אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני

אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני
מידע כללי
סוג אולם קונצרטים עריכת הנתון בוויקינתונים
שימוש אולם קונצרטים
כתובת S Grand Ave‏ 111
מיקום לוס אנג'לס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה 199923 באוקטובר 2003 (כ־4 שנים)
תאריך פתיחה רשמי 24 באוקטובר 2003 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל פרנק גרי
סגנון אדריכלי דה-קונסטרוקטיביזם, אדריכלות אקספרסיוניסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מאפיינים תפעוליים
קיבולת 2,265 מושבים
קואורדינטות 34°3′19″N 118°15′0″W / 34.05528°N 118.25000°W / 34.05528; -118.25000
אתר מתחם המוזיקה
(למפת מטרופולין לוס אנג'לס רגילה)
 
אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני
אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אולם הקונצרטים על שם וולט דיסניאנגלית: Walt Disney Concert Hall) הוא האולם הרביעי והבולט ביותר במתחם מרכז המוזיקה של לוס אנג'לס. באולם 2,265 מושבים, והוא משמש בין היתר כמשכנן של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס ומקהלת האמנים של לוס אנג'לס.

ב-1987 העניקה אלמנתו של וולט דיסני, ליליאן דיסני, תרומה ראשונית לבנייתו של אולם הופעות, כמתנה לתושבי לוס אנג'לס וכמחווה לקנאותו ולמסירותו של וולט דיסני לאמנות ולעיר לוס אנג'לס. את הבניין עיצב האדריכל ידוע השם פרנק גרי, והוא נפתח ב-24 באוקטובר 2003. עם פתיחתו חלקו המבקרים שבחים הן לארכיטקטורה מעשה ידי גרי והן לאקוסטיקה של אולם הקונצרטים, שאותה תכנן המהנדס האקוסטי יסוהיסה טויוטה, בהשוואה לדורותי צ'נדלר פביליון, שהיה לפני כן האולם המרכזי במתחם מרכז המוזיקה.[1]

בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולם בעיצומה של הבנייה, 14 ביולי 2001.

ב-1987 תרמה ליליאן דיסני, אלמנתו של וולט דיסני, 50 מיליון דולר להקמת היכל מוזיקה. ב-1991 סיים פרנק גרי להכין את תוואי התכנון המלא למבנה. בנייתו של החניון התת-קרקעי החלה ב-1992 ונסתיימה ב-1996. בנייתו של החניון מומנה בידי רשויות מחוז לוס אנג'לס על ידי מכירת איגרות חוב להקמת מגרש החניה מתחת לאולם הקונצרטים המתוכנן, והסתכמה בעלות של 110 מיליון דולר.[2]

תחילת בנייתו של האולם עצמו תוכננה ל-1994, אך נדחתה עד ל-1996 בשל חוסר במימון. נדרש גיוס של מימון נוסף כיוון שהוצאות הבנייה של המבנה בתכנונו הסופי, עלו בהרבה על התקציב המקורי. התוכניות השתנו, ובמהלך שנועד לחיסכון בהוצאות - הוחלט שהשכבה החיצונית של המבנה תיבנה ממתכת זולה יחסית, במקום חזית אבן כמו שתוכנן תחילה. ב-1996, עם תום תקופת משבר בשוק הנדל"ן, החל שוב תהליך גיוס כספים רציני, בהובלתו של אלי ברוד ושל ראש עיריית לוס אנג'לס דאז ריצ'רד ריורדן, ובדצמבר 1999 התקיים טקס הנחת אבן הפינה של המבנה. העיכוב בהשלמת הפרויקט יצר בעיות פיננסיות רבות למחוז לוס אנג'לס, אך רשויות העיר ציפו להחזיר את חובותיהם להפעלת החניון, על ידי הכנסות משימוש בחניון של באי אולם הקונצרטים.[2]

עד להשלמת פרויקט הבנייה של האולם ב-2003, הסתכמו הוצאות המיזם ב-274 מיליון דולר לערך, כאשר בניית החניון בלבד עלתה 110 מיליון דולר.[2] שארית עלות ההקמה מומנה באמצעות תרומות פרטיות, מתוכן 84.5 מיליון דולר נתרמו על ידי משפחת דיסני, ו-25 מיליון דולר נתרמו בידי חברת וולט דיסני. להשוואה, הקמתם של שלושת האולמות האחרים במרכז המוזיקה עלתה 35 מיליון דולר, לפי השערים של שנות ה-60 (כיום בערך 190 מיליון דולר).

אקוסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולם בשלב מאוחר של הבנייה; ניתן לראות את הדורותי צ'נדלר פביליון ברקע, בצד ימין.

