אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משחקי האולימפיאדה ה-XIX
עיר מארחת מקסיקו סיטי, מקסיקו
מדינות משתתפות 112
ספורטאים משתתפים 5,516
(4,735 גברים, 781 נשים)
תחרויות 172 תחרויות ב-20 ענפים
טקס הפתיחה 12 באוקטובר 1968
טקס הנעילה 27 באוקטובר 1968
נפתח רשמית על ידי גוסטבו דיאס אורדס, נשיא מקסיקו
השביע את המשתתפים פאבלו גארידו
הדליק את הלפיד האולימפי אנריקטה בסיליו
האצטדיון הראשי האצטדיון האוניברסיטאי האולימפי
האצטדיון האולימפי במקסיקו סיטי

אולימפיאדת מקסיקו סיטי היא האולימפיאדה ה-19 בעת החדשה, שנערכה בין 12 באוקטובר ל-27 באוקטובר 1968 במקסיקו סיטי, בירת מקסיקו. הייתה זו האולימפיאדה השלישית שנערכה ביבשת אמריקה, והראשונה באמריקה הלטינית. אולימפיאדה זו היא האולימפיאדה אשר נערכה במיקום הגאוגרפי הגבוה ביותר עד כה. נהוג לומר כי הייתה השפעה של האוויר הדליל יחסית של מקסיקו סיטי על תוצאות התחרויות. עוד קודם לכן, ניכרה השפעת תנאים אלו על ההכנות אשר ערכו לפחות חלק מהאתלטים. אלו, התכוננו מראש במקומות גבוהים כך שיוכלו להסתגל לרמת החמצן הצפויה להם בימי התחרויות. בתחרויות השתתפו 5,530 ספורטאים מ-112 מדינות. בטקס הפתיחה, שנערך באצטדיון האוניברסיטאי האולימפי, הדליקה את הלפיד האולימפי האתלטית אנריקטה בסיליו. בסיליו הייתה האישה הראשונה שעשתה זאת.

בדומה למשחקים אחרים, גם משחקים אלה הושפעו מאירועים בזירה הבינלאומית. המתעמלת הצ'כוסלובקית ורה צ'סלבסקה הביעה את מחאתה נגד הפלישה הסובייטית לארצה, שאירעה שבועות ספורים קודם לכן, בכך שהרכינה ראשה בעת נגינת המנון ברית המועצות. האתלטים האמריקנים טומי סמית' וג'ון קרלוס הביעו את הזדהותם עם המאבק למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים בהצדעת הכוח השחור במהלך הטקס בו הוענקו להם מדליות על הישגיהם בריצת 200 מטר. גם המצב הפוליטי בתוך מקסיקו הושפע מהמשחקים. עשרה ימים לפני תחילתם פוזרה הפגנה של סטודנטים במקסיקו סיטי בירי בנשק חם, ועשרות מפגינים נהרגו, במה שנודע כטבח טלטלולקו. חרף תקרית זו, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לקיים את המשחקים כסדרם.

במשחקים אלה נערכו לראשונה בדיקות לגילוי סמים. הספורטאי הראשון שהורחק מהמשחקים כתוצאה מכך הוא השוודי האנס-גונאר ליליינוואל, שנמצא כי צרך אלכוהול לפני תחרויות הקרב חמש מודרני בהן היה אמור להשתתף.

בחירת המארחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירת המארחת התקיימה בכינוס הוועד האולימפי הבינלאומי בבאדן-באדן שבגרמניה המערבית ב-18 באוקטובר 1963. מקסיקו סיטי נבחרה כבר בסיבוב הראשון, לאחר שקיבלה למעלה ממחצית הקולות.

