אוניית ביבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: עודף סופרלטיבים, מבנה לשוני.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הלוגו של קונספט הביבו
אוניית ביבו CHL Innovator בנמל רייקה קרואטיה, 2008
אוניית ביבו CHL Innovator בים

אוניית ביבואנגלית: BIBO Ship) היא סוג של אוניית צובר. ביבו הוא קונספט (מושג) וטכניקה חדשים יחסית בתחום ספנות הצובר, אשר מאיצים באופן משמעותי ביותר את מהירות השינוע (טעינה ופריקה) של מטעני צובר-יבש אכילים -סוכר לבן במיוחד - ומקצרים את הסבב בנמלים. השם הוא ראשי התיבות של "נכנס בצובר ויוצא בשקים" בשפה האנגלית: Bulk In Bagged Out.

אוניות ביבו משתייכות לסוג ייחודי של אוניית צובר מתמחות, בעלות מתקנים לאריזה ולפריקה עצמית. הסוכר מוטען לספנות האונייה בסילון מהיר באמצעות מסוע צובר ייעודי. המטען מוסע בספנות ממוזגות ומבוקרות לחות, ולקראת הפריקה הוא מוזרם לאולם החרושת שבקדמת האונייה, שם אורזים אותו לשקים בני 50 קילוגרם נטו כל אחד. השקים המלאים והחתומים רוכבים על מסועים מיוחדים, הישר אל אמצעי תובלה מקומיים - משאיות, קרונות רכבת או דוברות.

השינוע כולו מבוצע במהירות שיא, אוטומטית וללא מגע יד אדם. הוא ניתן לביצוע ביום ובלילה, בכל תנאי מזג אוויר. תפוקת המערכת היא בממוצע 7,000-10,000 טון ליום בטעינה ו-3,000-5,000 טון ליום בפריקה. להשוואה: התפוקה היומית הממוצעת באונייה קונבנציונלית היא 2,000 טון ו-500 טון ליום, בהתאמה.

הובלת סוכר - סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדמה: תעשיית הסוכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוכר[1] הוא אחד המוצרים החקלאיים הנפוצים ביותר בעולם. קני הסוכר, שמקורם בגינאה החדשה, נדדו לדרום אסיה עוד בשחר ההיסטוריה. בימי הביניים הביאו אותם סוחרים ערבים לאירופה, ובה הפכו למקור של מוצר מותרות - מבוקש מאוד ויקר מאוד. מגלי-עולם וקונקיסטדורים כקריסטופר קולומבוס, הרנן קורטס ופרנציסקו פיזארו, לקחו אתם שתילי קנה סוכר למרכז ודרום אמריקה. אלו התפשטו שם במהירות, עד כדי כך שבשנת 1600 הפך ייצור הסוכר הגולמי באמריקה הטרופית לתעשייה הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה. זאת בעיקר בשל השענותה על עבודת עבדים ממוצא אפריקאי ומקומי.

סלק סוכר - שהמוצר המופק ממנו זהה בכל מאת האחוזים לסוכר המופק מקנים - היה ידוע עוד לבבלים, ליוונים ולרומאים. הוא גודל באירופה מאות שנים כמזון לבהמות, עד שנתגלה ערכו כמקור לסוכר. בית החרושת הראשון להפקת סוכר מסלק נוסד בשלזיה בשנת 1803, אך השגשוג בא רק באמצע המאה התשע-עשרה, עם ביטול העבדות באיי הודו המערבית ב-1843, ועליית מחיר סוכר הקנים שנגזרה ממנו. כיום יחס הייצור קנה/סלק הוא 40/60[2].

