אוליה זילברמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוליה זילברמן
Olya Silberman 1954 cropped.jpg
אוליה זילברמן, 1954
מדינה ישראלישראל ישראל
פטירה 1981 עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות פעילות ראשית שנות ה-30 – 1981
עיסוק מבקרת מוזיקה
מעסיק "על המשמר", "מעריב"
סוג כתב מבקרת מוזיקה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אוליה זילברמן (בחזית) לצדו של מנהל התוכניות של קול ישראל, ישעיהו שפירא, בכנס מוזיקלי ב-1954

אוֹלְיָה זילברמן (? – סוף 1981) הייתה מבקרת מוזיקה ישראלית שפעלה במשך חמישים שנה. מראשית שנות ה-30 פרסמה ביקורות בעיתונים, תחילה ב"הארץ" ואחר כך ב"על המשמר" (במשך כ-25 שנה) וב"מעריב" (עד מותה).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליה זילברמן נולדה במשפחה יהודית ציונית[1] אמידה בעיר פּרוֹסקוּרוֹב[2] שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום נקראת חמלניצקי, באוקראינה). לאחר שסיימה את לימודיה בקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג[3] נסעה לווינה, שם הוכשרה כפסנתרנית[4] ועברה בחינה ממשלתית כמורה לפסנתר,[3] ונוסף על כך שהתה במרכזי מוזיקה בגרמניה.[2]

עלתה לארץ ישראל בראשית שנות ה-30, ובה המשיכה לשמש במשך שנים מורה לפסנתר.[2] במקביל, מראשית דרכה בארץ חברה למבקר המוזיקה דוד רוזוליו בעיתון "הארץ".[4] פרסמה בכתבי עת נוספים, כגון "במה". בשנת 1944 החלה לפרסם ביקורת מוזיקה בעיתון "משמר" (לימים "על המשמר"). ב-1956 החלה לפרסם במקביל גם בעיתון "מעריב", שבו השתתפה עד מותה ב-1981.

זילברמן הייתה ערירית.[5] התגוררה ברחוב קרליבך 2 בתל אביב. נפטרה בסוף שנת 1981, וציוותה את גופה למדע.[6] שש שנים אחר כך, משנפטרה אחותה, מניה זילברמן, ביקשה להקדיש את כל עיזבונן להקמת קרן על שמן שתממן יצירה של מלחינים ומבצעים בארץ.[5]

בהספד שכתב איש "על המשמר" יעקב רבי, עמד על מעלותיה כמבקרת מוזיקה:

מי שקרא את רשימות הביקורת של אוליה התרשם מן הידע המוסיקולוגי המופלג שהיה משוקע בהן. מן הפתיחות לחידושים ביצירה העולמית והארץ-ישראלית, ובאינטרפרטאציה של מלחינים ראשונים ואחרונים, ומעל לכל – מן הלהט הכובש של כתיבתה, בחינת "כל עצמותי תאמרנה". רוב השנים היתה אוליה זילברמן מורה לפסנתר, וסגולה של פדגוג מעולה ניכרה גם בביקורתה – בשקידתה להצביע על הדרך הנאותה שבה יכול יוצר-מוסיקה ומבצע-מוסיקה לתקן ולחנך ולהשביח את עצמו, מתוך ניצול מלוא הסגולות החבויות בו. היא לא היססה להשמיע דברים קשים כגידים, אך מה רבה היתה שמחתה כשיכלה לברך ברכת הנהנין ולהלל ולשבח ללא סייג.[2]

במלאת שנה למותה של זילברמן תיארה אותה עמיתתה, מבקרת המוזיקה רות גוטמן בן-צבי, כ"צעירה ברוחה ומלאת מרץ עד יומה האחרון. אורליה, כפי שכולנו קראנו לה, הייתה [...] בעלת ידע מעמיק, אופקים נרחבים ויושר בלתי-מעורער. היא גילתה ותמכה בכשרונות צעירים. היא תבעה רמת ביצוע גבוהה בארץ והמשכיות למיטב המסורת היהודית. מעל לכל הייתה יקרה לליבה היצירה הישראלית. כל חייה נאבקה בעד הקידמה. בכל התחומים".[6] המוזיקאי פרופ' עודד זהבי מנה את זילברמן בין הדור הראשון של מבקרי מוזיקה בישראל, ש"קבעו רף גבוה מאוד של כתיבה אינטליגנטית על מוסיקה". לדבריו, דרכה בביקורת הייתה כתיבה בהירה ומנומקת, והיא לא היססה לשבח את מושאי כתיבתה. הביקורות של זילברמן "מפורטות וחדות" ו"מעידות על יכולת משובחת להבדיל בין עיקר וטפל".[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריה:

ריאיון עמה בסוף ימיה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלברט י. (עבא) זילברמן, דבר, 16 בספטמבר 1951.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יעקב רבי, "על מות אוליה זילברמן, ראש מבקרי המוסיקה בישראל", על המשמר, 7 בדצמבר 1981, עמ' 4.
  3. ^ 3.0 3.1 מבקר מוסיקאלי: רמת האופירה היא נמוכה, על המשמר, 30 באוקטובר 1953.
  4. ^ 4.0 4.1 Yulia Kreinin, "On Gustav Mahler's Reception in Israel: The Fourth Homeland?," Jahrbuch des Simon-Dubnow-Instituts / Simon Dubnow Institute Yearbook, 11 (2012), p. 288 (on Google Books; on Academia.edu).
  5. ^ 5.0 5.1 זילברמן: קרן למוסיקאים, מעריב, 5 בינואר 1987.
  6. ^ 6.0 6.1 רות גוטמן בן-צבי, מוסיקה | שנה למותה של אוליה זילברמן ז"ל, מעריב, 8 בדצמבר 1982.
  7. ^ עודד זהבי, המבקרים, אופוס: המגזין למוזיקה קלאסית, 4 ביוני 2016.