תוצאות מכרז המשחקים האולימפיים 1968[1]
עיר מדינה סיבוב 1
מקסיקו סיטי מקסיקומקסיקו מקסיקו 30
דטרויט ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 14
ליון צרפתצרפת צרפת 12
בואנוס אירס ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה 2

השתתפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות שהשתתפו במשחקים
בכחול: מדינות שהשתתפו לראשונה
בירוק: מדינות שהשתתפו בעבר

בין 112 המשלחות שהשתתפו במשחקים היו גם 14 משלחות שהייתה זו להן אולימפיאדה ראשונה. גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית שלחו לראשונה משלחות נפרדות, לאחר שבשלוש האולימפיאדות הקודמות שלחו משלחת אחת. ברבדוס השתתפה לראשונה כמדינה עצמאית, לאחר שבאולימפיאדת רומא (1960) היו הספורטאים מברבדוס חלק מהמשלחת של איי הודו המערבית. כן השתתפו לראשונה איי הבתולה של ארצות הברית, אל סלוודור, גינאה, הונדורס, הונדורס הבריטית (כיום בליז), הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה המרכז אפריקאית, כווית, ניקרגואה, סיירה לאון ופרגוואי. סינגפור, ששלחה משלחת עצמאית למשחקים עד 1960, ובאולימפיאדת טוקיו (1964), הייתה חלק מהמשלחת המלזית, שבה ושלחה משלחת נפרדת, לאחר שקיבלה עצמאות ממלזיה. סורינאם שבה למשחקים לאחר שנעדרה מאולימפיאדת טוקיו. בתוך כך, קוריאה הצפונית החרימה את המשחקים, לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי סירב להשתמש בשמה הרשמי, הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה.

הישגים ספורטיביים ואירועים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המשחקים נערכו תחרויות ב-20 ענפי ספורט: אופניים, אגרוף, אתלטיקה קלה, הוקי שדה, היאבקות, הרמת משקולות, התעמלות, חתירה, כדורגל, כדורמים, כדורסל, כדורעף, סיף, קאנו/קיאק, קליעה, קפיצה למים, קרב חמש מודרני, רכיבה, שחייה ושיט.

אף שהג'ודו היה ענף רשמי באולימפיאדת טוקיו, לא נערכו תחרויות בענף זה במשחקים אלה. כן התקיימו תחרויות ראווה בבייסבול, טניס וכדור בסקי.

אתלטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אתלטיקה באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
סמית' (במרכז) וקרלוס בהצדעת הכוח השחור, אולימפיאדת מקסיקו סיטי

תחרויות האתלטיקה באולימפיאדת מקסיקו התאפיינו בהישגים מרשימים, כולל שיאי עולם, בריצות הקצרות ובקפיצות, לעומת הישגים פחותים בהרבה בריצות הארוכות. ככל הנראה נבע בדבר מגובהה של העיר, ועקב כך, מדלילות האוויר בה. במהלך המשחקים נשברו 15 שיאי עולם ו-11 שיאים אולימפיים.

ג'ים היינס קבע שיא עולם חדש בריצת 100 מטר, 9.95 שניות, והיה הראשון שהשלים את המירוץ בפחות מ-10 שניות. שיאו החזיק מעמד 15 שנים. גם במירוץ המקביל לנשים קבעה ואיומיה טיוס שיא עולם חדש, 11.08 שניות.

הפולנייה אירנה שווינסקה קבעה שיא עולם חדש בריצת 200 מטר, 22.58 שניות. טומי סמית' קבע אף הוא שיא עולם חדש במירוץ זה, 19.83 שניות. שיאו זה היה הפעם הראשונה בה הושלם המירוץ בפחות מ-20 שניות, ואולם סמית' זכור ממשחקים אלה גם מסיבות אחרות בתכלית. בטקס חלוקת המדליות התעוררה סערה, כאשר הוא וזוכה מדליית הארד, ג'ון קרלוס הצדיעו את הצדעת הכוח השחור בזמן נגינת ההמנון האמריקני, כשהם לובשים כפפות וצעיפים שחורים ויחפים מנעליים. זוכה מדליית הכסף, האוסטרלי פיטר נורמן, הצטרף למחאתם כשענד תג של "הפרויקט האולימפי לזכויות אדם". סמית' הסביר כי הנפת ידו הימנית סימלה את כוחה של אמריקה השחורה, הנפת ידו השמאלית של קרלוס סימלה את אחדותה של אמריקה השחורה (אם כי מאוחר יותר התברר כי קרלוס שכח להביא את זוג הכפפות שלו, ולכן, לפי הצעתו של פיטר נורמן, חלקו בזוג של סמית'[2]), הצעיף סימל את הגאווה השחורה, והיעדרן של נעליים סימל את עוניים של השחורים באמריקה. ראשי הוועד האולימפי הבינלאומי ראו במעשיהם של סמית' וקרלוס הבעת עמדה פוליטית שאין לה מקום במשחקים האולימפיים. נשיא הוועד, אייברי בראנדייג', איים כי אם לא יסולקו השניים, תושעה מהמשחקים המשלחת האמריקנית כולה. בסופו של דבר, עזבו סמית' וקרלוס את הכפר האולימפי ושבו לארצם.