סוכר גולמי - הובלה ימית קונבנציונלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת הסחר הימי בסוכר סיפקו המטעים באמריקה הטרופית את המוצר הגולמי בלבד. זיקוקו והשימוש בו נעשו באזורי הצריכה - אירופה בעיקר ואחר כך צפון אמריקה. ההובלה התחילה באוניות מפרש, כאשר המוצר ארוז בשקים ובחביות. השילוב של אוניות זולות לתפעול ועלויות טעינה נמוכות בנמלי הייצוא, תמכו בתובלה ימית קונבנציונלית של סוכר במשך יותר מארבע מאות שנה. הניסיון הראשון למודרניזציה של הסחר היה באמצעות שינוע "כאילו צובר" (quasi-bulk handling) הידוע בכינוי "דימום שקים" (bleeding bags), אשר פותחה על ידי חברת "יונייטד פרוט קומפני" מבוסטון בשנת 1932[3]. בשיטה זאת הונפה אצווה של שקים מלאים בסוכר גולמי אל שפת הכווה על סיפון האונייה, השקים נגזרו במהירות ותכנם נשפך לבטן הספנה. האונייה Domino Crystal[4] נבנתה במיוחד עבור סחר זה בשנת 1960. דרך פעולה זאת עדיין נהוגה למטענים שונים בנמלים לא מפותחים וחסרי מתקנים מודרניים.

סוכר גולמי - הובלה בצובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון הראשון המוצלח להובלה בצובר של כמות סוכר גולמי משמעותית נעשה בארצות הברית שנת 1940[5], אך הייתה זאת חברת CSR[6] האוסטרלית אשר הייתה חלוצת ההובלות בקנה מידה גדול בענף ספנות זה. ב-1951 נערך משלוח ניסיוני מנמל מקאיי במדינת קווינסלנד ללונדון, דרך תעלת סואץ. הצלחתו של מסע זה הביאה לבניית מסופי שיגור לסוכר גולמי במקאיי ובנמלים נוספים בקווינסלנד, שהיא מדינת גידול וייצוא הסוכר באוסטרליה. עידן הובלת הסוכר הגולמי בצובר נחנך רשמית עם הפלגת האונייה Casteldore[7] מנמל מקאיי, ביום 10 באוגוסט 1957, כאשר בבטנה 10,400 טונות אימפריאליות של מטען. המסע הצליח אף על פי שה"קסטלדור" לא ממש התאימה למשימה, כיוון שהייתה אוניית משא בעלת סיפון-ביניים. באותם ימים שייטו בימים מעט מאוד אוניות משא יחידות-סיפון. כיום מספר האוניות בעלות סיפון-ביניים העוסקות בסחר זה בטל בשישים.[8]

חדשנות משמעותית זאת - הובלה ימית של סוכר גולמי בצובר - הייתה מבוססת על רעיון ההפצה הכוללת[9]. קדמו לו שינויים טכנולוגיים משמעותיים ברוב מרכיבי תעשיית הסוכר, כולל בניית מסוף הסוכר הגדול בעולם בנמל מקאיי. אוסטרליה לא הפכה מנהיגת העולם בתחום זה במקרה. עלויות השינוע והסווארות המופרזות בארץ זאת אלצו את תעשיית הסוכר של קווינסלנד לעמוד בפני ההחלטה:"חדשנות או מיתה!" ההצלחה הייתה כה גדולה, עד כדי כך שתוך שנים מעטות ההובלה הקונבנציונלית של סוכר גולמי כמעט בטלה מן העולם[10].

תוצאה מרשימה זאת לא הושגה ללא מספר כשלונות מהדהדים של חקיינים שונים. ברית המועצות, למשל, עלתה על הרעיון המוזר של הובלת סוכר במיכליות נפט: כיוון אחד, לקובה עם נפט, וחזרה עם סוכר - באותן אוניות ובאותם מכלים. ניקוי מכלי אונייה בקובה, לפני טעינת הסוכר, ארך שלושה שבועות - מעשה שרק כלכלה סובייטית יכולה לעמוד בו[11].

היו גם כשלונות מחפירים בתחום המבצעי, כגון מסעה של האונייה Thomas Müntzer[12], אשר הגיעה לנמל רוסטוק בגרמניה המזרחית, במרס 1962 ובה מטען מלא של סוכר קובני שבשל השינויים במזג האוויר במשך המסע - מאזור טרופי בקובה לחורף של הים הבלטי - הפך לגוש אחד. הפריקה בוצעה באמצעות פטישי אוויר.