לאחר השלמת הבנייה באביב 2003, החליטה התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס לדחות את הפתיחה החגיגית עד לסתיו, ובמהלך הקיץ התאמנו התזמורת ומקהלת האמנים של לוס אנג'לס באולם והתרגלו אליו. עם פתיחת האולם למבקרים, הסכימו המבקרים שדחייתה של פתיחת האולם לציבור הייתה צעד נכון ומשתלם.[3] במהלך החזרות בקיץ הוזמנו כמה מאות אורחים לנכוח באולם ולצפות בחזרות, ובהם תורמים, חברי דירקטוריון ועיתונאים. מבקר המוזיקה מארק סווד (Mark Swed) מהלוס אנג'לס טיימס, שצפה בחזרות, תיאר אותן כך:

כשהתזמורת ביצעה סוף סוף את חזרתה הבאה ב"דיסני", היא תרגלה את הבלט המהנה "דפניס וכלואה" של מוריס ראוול... הפעם, האולם הפך באורח פלא לרוחש חיים. קודם לכן, ככל שצליליה של התזמורת היו נהדרים, נדמה היה כאילו הם כלואים בין סוגרי הבמה. כעת נוסף נופך קולי חדש, וכל אינץ' רבוע בחלל של "דיסני" רטט בעליזות. טויוטה [=המהנדס האקוסטי של האולם] אמר כי הוא מעולם לא נתקל בשינוי אקוסטי ניכר שכזה בין החזרה הראשונה והשנייה, באף אולם שעיצב קודם לכן ביפן מולדתו. סאלונן [=המנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית] התקשה להאמין למשמע אוזניו. להפתעתו הרבה, הוא גילה כי נפלו שגיאות מספר בתווים המודפסים שעמדו לנגד עיני הנגנים. התזמורת אמנם תורגלה זה שנים בקטעים הללו, אך ב"צ'נדלר" אף מנצח לא הצליח להבחין בפרטים במידה כזו שיגלה את הטעויות.

[3]

ההופעות באולם גררו שבחים מצד קהל הצופים ומצד המבצעים. בראיון ברשת הטלוויזיה PBS אמר אסה-פקה סאלונן, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, כי "החששות העיקריים שלי נגעו, כמובן, לאקוסטיקה, אבל כעת אני מאוד מרוצה, וכך גם התזמורת",[4] ובראיון אחר אמר, "כולם יכולים להיווכח כעת כיצד התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס אמורה להישמע".[5] התקרה והקירות של האולם מצופים בעץ אשוח דאגלס והרצפה בעץ אלון. זמן הדעיכה (reverberation time) האופייני של גלי הקול בהיכל הוא 2.2 שניות לערך, באולם ריק, ו-2 שניות באולם מלא.[6]

תיקונים שלאחר הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מחזית המבנה, ועליו כתוב שם האולם.
חזית חדר המייסדים, לאחר שהלוחות המרכיבים אותה לוטשו מחדש.

לאחר שהמבנה היה גמור, בוצעו שינויים בקירות החיצוניים של חדר המייסדים (Founders Room); מרבית קירותיו החיצוניים נבנו מפלדת אל-חלד בגימור בלתי מבריק (מט), אך בבניית חדר המייסדים ואמפיתיאטרון הילדים נעשה שימוש בלוחות מבריקים במיוחד בטקסטורה כשל מראה. יכולת החזרת האור של משטח הלוחות החיצוניים אף הועצמה בשל צורתם הקערורית של קירות חדר המייסדים. תושבים שהתגוררו בסביבה הסמוכה סבלו לפיכך מהחזרת אור חזקה, של קרני השמש שהוחזרו מקירות המבנה והתרכזו באזור בתיהם, בעקרון פעולה דומה לזה של מראה פרבולית. הדבר גרם לטמפטורה בחדרים בבתיהם לעלות לרמות בלתי סבירות, העלה את הוצאות מיזוג האוויר של הדיירים וגרם להתחממות יתר של נקודות מסוימות במדרכות הסמוכות, שהתחממו עד ל-60 מעלות צלזיוס. לאחר תלונות בעניין מצד דיירים מהסביבה, פנו בעלי המבנה לחברת "גרי פרטנרס" וביקשו שתמציא פתרון למצב. בעקבות ניתוח ממוחשב לאיתור הלוחות הבעייתיים, הוקהו אלו ב-2005 על ידי ליטוש קל, כדי לבטל את אפקט החזרת האור המוגזמת.[7]

העוגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוגב שבאולם הקונצרטים.

כחלק מעיצוב ההיכל נכלל עוגב קונצרטים רחב-ממדים. בנייתו הושלמה ב-2004, והוא נחנך ביולי אותה שנה בקונצרט מיוחד בכינוס הלאומי של איגוד העוגבאים האמריקאי (American Guild of Organists). ההופעה הציבורית הראשונה שבה נעשה בו שימוש התקיימה ב-30 בספטמבר 2004, ברסיטל של העוגבאי פרדריק סוואן, ויומיים לאחר מכן נעשה בו לראשונה שימוש בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית, קונצרט משותף עם העוגבאי טוד וילסון (Todd Wilson).

