אונאת הגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אונאת הגר
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ב, כ'
משנה תורה הלכות מכירה, פרק י"ד
שולחן ערוך חושן משפט, סימן רכ"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רנ"ב, לאו רנ"ג
ספר החינוך, מצווה ס"ג, מצווה ס"ד

איסור אונאת הגר כולל שתי מצוות לא תעשה מהתורה על פגיעה מילולית או כספית בגר.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה נאמר: " וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, כ"ב, כ') וכן " וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא, י"ט, ל"ג-ל"ד) .. חז"ל פירשו את הפסוק: " לא תוננו - בדברים (בדיבור), ולא תלחצנו - בממון" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דנזיקין פרשה יח ד"ה וגר לא).

רבי אליעזר הגדול מציין שהתורה מזהירה לגבי היחס לגר בשלושים ושישה מקומות[1]. התורה מצווה פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים ומכאן ניתן ללמוד על הכוונת הציווי הן לפרט והן למוסדות ציבור[2]. בשולחן ערוך נאמר: "צריך ליזהר ביותר באונאת הגר, בין בגופו בין בממונו, לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות" (חושן משפט סימן רכח סעיף ב).

מדיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטי דיני אונאת דברים ואונאת ממון מובאים במקומם. דוגמה המתייחסת במיוחד לגר מובא על ידי חז"ל: " ואם היה בן גרים לא יאמר לו: 'זכור מה היו מעשה אבותיך!'" ( ספרא בהר פרשה ג ד"ה פרק ד). לא ברור אם הציווי מתייחס גם לצאצאי גרים, אם כי הנטייה היא לומר שהיא שייכת גם עשר דורות לאחר הגיור או עד שהאדם המדובר לא יהיה ידוע כצאצא של גר[3].

לפי הרמב"ם וספר החינוך המצווה חלה על "גר צדק" שקיבל על עצמו אכל המצוות ולא על גר תושב המחויב רק על שבע מצוות של בני נח. אליבא דאבן עזרא (שמות, כ"ב, כ') חל הציווי בארץ, על גר שקבל על עצמו "שלא לעבוד עבודת כוכבים".

מטעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגר צדק יש שתי נקודות תורפה המצריכות הגנה נוספת משאר בני ישראל:

  1. עברו כגוי העלול להוות סטיגמה.
  2. העדר קרובים וידידים היכולים לבוא להגנתו.

נקודות תורפה אלו עלולות "להזמין" עלבונות מאנשים הנהנים להיטפל לחלשים מהם, והמצוה באה להזהירם מפני התנהגות זו. נימוק נוסף הוא כי עלבונות עלולים לגרום לגר לחזור לדתו הקודמת[1]. רש"ר הירש מסביר את הקשר בין המצווה לגרות בני ישראל במצרים המוזכרת בסמיכות בתורה כנימוק לאהבת הגר. לדבריו, הצרה של בני ישראל בעבדות במצרים נבעה מכך שהמצרים כיבדו והעניקו זכויות לתושבים לפי ייחוסם ומולדתם ולא לפי אישיותם וזהו הבסיס ל"תועבת מצרים"[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 בבא מציעא נט ע"ב
  2. ^ פירוש רש"ר הירש ויקרא יט לג
  3. ^ מנחת חינוך סימנים סד ו-תלא
  4. ^ פירוש רש"ר הירש שמות כב כ

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.