סוכר מזוקק ("לבן") - הובלה ימית קונבנציונלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבע האחרון של המאה העשרים הביא עמו התפתחות בתעשיית הסוכר - עליית כוחו של האיחוד האירופי בייצור סוכר לבן, שהופק מסלק, והפיכתו לגדול היצרנים בעולם של מוצר זה. המנוע מאחורי התפתחות זאת היה מדיניות סיבסוד החקלאים בארצות הענק הכלכלי הצעיר שתחילתו ידועה כ"השוק המשותף".

אירופה - וצרפת במיוחד - סיבסדה את חקלאיה ואלו דאגו לכך שהררי סוכר יצטרפו להררי החמאה שהניבו הסובסידיות. סיבה נוספת לזינוק בייצור הייתה שהעלות השולית של זיקוק סוכר מסלק נמוכה מזאת של זיקוק סוכר-קנים[13]. התוצאה המיידית הייתה שאירופה הפכה ליצואנית הסוכר השנייה בעולם - אחרי קובה[14] - ולראשונה ביצוא סוכר לבן. יעדי הייצוא הראשיים היו ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון ומזרח אירופה. קיבולת הזיקוק העצמי בארצות אלו מעולם לא הדביקה את הצריכה, כך שהביקוש שלהן ליבוא סוכר לבן גדל בהתמדה משנה לשנה. הגידול בביקוש הכתיב לכל המעורבים בסחר הסוכר בחינה מחדש של מערכות התובלה הקיימות, כולל שיקולים של שינויי כיוון מחשבתי בתחומים המבצעי, הלוגיסטי והפיננסי - והסקת מסקנות בהתאם.

נמלי המדינות המייבאות סוכר מפגרים יחסית, סובלים מציוד שינוע מיושן ומצפיפות כרונית. אי לכך הטילו הרשויות המקומיות מגבלת-מכסה מרבית של 12,000 טון למשלוחי סוכר באוניות קונבנציונליות. פריקת משלוח כזה דורשת 20 ימי רציף, בממוצע, לא כולל זמן המתנה בתור מחוץ לנמל.

הזמן הכולל של שהייה בנמלים כמו אלכסנדריה, אקרה או ח'וראמשהר - והמתנה מחוצה להם - מגיע בנקל לשלושים עד ארבעים יום ומייקר את התובלה לעלויות בלתי מתקבלות על הדעת. נוצר צורך דחוף למצוא דרך שתביא לקיצור משמעותי של משך הסבב בנמלים, לפני שמחירי הסוכר בנמלי היעד יאמירו לגבהים שיזעזעו את התעשייה וצרכניה.

המחקר: שיקולים ויישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר התחיל בתרגיל חיזוי בשיטת דלפי - Delphi Method, בן שלושה סיבובים, שמטרתו הייתה לחזות תרחיש של ספנות הצובר העולמית כעבור 15 שנה. השתתפו בו 59 איש (מתוך 125 פניות ראשוניות) כמעט כולם מנהיגים ידועי-שם בתחומי הובלה בצובר, סחר בקומודיטיז, לוגיסטיקה והאקדמיה הרלוונטית. תוצאותיו הביאו בין היתר לפיתוח מושג ה"ביבו" ולאיתור קומודיטיז אכילים שטמון בהם פוטנציאל של הצברה מסחרית (commercial bulking) - כלומר הפיכתם למטעני צובר או צובר-למחצה (semi-bulk) למטרת הובלה הימית ושינוע במחירי תחרות. האיתור העלה על המדוכה סוכר לבן, קמח, אורז, פולי קפה ופולי קקאו.

המשך המחקר דרש בדיקת התאימות המסחרית והטכנית של כל אחד ואחד מקומודיטיז אלו להובלה בצובר ותפירת מערכת הובלה אינטגרטיבית למתאימים שבהם. ניתוחי האילוצים השונים הביא להתמקדות במטעני סוכר לבן, שהוכח אז - מסחרית וטכנית - כמוצר המתאים ביותר להצברה, וכך להביא לקיצור משמעותי של משך הסבב בנמלים. מרבית המומחים שנשאלו אז לחוות דעתם הביעו ספקות לגבי התוצאות המעשיות של המחקר.

