אוטומט (הופר)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
אדוארד הופר  |
| תאריך יצירה |
1927 |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
88.9 ס"מ |
| גובה |
71.4 ס"מ |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
1958.2 (Des Moines Art Center) |
| מיקום | Des Moines Art Center |
  | |
אוטומט הוא ציור שמן משנת 1927 מאת הצייר הריאליסטי האמריקאי אדוארד הופר. הציור הוצג לראשונה בולנטיינ'ס דיי 1927 בפתיחת תערוכת היחיד השנייה של הופר, בגלריות רן בניו יורק. באפריל הוא נמכר תמורת 1,200 דולר. הציור נמצא כיום בבעלות מרכז האמנות של דה מוין, באיווה.
האישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור מתאר אישה בודדה בלילה בוהה בכוס קפה בבית קפה או מסעדה של מכונות אוטומטיות. השתקפותן של שורות זהות של גופי תאורה נמתחת מבעד לחלון השחור בלילה.
אשתו של הופר, ג'ו, שימשה כדוגמנית עבור האישה.[1] עם זאת, הופר שינה את פניה ואת גזרתה כדי להפוך אותה צעירה יותר (ג'ו הייתה בת 44 בשנת 1927).
כפי שקורה לעיתים קרובות בציוריו של הופר, גם נסיבותיה של האישה וגם מצב רוחה אינם ברורים. היא לבושה היטב ומאופרת, מה שיכול להעיד על כך שהיא בדרכה למקום העבודה המוקפד שלה, או שהיא בדרכה לאירוע חברתי.
היא הסירה רק כפפה אחת, מה שיכול להעיד על כך שהיא מוסחת, או שהיא ממהרת, או פשוט שהיא נכנסה מבחוץ, ועדיין לא התחממה. אבל האפשרות האחרונה נראית בלתי סבירה, שכן יש צלחת קטנה וריקה על השולחן, מה שמרמז על כך שככל הנראה כבר אכלה משהו וישבה במקום זמן מה.
עונת השנה - סוף הסתיו או החורף - ניכרת מהעובדה שהאישה לבושה בבגדים חמים. אבל השעה ביום אינה ברורה, מכיוון שהימים קצרים בתקופה זו של השנה. ייתכן, למשל, שזה מיד אחרי השקיעה, ומוקדם מספיק בערב כדי שבית הקפה האוטומטי הוא המקום שבו היא קבעה פגישה. באותה מידה ייתכן כי זוהי שעת לילה מאוחרת, אחרי שסיימה את עבודתה, ואפשר כי בכלל מדובר בשעת בוקר מוקדמת, לפני הזריחה, לפני תחילת יום העבודה.
המסעדה נראית ריקה ברובה ואין סימני פעילות ברחוב שבחוץ. דבר זה מוסיף לתחושת הבדידות, וגרם לציור להיות מקושר עם מושג הניכור העירוני. האישה בציור תוארה כמי ש"מביטה בספל הקפה שלה כאילו היה הדבר האחרון בעולם שהיא יכלה להיאחז בו".[2] בשנת 1995, מגזין טיים השתמש בציור כתמונת השער של כתבה על לחץ ודיכאון במאה ה-20.[3]
מבקר האמנות איבו קרנצפלדר השווה את נושא הציור הזה לציור המפורסם השזיף (אנ') של אדואר מאנה ולהאבסינת של אדגר דגה.[4]
המסעדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפי שמציינת המבקרת קרול טרויאן, "הכותרת, והיא בלבד, היא שמזהה את המסעדה כחדר מכונות אוטומטיות."[5] טרויאן ממשיכה, עם זאת, לציין מספר מאפיינים שהיו הופכים את המסעדה לניתנת לזיהוי עבור ניו יורקי של שנות ה-20: "הם היו נקיים, יעילים, מוארים היטב ובדרך כלל מרוהטים בשולחנות עגולים משיש קאררה וכיסאות עץ אלון מלא כמו אלה המוצגים כאן. מכונות אוטומטיות תוכננו כמקומות בטוחים וראויים עבור האישה העובדת לסעוד לבד."[5] תושב העיר של שנות ה-20, היה מזהה מיד את החלל שצייר הופר כחדר מכונות אוטומטית. תצלום משנת 1912 של האוטומט בטיימס סקוור חושף כי כל הפרטים בכיסאות ובשולחנות המצופים שיש, הם בהתאם למה שצייר הופר.
