו ליום התשליך בציפייה דרוכה ושבו ממנו עצובים, תשושים ומודאגים.[8]

באחד במאי הוטל עוצר על אטאקי, בעוד בעיר שממול התנהלה תהלוכה חגיגית מלווה בתזמורות ושירה, שצעדה בחוצות העיר ולאורך הדנייסטר.[8]

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באטאקי הופצו עיתונים בארבע שפות:[9]

גירוש יהודים דרך אטאקי בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1941 החל גירוש יהודי צ'רנוביץ מרומניה, וכן גירוש כל היהודים שנותרו בחיים בבוקובינה הצפונית מעבר לדנייסטר, לאחר רצח עשרות אלפים מהם החל מיוני 1941. אלפי יהודים גורשו לטרנסניסטריה דרך אטאקי. רבים נרצחו בדרך. עם חציית הנהר ליד אטאקי, מתו רבים מהיהודים המגורשים בטביעה, במכות או בירי. רוב המגורשים נשלחו למחנות בצפון בסרביה: מחנות סקורן, אדינץ ומרקולשט. רבים מהמגורשים נספו במחנות אלה. יהודים נוספים גורשו לטרנסניסטריה. מבוקובינה גורשו 57,000 יהודים. בנובמבר תמו הגירושים. ביוני 1942 גורשו כ-4,000 מבין כ-20,000 היהודים שנותרו בצ'רנוביץ, דרך אטאקי.[10][11][12][13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוטאץ' בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סקר זרובבל (עורך), יד לאטקי, ספר זיכרון לקהילה יהודית אטקי, בבסרביה, איגוד יוצאי אטקי בישראל, תל אביב תשנ"ג 1993, דפוס עליה (1982).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/judaica/ejud_0002_0002_0_01540.html
  2. ^ 1 2 3 אומדן על בסיס הנתונים הזמינים האחרים לשנתון זה
  3. ^ http://data.jewishgen.org/wconnect/wc.dll?jg~jgsys~community~-2276004
  4. ^ יד לאטקי, מעדותו של אליעזר זוניס, עמוד 53
  5. ^ 1 2 3 יד לאטקי, מתוך עדותו של משה גולדנברג, עמוד 52
  6. ^ יד לאטקי, מעדותו של דוד סודקר, עמוד 79
  7. ^ יד לאטקי, מעדותו של מנדל ווינזוף, עמוד 125
  8. ^ 1 2 יד לאטקי, עדותו של דוד סודקר, עמוד 76
  9. ^ יד לאטקי, עדותו של שלמה ברמן, עמוד 124
  10. ^ ריאיון עם האמנית חוה וולף-וויז'ניצר, ניצולת שואה, באתר יד ושם
  11. ^ תיאור גירושה של ניצולת השואה פרידה שטיינבוק באתר יד ושם
  12. ^ תיאור גירוש משפחתו של ניצול השואה אברהם איווניר, באתר יד ושם
  13. ^ על גירוש יהודי בוקובינה שברומניה דרך אוטאקי (אטאקי) בתקופת השואה, באתר יד ושם