אחד מהם פסק בביטחון רב: "סוכר לבן שיובל בצובר לעולם לא יאושר למאכל אדם!"[15] גם העיתונות הישראלית - שלא ממש הבינה במה מדובר - לא התאפקה מלפסוק פסוקה בעניין: "בחוגי ספנות הביעו תמיהה על השקעה כה גבוהה בבניית האונייה, משום שמחירי הסוכר ותעריפי ההובלה מצויים כיום בשפל..."[16]

בהמשך המחקר הסתבר שיש לקדמו בו-זמנית בשני נתיבים: האחד מסחרי-שיווקי והשני טכני-הנדסי, כאשר התוצאות משני הנתיבים מזינות ומפרות אלו את אלו.

רב חובל אברהם אריאל 1986

מבצע המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודה כולה בוצעה על ידי רב החובל אברהם אריאל, איש ים וספנות ישראלי שניהל אותו זמן חברת ספנות פרטית באוסטרליה שעסקה בהובלת בשר קפוא ליצוא. אריאל, אז גם בעל תואר מוסמך במנהל עסקים, עשה זאת במסגרת לימודיו בבית הספר להנדסה מכנית ותעשייתית באוניברסיטת ניו סאות' ויילס, סידני, אוסטרליה. התיזה שלו הוגשה בשנת 1988 לבוחנים באוסטרליה, בריטניה וארצות הברית וזיכתה את מחברה בתואר דוקטור לפילוסופיה[17]. בהמשך המציא אריאל את אוניית הביבו הראשונה[18].

הנתיב המסחרי-שיווקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהר מאוד התברר שכבמקרים רבים אחרים, סוד פתרון הבעיה טמון ב"חשיבה מחוץ לקופסה", שעיקרה היה מבט מערכתי על הובלת הסוכר הלבן מן היצרן לצרכן, כאשר חוליית ההובלה הימית שלה היא חלק אינטגרלי של המערכת ולא יחידת-עשייה בפני עצמה. לא תמיד אופטימיזציה של יחידה אחת בשרשרת מטיבה עם השרשרת כולה. נהפוך הוא - לעיתים הסך הכל של מערכת כזאת קטן הוא מסכום רכיביה.

לדוגמה, בין היתר נשאלה השאלה: האם השימוש באוניות גדולות יותר ומרובות-ספנות יותר יאיץ את הסבב בנמלי הפריקה? לכאורה נראה שכן, אך הבדיקה הוכיחה שהתועלת השולית במקרה זה הולכת וקטנה, ואפילו הופכת שלילית. זאת משום שצווארי הבקבוק אינם ממוקמים לאורך רציף הפריקה, אלא במקומות אחרים - כשער הנמל, זמינות משאיות וכיוצא בזה.

המסקנה הבלתי-נמנעת הייתה שהפתרון מצוי באונייה מתמחה, מצוידת במתקני פריקה עצמית, שהמערכות הבנויות בה תוכלנה לטעון ולפרוק בכל נמל - מיושן ככל שיהיה - בכל תנאי מזג אוויר וללא מגע יד אדם. אונייה שכזאת טרם נראתה אז אפילו בדמיונם של מתכנניה.

השאלות הראשונות שנשאלו היו פשוטות יחסית: מי הם השחקנים הראשיים בתיאטרון סחר הסוכר הלבן? מי מייצא ומי מייבא בכמויות המצדיקות שימוש באוניות מתמחות? ככל שהעמיק המחקר, כך הן נעשו השאלות סבוכות יותר: האם וכיצד ניתן לשנות שיטות פעולה ודפוסי תובלה שקיימים כבר מאות שנים? כיצד לשריין למערכת התובלה החדשה תעסוקה מלאה לאורך זמן, וכך להבטיח את ההשקעה הכספית הגדולה הצפויה בה ואת יכולת הקיום שלה?

