אוסקר ירמיהו נוימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ד"ר אוסקר ירמיהו נוימןסלובקית: Oscar Jeremiah Neumann; 1894, מוסט (אנ')1981, מושב באר טוביה) היה פילוסוף ומשפטן סלובקי ממוצא יהודי, ממנהיגי קבוצת העבודה שפעלו להצלת יהודים ותמכו במחתרת הקומוניסטית במחנה נובאקי במהלך מלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוימן נולד כבן בכור לשלושה אחים. הרעיון הציוני בער בו עם מותו של בנימין זאב הרצל בשחר נעוריו. במהלך מלחמת העולם הראשונה למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת פראג, שם נמנה עם פעילי ארגון הסטודנטים הציוני "באריסיה" (Barissia), איגוד אקדמאי יהודי אשר נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה.

בשנת 1923 נשא לאשה את מרים בת איזידור קנופפלמאכר. באותה עת, ניסה לעבוד בתור פרוקוריסט (מורשה חתימה) וזנח עבודה זו לאחר שקיבל הצעה מטעם התנועה הציוניות לניהול ענייני הקרן הקיימת בסלובקיה.

ב-1924 נולד בנו הבכור אריאל, ובהמשך נולדה לו בת בשם מרגלית.[1]

פועלו לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוימן היה עורך של העיתון Jüdische Volkszeitung (גר'), כתב עת בעל אופי ציוני שהחל להתפרסם באוגוסט 1919 כביטאון יהודי סלובקיה. כתב עת זה נעשה גורם חשוב במאבק למען זכויות המיעוט היהודי הלאומי. בשנות ה-20 של המאה ה-20, ניסה נוימן להקים תנועת נוער ציונית בשם "תכלת לבן" בסלובקיה, אך כשל. בספטמבר 1924 החל להנהיג את תנועת הצופים הציונית "השומר קדימה". היה מיוזמי הקמת ארגון נשים ויצו בסלובקיה ב-1925. נוימן אף כיהן כיושב ראש ההסתדרות הציונית בסלובקיה ומזכירתו האישית הייתה חביבה רייק.[2]

בקיץ 1929 הוקם בסלובקיה חוג לתרבות יהודית ופעילותו החלה בסדרת הרצאות מפי נוימן בקהילות שונות. הרצאותיו נסבו על אמנות, יהדות וציונות. כתב בעיתונים יהודיים שונים לרבות "הזלבסטוור" (Sellbtwehr), העיתון המרכזי של התנועה הציונית ושל המפלגה היהודי, בצ'כוסלובקיה. בעיתונים אלה כתבו באותה עת ציונים דגולים כפליכס ולטש, מאקס ברוד, מרטין בובר, ליאו הרמן ואחרים.[2]

ב-1938 הקים נוימן ארגון בשם "הלשכה היהודית המרכזית" בסלובקיה, אשר סיפקה עזרה בהגירה והגשת ייעוץ משפטי חינם ליהודים נגד נישולם. ארגון זה פעל במשך שנתיים עד שנאסר על קיומם של כל הארגונים היהודיים ב-1940.[3]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1939, עם הוצאתו של הספר הלבן השלישי, נסע נוימן יחד עם גיזי פליישמן - אז ראש היצ"מ ונציגת הג'וינט בסלובקיה - לצרפת ולאנגליה לחפש יעדי הגירה של יהודים לשטחן. באין אפשרויות עלייה לארץ ישראל, פניותיהם הרבות לצירויות ולשגריריות לזכות באשרות כניסה למבקשים להגר נדחו. באנגליה נתגלתה נכונות לקלוט קבוצה קטנה של צעירות בנות 18 על מנת להכשירם לאחיות ולעבודות בית, כמו כן ילדים של פליטים ושל אנשים חסרי נתינות. ואכן כמה קבוצות ילדים ובנות יצאו לאנגליה.[2] בנו הבכור אוריאל הספיק להשיג סרטיפיקט לפני הגזרות ועלה לארץ ישראל יומיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.[4]

פועלו במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הכיבוש הנאצי, נהנו היהודים בצ'כוסלובקיה משוויון זכויות, כולל ייצוג בפרלמנט הצ'כוסלובקי. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה הנאצית ב-1939, הוכרזה סלובקיה כמדינה אוטונומית. בעקבות עליית מפלגת משמר הלינקה האנטישמית כוננו חוקי הגזע הראשונים בסלובקיה. לאחר התמוטטותה של הרפובליקה הצ'כסלובקית, וניתוקה של ההסתדרות הציונית בסלובקיה מהמרכז שב-Moravská Ostrava, נבחר נוימן בוועידה שנתקיימה ב־ Liptovsky Svaty Mikulas באביב 1940 ליושב ראש ההסתדרות הציונית.

