אוטונומיזם יהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אוטונומיזם הוא גישתם של יהודים המבקשים לקיים זהות לאומית-יהודית (כלומר לא רק כדת), הנשענת על בסיס אוטונומיה קהילתית בגולה. האוטונומיזם שואף לא רק למתן אמנסיפציה ליהודים כפרטים אלא הכרה מדינית ותרבותית בקהילה יהודית המקיימת שלטון עצמי. קבוצת ה"אוטונומיסטים" הוקמה על ידי ההיסטוריון שמעון דובנוב.

תפיסתו של דובנוב הייתה שהיהודים הם "עם שכל העולם הוא מקומו" - ולכן פתרון הבעיה היהודית הוא הענקת אוטונומיה ליהודים בגולה. דובנוב ראה את הגולה כמציאות ההיסטורית וסבר שהיהודים התפתחו לעם ללא-טריטוריה; עדות לכך היא המרכזים היהודיים הגדולים בארצות הגולה, ובהם המרכז הרוחני בבבל (בין המאה ה-4 והמאה ה-11), המרכז בספרד (מן המאה ה-11 ועד גירוש ספרד ב-1492) ועוד. באותה מידה, סבר דובנוב כי לאף עם אחר אין זכויות לאומיות בלעדיות על טריטוריה כלשהי.

בהשפעתו של דובנוב הוקמה באימפריה הרוסית המפלגה העממית - פאלקס-פארטיי. מפלגה יהודית אחרת - מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית, קיבלה אף היא עקרון זה ודרשה להקים פרלמנטים יהודיים שאינם מוגבלים טריטוריאלית ולהם תהיה סמכות החלטה בעניינים מדיניים וכלכליים הנוגעים ללאום היהודי. מאידך, פרלמנטים אלו יעסקו גם בחינוך וריכוז נושא ההגירה היהודית לטריטוריה לאומית יהודית עתידית, אם וכאשר זו תקום. היות שזו הייתה השקפה דו-שלבית שבסופה הקמת ישות מדינית-טריטוריאלית יהודית, היא לא עמדה בסתירה לציונות ועל כן גם התקבלה על ידי חלק מהארגונים הציוניים כמו פועלי ציון.

הצעות אוטונטמיסטיות הוגשו לועידת הלסינגפורס לאחר מלחמת העולם הראשונה. אוטונומיה מסוג זה הוקמה באוקראינה ב-1918 שבה מונה גם שר לענייני היהודים אך זה לא מנע את הפרעות הקשות ביהודים והיא בוטלה כעבור כשנה וחצי. ב-1924 הוקמה אוטונומיה דומה בליטא, עם שר לענייני יהודים ומועצה לאומית יהודית (נאציונלראט), אף היא בוטלה כעבור זמן קצר.

גישת מתנגדי האוטונומיזם, הנקראת טריטוריאליזם, שאפה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל (כפי שדורשת הציונות) וסברה שלא ייתכן קיום אוטונומי יהודי אמיתי ללא טריטוריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]