הפתרונות דרשו ידע ומיומנות בדיסציפלינות שונות ומגוונות. חלקן גלש לתחומים רחוקים מתחום הספנות - כטכנולוגיה של מזון, חיזוי טכנולוגי ואפילו פסיכולוגיה. לדוגמה: מאז ומתמיד הובל הסוכר הלבן בשקי יוטה (לאחר מכן גם פוליפרופילן) בני 50 ק"ג, והחידוש היחיד מזה מאתיים שנה ויותר היה הוספת ביטנת פוליאתילן להגנה על איכות המוצר. היבואנים הגדולים הם בדרך כלל משרדי האספקה והקיצוב במדינות מתפתחות, והפקידים הממונים על היבוא, בכל הארצות, לא היו מוכנים לסטות אפילו כמלא הנימה מן המפרטים המקובלים. כל אמצעי השכנוע למשלוח בצובר או לקבלת המטען בצובר, עלו בתוהו. אפילו מעבר לשימוש בשקי נייר - שהיו לו יתרונות אופרטיביים וכלכליים רבים - היה בחזקת הס מלהזכיר. הביורוקראטים, שחששו לאבד את מישרתם - ואף מר מזה - כתוצאה מחשש לכשלים במערכת החדשה, סירבו אפילו לשמוע על הובלה שכזאת.

טעינת סוכר בצובר בנמל דנקרק

הבעיות יושבו תוך מחשבה, התמדה ושכנוע. הגדולה שבהן - הבטחת ההשקעה של 40,000,000$ באונייה ובמתקני החוף[19] בעיה זו נפתרה על ידי שילוב כוחות של חברת ספנות אוסטרלית[20] וחברת מאן, סוחרת קומודיטיז בריטית שפועלת זה 200 שנה[21]ושלטה בשוק הסוכר. השותפות בין שני גורמים אלו יצרה סינרגיה שהשפיעה בצורה ניכרת על מנופי הריווחיות של שני השותפים.

השותף המסחרי דאג לטפל בלקוחות והצליח לשכנע אותם בכך שמבחינתם לא יחול שום שינוי: הסוכר ימסר לידיהם בשקים, כפי שהיה מאז ומתמיד. השינוי הקטן היחיד יהיה בכך שהשקים לא ימולאו בממגורה הממוקמת על רציף בנמל היצוא, אלא בממגורה צפה, קרי אונייה. בנוסף, תהיה פריקתם מכנית, כולה באמצעות מסועי סרט-נע, ללא מנופים, סווארים וסבלים. שיטה זאת סתמה את הגולל על נזקי שינוע, הבטיחה את שלמות השקים והורידה את פרמיית ביטוח המטען בשיעור של 10%[22].

בסופו של דבר יצאו כולם מרוצים. מיכאל סטון, יו"ר חברת מאן, אף הרחיק לכת וראה ברעיון הביבו את "הפתרון לבעיות המסחריות שמציקות לשוק הסוכר זה שנים רבות"[23].

הנתיב הטכני-הנדסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישום מושג ההפצה הכוללת הכתיב בפרויקט הביבו הקמת מערכת הובלה שרכיביה העיקריים היו מסוף ענקי עם יכולת אחסון של 75,000 טון בנמל דנקרק שבצרפת[24], מתקן הטענה בצובר שתפוקתו עד 10,000 טון ליום, אונייה מתמחה ובה מתקנים לקבלת המטען ושינועו מן הספנות לאולם האריזה, אמצעי הגנה מפני התפוצצות כתוצאה מאבק סוכר ואידי אלכוהול, מתקני שקילה, אריזת הסוכר בשקים ופריקתם העצמית.

בשל מגבלות הזמן והשפל הזמני בשוק האוניות המשומשות, הוחלט לנצל את תנאי המשק, לרכוש בזול אוניית צובר משומשת[25] ולהסב אותה לאוניית הביבו הראשונה. שמה שונה ל-CHL Innovator והיא נרשמה בסינגפור.

מהנדסי חברת TNT Bulkships Ltd האוסטרלית, שהיו אמונים על תכנון וביצוע ההסבה, היו מודרכים על ידי שני כללי יסוד:

  1. שום ידע קודם לגבי הובלת סוכר לבן בצובר לא היה בנמצא.
  2. לאור החדשנות המרובה שהושקעה במיזם, היה לחשוף אותו - לפחות באונייה הראשונה - לחידושים הטכניים ההכרחיים בלבד.

