אוטו גינשה

אוטו גינשה
Otto Günsche
	אוטו גינשה כאונטר-שטורמפיהרר
לידה	24 בספטמבר 1917; ינה, הקיסרות הגרמנית
פטירה	2 באוקטובר 2003 (בגיל 86); לוהמר, גרמניה
מדינה	גרמניה
השתייכות	גרמניה הנאצית
תקופת פעילות	מ-1935
דרגה	שטורמבאנפיהרר
מפלגה	המפלגה הנאצית
פרסים והוקרה	צלב הברזל
תפקידים בשירות
	מאבטחו ושלישו האישי של היטלר
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם השנייה
עיטורים
	צלב הברזל דרגה ראשונה; צלב הברזל דרגה שנייה; אות הפציעה (כסף); אות הסער של חיל הרגלים;

אוטו גינְשֶׁה (בגרמנית: Otto Günsche;‏ 24 בספטמבר 1917 – 2 באוקטובר 2003) היה קצין בוואפן-אס אס במלחמת העולם השנייה. תחילה השתייך לדיוויזיית הפאנצר אס אס הראשונה לפני שהתמנה לשלישו האישי ושומר ראשו של אדולף היטלר. מתוקף תפקידו היה בין האחרונים לראות את היטלר בחיים, ולבקשתו שרף את גופתו ואת גופתה של אווה בראון מחוץ לפיהררבונקר. גינשה נתפס בשבי על ידי חיילי הצבא האדום בברלין ב-2 במאי 1945. לאחר שהוחזק בבתי כלא ובמחנות עבודה בברית המועצות, הוא שוחרר ב-2 במאי 1956^[1].

ביוגרפיה

אוטו גינשה נולד בינה שבוויימר-אייזנאך. לאחר שעזב את בית הספר התיכון בגיל 16 התנדב לדיוויזיית האס אס הראשונה והצטרף למפלגה הנאצית ב-1 ביולי 1934^[1]. הוא פגש לראשונה את אדולף היטלר בשנת 1936. גינשה שימש בתור שליש ה-SS של היטלר בין השנים 1940–1941. מ-1 בינואר 1941 עד 30 באפריל 1942 הוא למד באקדמיה לקצינים של ה-SS^[1]. גינשה צבר ניסיון מבצעי כמפקד פלוגת פאנצרגרנדיר, וב-12 בינואר 1943 מונה להיות חלק מפמלייתו הצמודה של היטלר כשליש^[1]. מאוגוסט 1943 עד בפברואר 1944 לחם גינשה בחזית המזרחית ובצרפת^[1]. במרץ 1944 מונה שוב לשמש שלישו ומאבטחו הצמוד של היטלר^[2]. כשליש אישי להיטלר, גינשה היה גם חבר בפיירברגליטקומנדו שהעניק הגנה ביטחונית להיטלר^[3]. גינשה נכח בניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר ב-20 ביולי 1944 במאורת הזאב ונפצע לאחר שעור התוף שלו נקרע מהפיצוץ^[4].

עם הפסדה המתקרב והבלתי נמנע של גרמניה, הטיל היטלר על גינשה ב-30 באפריל 1945 את משימת שריפת גופתו לאחר מותו, במטרה למנוע התעללות בגופה^[5]. באותו אחר הצהריים גינשה שמר בכניסה לחדר בפיהררבונקר בו היטלר ואווה בראון התאבדו^[6]. לאחר המתנה של מספר דקות, פתח עוזרו של היטלר, היינץ לינגה, את דלת חדר העבודה כאשר מרטין בורמן לצדו^[7]. השניים נכנסו לחדר כשגינשה מאחוריהם, ומצאו את הזוג כשהם מוטלים מתים. גינשה עזב את החדר והודיע לשוהי הבונקר שהיטלר מת^[7]^[8].

מאוחר יותר, לאחר הבטיחו כי הגופות של אדולף היטלר ואווה בראון נשרפו באמצעות בנזין שסופק על ידי נהגו של היטלר, עזב גינשה את הפיהררבונקר ב-1 במאי^[9]. ב-2 במאי 1945 נלקח גנש בשבי על ידי כוחות הצבא האדום שהקיפו את העיר, והוטס למוסקבה לחקירה על ידי ה-NKVD^[1].

לאחר המלחמה ומוות

הוא נכלא במוסקבה ובמזרח גרמניה ושוחרר ב-2 במאי 1956^[1]. במהלך המאסר היו גונשה ולינגה מקורות ראשוניים למבצע מיתוס, הביוגרפיה של היטלר שהוכנה עבור ולדרישת יוזף סטלין. התיק נערך על ידי קצינים ב-NKVD הסובייטי. הדו"ח פורסם בצורת ספרים בשנת 2005 תחת הכותרת: "ספר היטלר: התיק הסודי שהוכן לסטלין מחקירות עוזריו האישיים של היטלר".

גינשה מת מאי ספיקת לב בביתו בלוהמר, שבנורדריין-וסטפאליה בשנת 2003. היו לו שלושה ילדים^[10].

ראו גם

הנפילה (2004), בו גולם על ידי השחקן גץ אוטו.