שיאי עולם נוספים בריצות הקצרות נקבעו על ידי לי אוונס (43.86 שניות בריצת 400 מטר), ראלף דובל (1:44.40 דקות בריצת 800 מטר), וילי דבנפורט (13.33 שניות בריצת 110 מטר משוכות), דייוויד המרי (48.12 שניות בריצת 400 מטר משוכות), נבחרות השליחים האמריקניות ל-100X4 מטרים (גברים: 38.24 שניות; נשים: 42.88 שניות) ו-400X4 מטרים (2:56.16 דקות).

מוחמד גמודי מנצח בריצת 5000 מטר

אולימפיאדת מקסיקו סיטי סימנה את ראשית הדומיננטיות של האתלטים המזרח-אפריקאים בריצות הבינוניות והארוכות. הקנייתים קיפצ'וגה קיינו, נפתלי טמו ועמוס ביווט ניצחו בריצת 1500 מטר, ריצת 10000 מטר וריצת 3000 מטר מכשולים, התוניסאי מוחמד גמודי ניצח בריצת 5000 מטר, והאתיופי מאמו וולדה ניצח בריצת המרתון. 10 מתוך 15 המדליות שחולקו בריצות אלה הוענקו לאתלטים אפריקאים.

גם במקצועות השדה נשברו מספר שיאי עולם. בוב בימון שיפר את שיא העולם בקפיצה לרוחק בלא פחות מ-55 ס"מ, והעמידו על 8.90 מטר. שיא זה החזיק מעמד 23 שנים. גם הרומניה ויוריצה ויסקופולאנו קבעה שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק, 6.82 מטר. בתחרויות הקפיצה המשולשת נשבר שיא העולם חמש פעמים בידי שלושה קופצים שונים, עד שהסובייטי ויקטור סנייב העמידו על 17.39 מ', הייתה זו מדליית הזהב הראשונה שלו מתוך 4 מדליות, 3 מהן זהב. הגרמנייה מרגיטה גומל קבעה שיא עולם ביידוי פטיש (19.61 מ').

זורק הדיסקוס האמריקני אל ארטר היה לאתלט הראשון בהיסטוריה שזוכה בתואר האולימפי ארבע פעמים ברציפות. ארטר גם קבע שיא אולימפי חדש, 64.78 מטר. ספורטאי בולט נוסף היה הקופץ לגובה דיק פוסברי. פוסברי, שקבע אף הוא שיא אולימפי חדש (2.24 מ'), עשה זאת בסגנון חדש, כאשר קפץ עם הגב לכיוון הרף. שיטה זו, הקרויה על שמו ("שיטת פוסברי"), אומצה עד מהרה בידי קופצים נוספים, וכיום זו הדרך המקובלת בקפיצה לגובה.

התעמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתעמלת המזרח גרמנית קארין יאנץ בתרגיל המקבילים המדורגים, בו זכתה במדליית כסף

נבחרת ברית המועצות זכתה במדליית הזהב בתחרות הקבוצתית לנשים, כשהקדימה את נבחרות צ'כוסלובקיה וגרמניה המזרחית. כל המדליות שהוענקו בתחרויות הנשים נחלקו בין מתעמלות משלוש מדינות אלה. הצ'כוסלובקית ורה צ'סלבסקה התחרתה בכל ששת המקצועות, וזכתה ב-4 מדליות זהב ושתי מדליות כסף. צ'סלבסקה ניצלה את הבמה שניתנה לה גם למחאה מינורית נגד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה לשם דיכוי "האביב של פראג" שבועות ספורים קודם לכן. בתחרויות בהן זכתה במדליית כסף, זכו ספורטאיות סובייטיות במדליות הזהב, וצ'סלבסקה הרכינה את ראשה בעת שנוגן המנון ברית המועצות. עם שובה לצ'כוסלובקיה הושעתה מפעילות ספורטיבית.