החשש ממצב של "תפסת מרובה - לא תפסת!" העיק מאוד על היזמים, שלא שכחו את המאמצים הרבים שהשקיעו כדי לזכות בהסכמת משגרי הסוכר ויבואניו להובלה באוניית הביבו. אי לכך, כל המערכות שהותקנו באונייה - בקרה אקלימית, הזנת המטען, מילוי השקים, שקילתם ופריקתם - היו מערכות מתקדמות שהוכיחו עצמן בעבר במתקנים יבשתיים.

חוסר הידע המוקדם חייב את היזמים למשנה זהירות, לעיתים מוגזם. לדוגמה, היה ידוע שכדי לשמור על איכות הסוכר ולמנוע את התגבשותו במשך המסע, עליו להמצא כל הזמן בטמפרטורה של 20–25 מעלות צלזיוס ולחות של אפס אחוזים. אי לכך הותקנה בספנות מערכת מיזוג אוויר בעלת שם מתוצרת Fläkt Marine השוודית[26] ובנוסף הושקעו יותר ממיליון דולרים בבידוד קירות הספנות. השקעה זאת הוכחה כזהירות-יתר מיותרת. באוניות הביבו הבאות קוצץ תקציב הבידוד במחצית.

שינוע תוך-אונייתי: פנאומטי או מכני?[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה נוספת לדילמה טכנית הייתה השאלה כיצד לשנע את הסוכר באונייה מן הספנות לאולם האריזה? האם לעשות זאת בצנרת מופעלת פנאומטית, או באמצעות מתקן מכני המבוסס על מסועים של סרט-נע ומעליות דליים (bucket elevators)? איש לא יכול היה להשיב על שאלה זאת, משום שתעשיית הסוכר מעולם לא ניסתה הולכה פנאומטית של סוכר לבן למרחק שעלה על מספר מטרים בודדים. ההולכה באונייה - מן הספנות ועד לאולם האריזה - עשויה הייתה להיות עשרות, אם לא למעלה ממאה, מטרים ויותר.

הולכה פנאומטית גורמת לשחיקת גרגירי הסוכר שהסיכון ממנה כפול - בטיחותי ומסחרי. מחד גורמת השחיקה ליצירת כמות גדולה של אבק-סוכר, ההופך נפיץ כאשר הוא מעורב עם אוויר בפרופורציה מתאימה ובמיוחד כאשר הוא חשוף להבזקי חשמל סטאטי. מאידך, השחיקה גם מעמעמת את הגרגירים, גורמת להם שיאבדו מברקם הטבעי ועשויה להביא לכך שהצרכן הסופי - עקרת הבית - תסרב לרכוש סוכר זה.

המהנדסים ערכו ניסוי בו הריצו כמה מאות ק"ג של סוכר בלולאת-צינור סגורה שאורכה כ-80 מטרים. נמדד ברק הגרעינים לפני ואחרי ההרצה. התוצאות שהושגו לא היו מובהקות גם לאחר שתי הרצות. הפרש המחירים בין מערכת פנאומטית ומכנית היה גדול - לזכות הפנאומטית - אך למרות זאת נבחרה המערכת המכנית. איש לא היה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון שבהתקנת מערכת אשר בסופו של דבר עשויה להיות מוכחת ככישלון. הנזק עלול היה להיות עצום: הרחקה של השקת המיזם בקרוב לשנה ועלויות נוספות שלא ניתן היה אף להעריך את שיעורן.

תהליך השינוע במערכת הביבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריקת אוניית ביבו - תיאור סכמתי
מערכת מילוי השקים

הסוכר עובר שבעה שלבים בדרכו מן היצרן למלאים של היבואן, כולם ללא מגע יד אדם. האוטומציה לא רק מחישה את ההובלה ומפחיתה את הוצאות המימון של היבואנים. היא גם מונעת נזקים פיזיים מן השקים ומשפרת את איכות המוצר וההיגיינה שלו.