עיצוב מבנה העוגב נעשה בידי האדריכל פרנק גרי, תוך התייעצות עם מנואל רוסלס (Manuel Rosales), מעצב קול ומומחה לעוגבים. גרי שאף לבנות את העוגב בעיצוב ייחודי ומייחד. הוא נהג להכין סקיצות ורעיונות לתכנון העוגב ולשולחם לרוסלס, שהעניק לו משוב. רבים מרעיונותיו הראשונים של גרי היו אוונגרדיים אך בלתי מעשיים: רוסלס אף אמר בריאיון עם טימותי מנגן, כתב "רשימות מחוז אורנג'" (The Orange County Register), כי "יישום של רעיונותיו הראשוניים [של גרי] היה מפיק עוגב עם ביצועים מוזיקליים משונים ביותר. רק כדי להמחיש את העניין, לפי חלקם הייתה הקונסולה [=מערך הקלידים והדוושות] מצויה בחלקו העליון של הכלי, הפוכה, והצינורות היו בחלקו התחתון. בעיצוב אחר היו הצינורות פרוסים בשכבות של מערכים כבצורת מאוורר. מרתק ביותר. לא משהו שניתן לבנות. ניתן היה ליצור את הצינורות רק מחומרים שאינם מתאימים לצינורות של עוגב. היו רגעים שבהם חשנו שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום. ככל שהעיצוב הפך יותר ישים מבחינתי, הוא הפך יותר משעמם מבחינתו". אז חשב גרי על הרעיון של צינורות עץ מעוקלים, "משהו שמזכיר סכר ממערך בולי עץ, שמוטה לצד", לדבריו של רוסלס. עיצוב זה התברר כישים גם מן הפן המוזיקלי.[8]

את העוגב בנה בונה העוגבים הגרמני קספר גלטר-גוץ (Caspar Glatter-Götz) בליוויו של מנואל רוסלס, שפירט את הנחיותיו בנוגע לצליל ולכיוון הטון. בתחתית הכלי הוצבה הקונסולה, שבה בחלק ממחלקות החלילים ניתן לנגן באופן מכני ישיר, או להפעיל את הקלידים דרך שסתומי אוויר בצורה מכנית, ושאר החלילים מופעלים בצורה חשמלית; הקונסולה מזכירה במידה מסוימת עוגבים של מוזיקת הבארוק מאזור צפון-גרמניה, ולעוגב אף מחובר מסך טלוויזיה במעגל סגור המוצב בגובה הנגן. העוגב מצויד גם בקונסולה מופרדת וניידת, שלהזזתה נדרש מאמץ דומה להזזת פסנתר גדול, וניתן לבחור לחבּרה לארבעה שקעים חשמליים שונים שעל הבמה. בקונסולה זו מערך מדורג ומעוקל של רגיסטרים, בסגנון "אמפיתיאטרון" המזכיר עוגבים צרפתיים מן התקופה הרומנטית, והיא בעלת פרופיל נמוך, כאשר המקלדת נמצאת כולה מעל הקונסולה, על מנת שלא לחסום את שדה הראייה של המנצח. בקונסולה הנפרדת כל המחלקות מופעלות על ידי מקשי מקלדת חשמליים.

בסך הכול יש בעוגב 72 רגיסטרים, 109 חלילים ו-6,125 צינורות; גודלם של הצינורות נע מכמה סנטימטרים בודדים ועד ל-9.75 מטרים אורך בצינור הארוך ביותר (שפועל בתדר של 16 הרץ).[9] העוגב ניתן כמתנה למחוז לוס אנג'לס מחברת טויוטה.[10][11]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבות על האולם, באתר wirednewyork
  2. ^ 1 2 3 People, Parking, and Cities, uctc.net
  3. ^ 1 2 Mark Swed (2003-10-29). "Now comes the true test". Los Angeles Times. נבדק ב-2008-07-15.
  4. ^ "The Los Angeles Philharmonic Inaugurates Walt Disney Concert Hall". נבדק ב-2008-07-15.
  5. ^ Valerie Scher (2003-10-25). "Disney Hall opens with a bang". The San Diego Union-Tribune. נבדק ב-2008-07-16.
  6. ^ "Building Details and Acoustics Data" (PDF). Nagata Acoustics. נבדק ב-2008-07-16.
  7. ^ Coates, Chris (2005-03-21). "Dimming Disney Hall; Gehry's Glare Gets Buffed". Los Angeles Downtown News.
  8. ^ Timothy Mangan (30 בספטמבר 2004). "Pipe dreams at Disney Hall; The concert venue's fantastical organ is finally ready for unveiling". The Orange County Register. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Rosales Organ Builders, Opus 24 (Walt Disney Concert Hall)". נבדק ב-2008-01-03.
  10. ^ Wachtell, Esther (באוגוסט 2001). "Using all the fund-raising tools: by giving its volunteers all the resources they needed to do the job, The Music Center of Los Angeles increased its campaign goal 15 percent to $ 17.6 million, despite the recession". Fund Raising Management. 22 (6): 23. ISSN 0016-268X. {{cite journal}}: (עזרה)
  11. ^ PAUL KARON (24 בנובמבר 1997). "Toyota ups hall donation". Daily Variety. {{cite news}}: (עזרה)