בין הגברים בלטו הספורטאים היפנים. אקינורי נקיאמה זכה ב-6 מדליות, מהן 4 מדליות זהב, וסוואו קאטו זכה ב-4 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. שניהם היו שותפים לזכייתה של הנבחרת היפנית בתחרות הקבוצתית בפעם השלישית ברציפות. ספורטאי בולט נוסף היה הסובייטי מיכאיל וורונין, שזכה ב-7 מדליות, מהן 2 מדליות זהב.

כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת הונגריה זכתה בתואר בפעם השנייה ברציפות, לאחר שהביסה במשחק הגמר את נבחרת בולגריה 1-4. משחק שנערך בשלב רבע הגמר בין נבחרות בולגריה וישראל הסתיים בתיקו 1-1, ועלייתה של בולגריה לחצי הגמר הוכרעה בהגרלה.

כדורסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת ארצות הברית זכתה בתואר האולימפי בפעם השביעית ברציפות, לאחר שהביסה במשחק הגמר את נבחרת יוגוסלביה 50-65.

סיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'זה קולצ'אר (הונגריההונגריה הונגריה) זכה בדתי מדליות זהב בדקר אישי ובדקר קבוצתי

קפיצה למים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלאוס דיביאזי (איטליהאיטליה איטליה) זכה במדליית זהב בקפיצה מפלטפורמה קשיחה מ-10 מטר.

שחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שחייה באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)

בתחרויות השחייה שנערכו במקסיקו סיטי נקבעו ארבעה שיאי עולם ו-19 שיאים אולימפיים. השחיינים האמריקנים הובילו את טבלת המדליות. הם זכו ב-52 מתוך 77 מדליות אפשריות, וניצחו ב-21 מתוך 29 המשחים.

מספר שחיינים ניצחו ביותר ממשחה אחד. האוסטרלי מייקל ונדן קבע שיא עולם חדש במשחה ל-100 מטר חופשי (52.2 שניות) ושיא אולימפי במשחה ל-200 מטר חופשי. האמריקאי מייק ברטון קבע שיאים אולימפיים במשחים ל-400 ול-1500 מטר חופשי. המזרח גרמני רולנד מאתס קבע שיאים אולימפיים במשחים ל-100 ו-200 מטר גב והאמריקאי צ'ארלס היקוקס ניצח בשני המשחים בסגנון מעורב, כאשר במשחה ל-200 מטר אף קבע שיא אולימפי חדש. מארק ספיץ בן ה-18 התחרה אף הוא במשחים. הוא זכה במדליית כסף במשחה ל-100 מטר פרפר, במדליית ארד במשחה ל-100 מטר חופשי, והיה שותף לזכייה בשתי מדליות זהב עם נבחרת השליחים.

האמריקנית דבי מאייר ניצחה במשחים ל-200, 400 ו-800 מטר חופשי, ובשלושתם קבעה שיאים אולימפיים. קיי הול קבעה שיא עולם חדש במשחה ל-100 מטר גב (1:06.2 דקות). קלאודיה קולב ניצחה בשני המשחים בסגנון מעורב, ובשניהם קבעה שיאים אולימפיים.

נבחרות השליחים האמריקניות ניצחו בכל המשחים בהן התחרו, הן הגברים והן הנשים. הגברים קבעו שני שיאי עולם (3:31.7 דקות במשחה ל-100X4 מטר חופשי ו-3:54.9 דקות במשחה ל-100X4 מעורב), והנשים קבעו שני שיאים אולימפיים.

שיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המתחרים בתחרויות השיט היה גם יורש העצר הנורווגי הנסיך האראלד, לימים מלך נורווגיה. הוא סיים במקום ה-11 בדגם 5.5 מטר. שייט נוסף שהשתתף במשחקים, הבלגי ז'ק רוג, היה אלמוני באותה העת, וסיים רק במקום ה-25 בדגם פין. 33 שנים מאוחר יותר נבחר רוג ליושב ראש הוועד האולימפי הבינלאומי.

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מדליות באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)

ארצות הברית דורגה בראש טבלת המדליות בפעם השנייה ברציפות, לאחר שזכתה במספר הגבוה ביותר של מדליות זהב. בנוסף, לראשונה מאז אולימפיאדת הלסינקי (1952) זכו הספורטאים האמריקנים במספר רב יותר של מדליות מהספורטאים הסובייטים.

ספורטאים מ-44 מדינות זכו במדליות. עבור 3 מהמדינות הייתה זו זכייה ראשונה: מונגוליה (מדליית כסף ו-3 מדליות ארד, כולן בהיאבקות), אוגנדה (מדליית כסף ומדליית ארד באיגרוף) וקמרון (מדליית כסף באיגרוף). ספורטאים מ-3 מדינות נוספות זכו במדליות זהב ראשונות בתולדות אותן מדינות: קניה (3 מדליות זהב באתלטיקה), תוניסיה (באתלטיקה) וונצואלה (מדליית זהב באיגרוף).

המשלחת המקסיקנית צברה תשע מדליות, שלוש מכל סוג, והיא דורגה במקום ה-15 בטבלת המדליות. זהו ההישג הטוב ביותר בתולדות המשלחת.

המדינות שגרפו את מרב המדליות:

מקום מדינה זהב כסף ארד סך הכול
1 ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 45 28 34 107
2 ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות 29 32 30 91
3 יפןיפן יפן 11 7 7 25
4 הונגריההונגריה הונגריה 10 10 12 32
5 מזרח גרמניהמזרח גרמניה מזרח גרמניה 9 9 7 25
6 צרפתצרפת צרפת 7 3 5 15
7 צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה צ'כוסלובקיה 7 2 4 13
8 מערב גרמניהמערב גרמניה מערב גרמניה 5 11 10 26
9 אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה 5 7 5 17
10 בריטניהבריטניה בריטניה 5 5 3 13
15 מקסיקומקסיקו מקסיקו (מדינה מארחת) 3 3 3 9

המשלחת הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ישראל באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)

31 ספורטאים ישראלים נטלו חלק במשחקים, והם התחרו בארבעה ענפים: אתלטיקה, כדורגל, קליעה ושחייה. נבחרת הכדורגל רשמה את ההישג הגבוה ביותר של המשלחות הישראליות למשחקים האולימפיים עד אז, כשהעפילה לשלב רבע הגמר. המשחק, מול נבחרת בולגריה, הסתיים בתוצאה 1-1, והנבחרת הבולגרית העפילה לשלב חצי הגמר בעקבות הגרלה. ספורטאי ישראלי נוסף שהגיע להישג נאה היה השחיין אברהם מלמד. מלמד העפיל לשלב חצי הגמר במשחה ל-100 מטר פרפר. הוא סיים במקום החמישי במקצה ובמקום ה-11 הכללי, הישג שיא לשחיין ישראלי עד אז.

המשחקים הפאראלימפיים 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המשחקים הפאראלימפיים תל אביב (1968)

בסמוך לאחר האולימפיאדה, היו אמורים להיערך במקסיקו סיטי גם המשחקים הפאראלימפיים. ב-1966 הודיעה ממשלת מקסיקו כי בשל קשיים טכניים לא תוכל לארח את המשחקים. ישראל התנדבה לקיים את המשחקים במקומה, ואירחה אותם ברמת גן (אף שבאופן רשמי נקראו "אולימפיאדת תל אביב").

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Past Olympic host city election results". GamesBids. ארכיון מ-2011-03-17. נבדק ב-17 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Caroline Frost, "The other man on the podium ", BBC, 17.10.2008.