לקריאה נוספת

Angolia, John (1987). For Führer and Fatherland: Military Awards of the Third Reich. R. James Bender Publishing. ISBN 0912138149. Angolia, John (1987). For Führer and Fatherland: Military Awards of the Third Reich. R. James Bender Publishing. ISBN 0912138149. Angolia, John (1987). For Führer and Fatherland: Military Awards of the Third Reich. R. James Bender Publishing. ISBN 0912138149.
Eberle, Henrik; Uhl, Matthias, eds. (2005). The Hitler Book: The Secret Dossier Prepared for Stalin from the Interrogations of Hitler's Personal Aides. New York: Public Affairs. ISBN 978-1-58648-366-1. Eberle, Henrik; Uhl, Matthias, eds. (2005). The Hitler Book: The Secret Dossier Prepared for Stalin from the Interrogations of Hitler's Personal Aides. New York: Public Affairs. ISBN 978-1-58648-366-1. Eberle, Henrik; Uhl, Matthias, eds. (2005). The Hitler Book: The Secret Dossier Prepared for Stalin from the Interrogations of Hitler's Personal Aides. New York: Public Affairs. ISBN 978-1-58648-366-1.
Hamilton, Charles (1984). Leaders & Personalities of the Third Reich, Vol. 1. R. James Bender Publishing. ISBN 0-912138-27-0. Hamilton, Charles (1984). Leaders & Personalities of the Third Reich, Vol. 1. R. James Bender Publishing. ISBN 0-912138-27-0. Hamilton, Charles (1984). Leaders & Personalities of the Third Reich, Vol. 1. R. James Bender Publishing. ISBN 0-912138-27-0.
Hoffmann, Peter (2000) [1979]. Hitler's Personal Security: Protecting the Führer 1921-1945. New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-30680-947-7. Hoffmann, Peter (2000) [1979]. Hitler's Personal Security: Protecting the Führer 1921-1945. New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-30680-947-7. Hoffmann, Peter (2000) [1979]. Hitler's Personal Security: Protecting the Führer 1921-1945. New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-30680-947-7.
Joachimsthaler, Anton (1999) [1995]. The Last Days of Hitler: The Legends, the Evidence, the Truth. Trans. Helmut Bögler. London: Brockhampton Press. ISBN 978-1-86019-902-8. Joachimsthaler, Anton (1999) [1995]. The Last Days of Hitler: The Legends, the Evidence, the Truth. Trans. Helmut Bögler. London: Brockhampton Press. ISBN 978-1-86019-902-8. Joachimsthaler, Anton (1999) [1995]. The Last Days of Hitler: The Legends, the Evidence, the Truth. Trans. Helmut Bögler. London: Brockhampton Press. ISBN 978-1-86019-902-8.
Kershaw, Ian (2008). Hitler: A Biography. New York: W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-06757-2. Kershaw, Ian (2008). Hitler: A Biography. New York: W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-06757-2. Kershaw, Ian (2008). Hitler: A Biography. New York: W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-06757-2.
Linge, Heinz (2009). With Hitler to the End. Frontline Books–Skyhorse Publishing. ISBN 978-1-60239-804-7. Linge, Heinz (2009). With Hitler to the End. Frontline Books–Skyhorse Publishing. ISBN 978-1-60239-804-7. Linge, Heinz (2009). With Hitler to the End. Frontline Books–Skyhorse Publishing. ISBN 978-1-60239-804-7.
Associated Press (14 באוקטובר 2003). "Otto Günsche, 86, Who Helped to Burn Hitler's Body, Dies". The New York Times. {{cite web}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוטו גינשה בוויקישיתוף

אוטו גינשה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Joachimsthaler 1999, p. 281.
^ Hamilton 1984, p. 149.
^ Hoffmann 2000, pp. 54–56.
^ Hamilton 1984, p. 148.
^ Kershaw 2008, p. 954.
^ Kershaw 2008, p. 955.
^ ¹ ² Linge 2009, p. 199.
^ Joachimsthaler 1999, p. 156.
^ Kershaw 2008, pp. 954, 956, 957, 960.
^ Associated Press 2003.

[FOOTNOTEJoachimsthaler1999281-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Joachimsthaler 1999, p. 281.

[FOOTNOTEHamilton1984149-2] Hamilton 1984, p. 149.

[FOOTNOTEHoffmann200054–56-3] Hoffmann 2000, pp. 54–56.

[FOOTNOTEHamilton1984148-4] Hamilton 1984, p. 148.

[FOOTNOTEKershaw2008954-5] Kershaw 2008, p. 954.

[FOOTNOTEKershaw2008955-6] Kershaw 2008, p. 955.

[FOOTNOTELinge2009199-7] ¹ ² Linge 2009, p. 199.

[FOOTNOTEJoachimsthaler1999156-8] Joachimsthaler 1999, p. 156.

[FOOTNOTEKershaw2008954,_956,_957,_960-9] Kershaw 2008, pp. 954, 956, 957, 960.

[FOOTNOTEAssociated_Press2003-10] Associated Press 2003.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]