בתי קפה אוטומטיים, שהיו פתוחים בכל שעות היום, היו גם עמוסים, ורועשים. הם שירתו יותר מעשרת אלפים לקוחות ביום[5] יתר על כן, האישה יושבת במקום הכי פחות נוח בכל המסעדה, היא יושבת בשולחן הקרוב ביותר לדלת, ומאחוריה, מצדה השני, נמצא גרם המדרגות המוביל למפלס התת-קרקעי של המסעדה. גם אם המסעדה הייתה ריקה יחסית, הייתה תנועת הולכי רגל מתמדת ליד שולחנה. לפיכך, "האווירה השקטה והמהורהרת של הדמות", שאינו "מתיישב בקצב של האנרגיה והקצב של העיר",[5] הופך לראוי לציון עוד יותר בשל המקום הסואן במיוחד שבו בחרה לשבת.
החלון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציורים של הופר בנויים לעיתים קרובות סביב וינייטה (סצנה קטנה) שנפרשת כאשר הצופה מביט לתוך חלון או החוצה דרך חלון. לעיתים, כמו ב"רכבת בשקיעה" (1929), "ניצי הלילה" (1942) ו"משרד בעיר קטנה" (1953), עדיין ניתן לראות פרטים של הסצנה שמעבר, גם לאחר שהופר כיוון את מבט הצופה דרך שתי שכבות זכוכית. כאשר הופר מבקש לטשטש את המראה, הוא נוטה למקם את החלון בזווית חדה ביחס לנקודת המבט של הצופה, או לחסום את המראה בעזרת וילונות או תריסים. טכניקה נוספת בה השתמש הופר – למשל ב"כנס בלילה" (1949) – היא שימוש באור חזק השוטף את החלל מבחוץ בזווית חדה, מאור שמש או פנס רחוב סמוי, כדי להאיר כמה פרטים יומיומיים הנמצאים בסמוך לצד המרוחק של החלון, ובכך להטיל את עומק הסצנה בצל.
לשם השוואה, בציור אוטומט החלון דומיננטי מאד בציור, אך "אינו מאפשר לראות דבר מהרחוב, או כל דבר אחר שנמצא בחוץ".[6] השחור המוחלט שבחוץ הוא סטייה הן מהטכניקות הרגילות של הופר והן מהריאליזם, שכן רחוב ניו יורקי בלילה מלא באור ממכוניות ופנסי רחוב. ריקנות מוחלטת זו מאפשרת להשתקפויות הפנימיות לבלוט בצורה דרמטית יותר, ומממקדת את תשומת ליבו של הצופה באישה.
החלון מעביר נוף אימפרסיוניסטי, כפי שמציין מארק סטרנד, "החלון משקף רק את שתי שורות תאורת התקרה ושום דבר נוסף מפנים האוטומט." ייתכן שהופר השמיט את ההשתקפויות הללו כדי להימנע מהסחות דעת שעלולות להסיט את תשומת ליבו של הצופה מהאישה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ GAIL LEVIN, Edward Hopper, An Intimate Biography, in JSTOR
- ^ Schmied Wieland, Edward Hopper : portraits of America, 1999
- ^ TIME Magazine Cover: Automat by Edward Hopper - Aug. 28, 1995, TIME.com (באנגלית אמריקאית)
- ^ Ivo Kranzfelder, Edward Hopper, 1882-1967 : vision of reality, 1995
- ^ 1 2 3 4 Carol Troyen, 'The Sacredness of Everyday Fact': Hopper’s Pictures of the City.
- ^ Strand, Mark (2007). Hopper. New York: Knopf. p. 43.