  1. הובלה בקרונות רכבת מיוחדים מבית הזיקוק לממגורת המסוף בנמל היצוא.
  2. הטענה מן המסוף לספנות האונייה באמצעות מסוע תפזורת אוטומטי הפועל בכל תנאי מזג אויר ותפוקתו 7,500-10,000 טון ליממה.
  3. ספנות האונייה מבודדות, מצופות נירוסטה, ממוזגות ומוגנות משינויים במזג האוויר החיצוני. קיימים בהן מתקנים לניקוי מרכזי ולשאיבת אבק.
  4. בנמל הפריקה מועבר הסוכר מן הספנות ומוזרם לאולם האריזה באמצעות מערכת שינוע פנימית, שאיכותה מאושרת להובלת מזון.
  5. באולם האריזה נשקל הסוכר במאזנים אלקטרוניות (בדרך כלל 50 ק"ג נטו לשק) ונמזג לשקי יוטה או פוליפרופילן בעלי בטנת פוליאתילן. השקים נתפרים לסגירה הרמטית.
  6. השקים המלאים נפרקים באמצעות מסועים הישר מאולם האריזה אל מחסנים על רציף הנמל, או במסירה ישירה למשאיות, קרונות רכבת או דוברות, החונים לצד האנייה. הפריקה נעשית בכל תנאי מזג אוויר ותפוקתה 300–500 טון לשעה. ספירת השקים הנפרקים היא אוטומטית.
  7. לחלופין, ניתן לפרוק בצובר, הישר למכליות ניידות או לממגורות, בתפוקה של 750 טון לשעה.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש אוניות ביבו הוסבו/נבנו עד כתיבת ערך זה (יוני 2014). שמותיהן: CHL Innovator (מעמס 20,000 טון); CHL Progressor (מעמס 43,000 טון); MRS Pioneer (מעמס 22,000 טון). אונייה רביעית נמצאת בתכנון ראשוני. האוניות בבעלות חברת Commodity Handling Pte Ltd הרשומה בסינגפור ובבעלות ענק הקומודיטיז ED&F Man מלונדון. ניהול האוניות הוא בידי חברת CHL Shipping BV שבסיסה ברוטרדם.

מושג הביבו הוא "רעיון מהפכני שיושם בהצלחה מירבית בסחר הסוכר הלבן"[27]. מערכות התובלה שבאו לעולם בעקבות יישומו - ובראשן אוניות הביבו - עוררו עניין רב וזכו לשבחים מחוגי הספנות. גדולתו של הרעיון הייתה בכך שהוא הביא להצברת מטען שמזה מאות שנים הובל בחוסר יעילות מובהקת - כשהוא ארוז בשקים. ההצברה החישה את הסבב בנמלי הטעינה והפריקה וחסכה כסף רב למיליונים של צרכנים ברחבי העולם. שני ספיחים רבי-ערך התקבלו מהחידוש.

