אוסטן סיינט בארב הריסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוסטן סיינט בארב הריסון

אוסטן סיינט בארב הריסוןאנגלית: Austen St. Barbe Harrison‏, 1891 - 11 בפברואר 1976) היה אדריכל ומתכנן ערים בריטי. הריסון שימש כאדריכל ראשי של מחלקת העבודות הציבוריות בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנים 1922-1937, ועומד מאחורי תכנונם של כמה ממבני הציבור הבולטים שנבנו בירושלים ובערים אחרות באותה עת. כן תכנן מכלולי מבני ציבור מוכרים בקפריסין, באנגליה ובגאנה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסון נולד בקנט שבאנגליה למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה, שייעדה אותו לקריירה צבאית. הוא התגייס לצבא הבריטי והשתתף כקצין בדרגת סגן במלחמת העולם הראשונה, בה חווה את זוועת מלחמת החפירות בקרב פשנדל, שבעקבותיו החליט שלא להמשיך בקריירה צבאית. עם תום המלחמה עזב את הצבא, נסע לקנדה ונרשם ללימודי אדריכלות באוניברסיטת מק'גיל במונטריאול. בשובו לאנגליה המשיך לימודי תכנון עירוני בקולג' האוניברסיטאי של לונדון. ב-1919 החל לעבוד בשרות ממשלת יוון בבנייה ובשיפוץ של מבנים במקדוניה היוונית. את שהותו ביוון ניצל ללימוד אדריכלות ביזנטית ואסלאמית, ולאחר מכן עבר לעבוד בהודו לתקופה קצרה. ב-1922 עבר לארץ ישראל בשירות ממשלת המנדט, שם קיבל מינוי כאדריכל ראשי של מחלקת העבודות הציבוריות.

בבמסגרת עבודתו תכנן בין היתר את מוזיאון רוקפלר, ארמון הנציב, בניין הדואר המרכזי ובית המדפיס הממשלתי בירושלים, בית המשפט בחיפה ובניין הדואר המרכזי ביפו. הריסון הושפע רבות מן הסגנון הבינלאומי שרווח באדריכלות תקופתו ושלט בעקרונות סגנון זה, אך כמי שנשבה בקסם המזרח שאף לשלב בבנייניו הירושלמיים אלמנטים אדריכליים בהשפעות ביזנטיות, אסלאמיות, ממלוכיות ואחרות, שבעיניו הלמו יותר את סגנונה וצביונה של העיר. סגנונו האקלקטי הוגדר על ידי חוקרי אמנות כ"מודרניזם ים-תיכוני", גישה המשלבת בנייה קולוניאלית ראוותנית עם מסורות בנייה מקומיות.

הריסון התגורר בירושלים במשך 15 שנות שירותו בארץ ישראל, בבית ערבי קלאסי בשכונת אבו תור, שם ארח בשנת 1923 את אלברט איינשטיין בעת ביקורו היחיד בארץ ישראל. מירושלים נהג הריסון לנסוע לארצות הסביבה ולתור אותן כדי לקבל השראה מו הסגנונות האדריכליים הרווחים במזרח אגן הים התיכון.

ב-1931 התבקש הריסון בידי רונלד סטורס, באותה עת מושל קפריסין מטעם השלטון הבריטי (וקודם לכן מושל ירושלים) לתכנן מחדש את בית המושל בניקוסיה לאחר שזה נשרף לחלוטין במהומות אלימות שפשטו בעיר. סטורס, שבעת כהונתו בירושלים הטביע בצורה ניכרת את חותמו על תכנונה של העיר והכיר היטב את עבודתו של הריסון בתכנון מוזיאון רוקפלר וארמון הנציב, ביקש ממנו להכין תוכנית גרנדיוזית למבנה מונומנטלי ומרשים שידגיש את עוצמתו של השלטון הבריטי. אבן הפינה נורתה רשמית ב-1932, עוד לפני שנחפרו יסודות המבנה, וזמן קצר לאחר מכן סיים סטורס את תפקידו בקפריסין ועבר לרודזיה. מחליפו בתפקיד לא חלק עימו את החזון בדבר בית המושל המונומנטלי, והזמין אדריכל אחר להכין תוכנית צנועה וזולה יותר. תוכניתו של הריסון נגנזה, ומבנה בית המושל של קפריסין בניקוסיה הוקם על פי התוכנית החדשה ‏‏[1].

ב-1937 התפטר הריסון ממשרתו בשירות ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, במחאה על מדיניותה שלטעמו העדיפה את היישוב היהודי על פני אוכלוסיית הארץ הערבית. הוא חזר לאנגליה, שם התמודד מול 7 אדריכלים אחרים על תכנונו של קולג' נאפילד באוניברסיטת אוקספורד. ב-1938 זכה במינוי, וב-1939 הגיש תוכנית אדריכלית להקמת הקולג', שהתבססה על אלמנטים אוריינטליים וים-תיכוניים, בדומה לבנייני הממשל שתכנן הריסון בארץ ישראל. תוכנית זו נפסלה על הסף בידי תורם הקולג', תעשיין הרכב לורד נאפילד, שלטעמו לא הייתה "אנגלית" דיה ולא הלמה את רוחה של אוקספורד. הריסון נדרש להגיש תוכנית נוספת, בסגנון אנגלי יותר, ותוכנית זו אומצה בשינויים קלים ועל פיה הוקמו מבני הקולג'. קולג' נאפילד הוא, ככל הנראה, היצירה האדריכלית היחידה של הריסון בתחומי אנגליה.

בשנות ה-40 נבחר בידי השלטון הקולוניאלי הבריטי לתכנן את הקולג' האוניברסיטאי של חוף הזהב (כיום אוניברסיטת גאנה) במושבה הבריטית חוף הזהב (לימים רפובליקת גאנה). הוא גם עבד במשך שנים אחדות במצרים ובקפריסין, וב-1945 הכין דו"ח מפורט על תכנונה של העיר ולטה שבמלטה. ב-1950 השתקע סופית ביוון, שם חי עם משפחתו היוונית המאמצת, משפחת הצלם הצבאי דימיטרי פאפאדימוס, אותו הכיר בקהיר בשנות ה-30. בבית המשפחה חי עד יום מותו ב-1976.

לאחר מותו תרמה משפחת פאפאדימוס את ארכיונו המקצועי של הריסון לרשות העתיקות של מדינת ישראל, וכתביו ורישומיו נמצאים כיום בארכיון רשות העתיקות במוזיאון רוקפלר.

מבנים שתכנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זוסמן,איילה, ורוני רייך, "לתולדות מוזיאון רוקפלר בירושלים", אלי שילר עורך, ספר זאב וילנאי, ב', הוצאת אריאל, 1987. עמ' 91-83.
  • כרמי-מלמד, עדה, ודן פרייס, אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדט הבריטי, 1948-1917, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2011. עמ' 125-93.
  • פוקס, רון, "מבט מארמון הנציב", אבירם יוסף ואחרים (עורכים), ארץ-ישראל 28, [ספר טדי קולק], החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, 2008, עמ' 413-426.
  • פוקס, רון, "הארכיטקט של המנדט", ארץ וטבע, אפריל 2012, עמ' 50 - 60.
  • קרויאנקר, דוד, אדריכלות בירושלים, הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, כתר, 1989.