אולליה הקדושה (ווטרהאוס)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
ג'ון ויליאם ווטרהאוס  |
| תאריך יצירה |
1885 |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
117.5 ס"מ |
| גובה |
188.6 ס"מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
האחווה הפרה-רפאליטית |
| מספר יצירה |
N01542 (גלריית טייט) |
| מיקום | מוזיאון טייט בריטניה |
  | |
אולליה הקדושה (Saint Eulalia) הוא ציור שמן מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס, שהוצג לראשונה בשנת 1885 באקדמיה המלכותית בלונדון. היצירה מתארת את מותה של הילדה־הקדושה הנוצרית אולליה ממרידה שבספרד, אשר הוצאה להורג בידי הרומאים בעקבות סירובה להקריב קורבנות לאלים הפגאניים. ציור זה נחשב לאחת מיצירות המפתח בשלבים המוקדמים של ווטרהאוס, והוא משלב בין נושא נוצרי למרחב אדריכלי רומי, תוך ביטוי של דרמה שקטה, פיוטיות חזותית וקומפוזיציה נועזת.[1]
תיאור היצירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור מציג את אולליה לאחר מותה, שוכבת עירומה למחצה על רצפת אבן קרה, כאשר גופה פרוש בזווית קיצונית (פורשורטנינג) ונראה חי, ללא כל סימן לפציעה או עינוי. שערה הארוך פזור סביבה, עורה מואר ברכות, וגופה שליו ונטול סבל. שלג עדין יורד סביבה אך לא מכסה אותה, כאילו רק החל לרדת. קבוצת מתאבלים מוצגת ברקע, מאורגנת בצורת פירמידה, כאשר אחת הדמויות מצביעה כלפי מעלה – לעבר יונה לבנה המרחפת מעל הקולונדה. בצדה הימני של הסצנה ניצב שומר רומאי אוחז חנית, עמידתו אדישה ובלתי משתתפת. לידו נראית צללית של צלב עץ, רמז לצליבה שלא הופיעה במקור האגדי אך מופיעה כאן כאיקונוגרפיה משיחית.[1][2]
פרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ווטרהאוס נמנע מתיאור פיזי של זוועות מותה של אולליה, שתוארו במקורות ככוללים קריעת בשרה בווים, שריפה בעזרת לפידים וחנק בשערה הבוער. תחת זאת, הוא מציג דמות מושלמת, טהורה ושלמה, מה שמדגיש את אידיאל היופי והקדושה. הציור אינו מעורר חלחלה אלא אבל פיוטי, שקט ומסוגנן. המוות מתואר כחוויה רוחנית נטולת אלימות, ומות הקדושים של אולליה הופך למשל מוסרי וויזואלי של טוהר ואצילות נשית.[3][1]
הציור כולל שורה של סמלים נוצריים: היונה הלבנה שמרחפת מעל הקולונדה מתייחסת למסורת לפיה, ברגע מותה של אולליה, יונה יצאה מפיה ועלתה לשמיים – סמל לנשמתה. בציור נראות שש-עשרה יונים, כולל לבנות ואפורות, וביניהן אחת מודגשת בתנועה כלפי מעלה. השלג היורד לא נועד רק לכסות את העירום, אלא מייצג את חסות השמיים, את הטוהר, ואת ההתערבות האלוהית המגוננת. הצלב בצד הימני מחזק את הזיקה בין אולליה לישו – שניהם מתוארים כצעירים טהורים, נטולי אשמה, שהקריבו את עצמם בשם האמונה.[3][2]
השוואה ליצירות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