  • ספיח הראשון היה הגדלת כמות המטען להפלגה. התקרה לאונייה קונבנציונלית הייתה 12,000 טון. לאוניית הביבו הראשונה היה כושר מעמס של 20,000 טון. לשנייה 43,000 טון. שתיהן הפליגו עם מטען מלא.
  • הספיח השני היה חשוב הרבה יותר: אוסטרליה, שהיא יצרן הסוכר היעיל ביותר בעולם, לא הצליחה אף פעם לייצא את המוצר הסופי של מצרך זה, בשל עלות הסווארות האוסרנית שלה. "מערכת הביבו אפשרה לאוסטרליה להצטרף לראשונה לשורת המדינות שמייצאות סוכר לבן."[28]. המעגל נסגר. המדינה שהייתה החלוצה בהובלת סוכר גולמי בצובר בשנת 1957, עשתה זאת שנית עם סוכר לבן ב-1994, עם כניסת אוניית הביבו הראשונה לשירות היצוא מקווינסלנד[29].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sugar Yearbooks 1986-2014, International Sugar Organization, London.
  • Australian Sugar Yearbooks 1986-2014, Rural Press, Ormiston, Qld.
  • קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ כשהכוונה היא לסוכרוז, התרכובת הכימית שנוסחתה היא C12H22O11
    2. ^ סטטיסטיקות של International Sugar Organization, London.
    3. ^ בשירות ממתקני החברה בקובה למפעל זיקוק הסוכר שלה בבוסטון. ראה Meade, G. P. & Chen, J. C. P. . Cane Sugar Handbook, 10th edition, J. Wiley & Sons, New York, N.Y., 1977, p.347
    4. ^ בת 8,000 טון מעמס-מטען. מתוצרת מספנת Burmeister & Wain, קופנהגן.
    5. ^ מהוואי למתקני חברת C & H Sugar Refinery בסן פרנסיסקו.
    6. ^ אז: Colonial Sugar Refining Co. Ltd
    7. ^ תפוסה ברוטו 7,952 טונות. נבנתה במספנת Wm Gray & Co. Ltd, Hartlepool, U.K.
    8. ^ חברת CSR, סידני.
    9. ^ רעיון ההפצה הכוללת Total Distribution Concept, או לוגיסטיקה, הוא "ראייה רחבה ויעילה של תהליכי תנועה, ייצור וניהול-מלאי של חומרים ומוצרים, ליעילות המרבית". ראה Gronland, S. E., & Thorvaldsen, S., Ship Design in Total Transportation Framework, The Society of Naval Architects and Marine Engineers Combined Symposium on Ship Costs and Energy, New York N. Y. ,September 30 - October 1, 1982, p. 89-95.
    10. ^ חברת C & H Sugar מקליפורניה דיווחה שהמעבר מהובלת סוכר גולמי בשקים להובלה בצובר הביא עמו חיסכון של 98% בעלויות השינוע. Sugar Trade and Shipping Trends in the 1980s, Study No.134, Drewry Shipping Consultants Ltd, London, 1985, p.57-58.
    11. ^ כאשר מתעלמים מהמרכיבים "הקפיטליסטים" של פחת וריבית בעלות היומית של כלי השיט. ראה Talkenberger, W. D., Zuckertransport mit Schiffen, Z. Zuckerind, 19.5. 287-289
    12. ^ תפוסה 4,993 טונות ברוטו. נבנתה 1937 (!). אי אפשר שלא להתפלא על המוטיבציה של מקבלי ההחלטות לבצע ניסוי כה חשוב באונייה מיושנת שדינה גריטה זה מכבר.
    13. ^ Atkins, M., Sugar – a Sour Note for Bulkers, in Bulk Shipping...the Boom to Come, Lloyd's Shipping Economist Conference, London, December 8-9, 1982.
    14. ^ Sugar Yearbook, 1977.
    15. ^ Dr. J. Bruhns, Assistant Editor Zuckerindustrie, Berlin,.
    16. ^ גלובס, מאי 1986.
    17. ^ Towards an Innovative Integrated Management System for Overseas Distribution of Dry Bulk Edible Commodities, School of Mechanical & Industrial Engineering, University of New South Wales, Sydney, Australia, 1988
    18. ^ BIBO Pioneer to Begin Trading Next Month, Lloyd's List, April 28, 1986, London, p.5
    19. ^ International Bulk Journal, Dorking, Surrey, UK, June 1986, p.126
    20. ^ ענק התובלה האוסטרלי באותם ימים – TNT Limited.
    21. ^ החברה הלונדונית הוותיקה E D & F Man Ltd.
    22. ^ Lloyd's List, April 28, 1986, London, p.12
    23. ^ Financial Times, London, 30 April 1986.
    24. ^ Trans Terminal Service (TTS) Dunkerque, France
    25. ^ m/v Cape Rodney, built 1976, 16,646 GRT, 26,930 dwt
    26. ^ The Naval Architect, London, September 1985.
    27. ^ Taylor, G. R., BIBO - A New Shipping Concept Put Into Practice, Bicentennial Maritime Symposium, The Institute of Marine Engineers, Sydney, NSW, Australia, January 18 - 20, 1988.
    28. ^ Trade Review-Sugar, International Bulk Journal, Dorking, Surrey, UK, April 1995, p.67
    29. ^ לסטטיסטיקות של יצוא הסוכר מאוסטרליה ראה Sugar Year Book, בהוצאת International Sugar Organization, London