הציור משתלב ברצף דמויות נשיות ביצירתו של ווטרהאוס – כמו אופליה, מירנדה, הנימפה ו-אִיזוֹלדָה – המשלבות יופי פואטי, פגיעות ומצב של גבול בין חיים למוות. כמו ביצירותיו המאוחרות יותר, ווטרהאוס מעניק לדמות הנשית איכות של מיתוס וחזון. הבחירה ברקע רומי היא מחווה ללורנס אלמה-טדמה, אך בניגוד לווטרהאוס שואף לתוכן רגשי ורוחני, ולא לשחזור היסטורי גרידא. במובנים רבים, אולליה הקדושה מקדימה את הסגנון הנרטיבי והסימבולי שאפיין את אמני הפרה-רפאליטים המאוחרים.[3]
ציורו של ווטרהאוס "אולליה הקדושה" הושווה לעיתים קרובות לציור בן זמנו "היפאטיה" מאת צ'ארלס ויליאם מיטשל, שהוצג ככל הנראה באותה תערוכה של האקדמיה המלכותית בלונדון בשנת 1885. שתי היצירות עוסקות בדמויות נשיות הניצבות ברגע של מוות או רדיפה על רקע אמונתי, אולליה כנערה נוצרייה שנהרגה בידי פגאנים, והיפאטיה כפילוסופית פגאנית שנרצחה בידי קנאים נוצרים. שתיהן מוצגות בעירום חלקי, בעלות שיער ארוך מפוזר ותנוחה גופנית תיאטרלית, כשהן מוקפות באלמנטים דתיים (כגון צלב, ישו, מזבח או מנורה). מבקרים בני הזמן הצביעו על הדמיון בין שתי היצירות מבחינת הטון המציצני, דרך הצגת הגוף הנשי הפגיע והאידיאלי כרכיב אסתטי העומד במתח בין קדושה לארוטיקה. ההקבלה בין שתי היצירות מדגישה מגמה ויקטוריאנית רחבה יותר של שילוב מוות נשי, אידיאליזציה רוחנית ואסתטיקה של עירום בתוך הקשר דתי־מיתולוגי.[4]
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור זכה לשבחים עם הצגתו באקדמיה המלכותית. המבקרים התרשמו מהקומפוזיציה, מהפורשורטנינג הנועז ומהאיפוק הסגנוני שהחליף את תיאור הזוועה באבל פיוטי. אחד המבקרים תיאר את הדמות כ"יפה באוזלת ידה, טהורה בשלמותה, נוגעת ללב בעזובה שלה, ואצילית בעוצמת הופעתה". הביקורת הדגישה גם את מקוריות הבחירה האיקונוגרפית של ווטרהאוס, שהעדיף להציע סמל נשי של מוות רוחני על פני תיאור של סבל פיזי. הציור התקבל כסמל לאמנות אידיאליסטית מוסרית, והתבסס כמפתח בדרכו האקדמית של האמן.[3]
הציור עורר הערצה רבה. בראם דייקסטרה מצטט מבקר אנונימי במגזין האמנות משנת 1885 שכתב
תפיסתו של האמן מלאה בעוצמה ובמקוריות. כל עוצמתה מרוכזת בכבודה הפתטי של הדמות המתוחה, כה יפה בחוסר האונים שלה ובשלווה הטהורה שלה, כה מרגשת במעטפת העגומה והחורפית, כה אצילית בחן ובעוצמת תחושתה. גוון הבשר הכהה, הכמעט חיוור, מומש היטב, וציור הדמות המקוצרת מפגין מיומנות; מבנה הגוף ועקומות הגפיים התחתונות הן נסיבות של עיצוב עדין אמיתי בקומפוזיציה יפהפייה זו. [5]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 Tate, ‘Saint Eulalia‘, John William Waterhouse, exhibited 1885, Tate (באנגלית בריטית)
- 1 2 Howard Lyon, Saint Eulalia by John William Waterhouse, Muddy Colors, 2018-08-03 (באנגלית אמריקאית)
- 1 2 3 4 John William Waterhouse's St. Eulalia, victorianweb.org
- ↑ Vanishing Pre-Raphaelite: Charles William Mitchell, The Eclectic Light Company, 2017-07-13 (באנגלית)
- ↑ Tate, ‘Saint Eulalia‘, John William Waterhouse, exhibited 1885, Tate (באנגלית בריטית)