בסתיו 1940 הוקם בצו השלטונות היודנראט - בסלובקיה כונה "מרכז היהודים" - Ustredna Zidov ובקיצור UZ. במקביל נאסר קיומם של כל הארגונים היהודיים למעט ארגוני קהילות. נוימן נתמנה לראש אגף ההסבה המקצועית שב- UZ. במסווה של הכשרה מקצועית רוכזו באגף זה כל הפעולות של התנועה הציונית ותנועות הנוער שקיומן נאסר (עד לחיסולו ערב גירושי 1942).

אגף זה עזר גם הרבה לקבוצות חלוציות שנמלטו מפולין ואחרי הכשרה בסלובקיה עשו דרכם להונגריה ומשם לארץ־ישראל. תחת הנהגתו הוברחו כ 8000 יהודים במסווה של טיול להונגריה. נוימן יחד עם אנדרה שטיינר נרתמו להקמת מחנות עבודה ומפעלי ייצור פרודוקטיביים, שבאמצעותם קיוו להפריך את טיעונם הכוזב של הקיצונים בדבר טפילותם של היהודים ולחזק את מגמת המתונים לרכז את היהודים על אדמה סלובקיה במקום לגרשם .[2]

במרץ 1942 נוכח נוימן לדעת, כי נכשלו מאמצי פעילים שונים למנוע את הגירושים. הוא דאג להפיץ את המידע בין היהודים באמצעות עובדי מחלקתו תוך מתן עצה לברוח להונגריה. יעקב רוזנברג-רונן, שהיה אחד משליחיו, מספר בעדותו על אופן הפצת האינפורמציה. הוטל עליו לנסוע מבראטיסלבה לעיר פרשוב ברכבת מאספת, ובכל תחנה שהתקיימה בה קהילה יהודית, חיכה לו - בעקבות הודעה טלפונית מוקדמת של נוימן - נציג הקהילה, כדי לקבל את בשורת האיוב והעצה לברוח להונגריה.

בראשית קיץ 1943 הגיעו לסלובקיה יהודים שהצליחו להימלט ממחנות ההשמדה בפעם הראשונה. כך נודעה ל-"קבוצת העבודה" בפעם הראשונה על ההשמדה השיטתית של העם היהודי. מידע זה הניע את נוימן להעמיד לרשות המחתרת הקומוניסטית במחנה נובאקי סכום משמעותי לרכישת נשק. משנכשל, העמיד לרשות הצעירים כסף לרכישת נשק בדרכים משלהם. אחד מפעיליה המרכזים של מחתרת נובאקי -יוראי שפיצר- תיאר את נוימן כאדם אציל נפש שהיה לו עניין עליון לפעול להצלת יהודים. אוסקר נוימן התעניין כבר ב־ 1943 באפשרות של התנגדות מזוינת.

פעילותה הרבגונית של "קבוצת העבודה" חולקה בין חבריה על פי קשריהם האישיים עם נציגי השלטון, כישוריהם ותחומי אחריותם. בחלקו של נוימן נפל להמשיך בחיזוק מחנות העבודה, מתוך הנחה שעם הגברת כדאיותם הכלכלית הם יהוו גורם משמעותי בריסונה של תאוות הקיצונים לחדש את הגירושים. אך איום הגירושים לא סר מעליהם גם לאחר צאת המשלוח האחרון של גל הגירושים הראשון באוקטובר 1942.[2]

מלבד הגברת הייצור במחנות על מנת שיהוו גורם כלכלי משמעותי ושתהיה סיבה להשאיר את שרידי היהודים על אדמת סלובקיה, שם לעצמו נוימן למטרה לשפר את תנאי חייהם וקיומם של שוכני מחנות העבודה, אשר בתקופות הגירושים היו קשים ביותר. לשם כך יזם גיוס כספים משרידי יהודי סלובקיה ומהארגונים היהודיים בתפוצות. במקביל הושגה גם מדיניות רכה יותר בהקפדה על הגבלת חופש תנועתם.

את תפקיד זקן היהודים קיבל על עצמו נוימן בשלהי 1943 לפי דרישת חבריו ל-"קבוצת העבודה".

מעשיו בתקופת כהונתו כזקן יהודים מוכיחים, כי גם בתפקיד זה עמד האיש במבחן האחריות הציבורית והמוסרית. באביב 1944, משגברה פעילות הפרטיזנים במזרח סלובקיה, הוחלט על פינויים וריכוזם של יהודי מזרח סלובקיה, הפעם על ידי הצבא. הפעולה השתדלנית של "קבוצת העבודה" לא מנעה אמנם את פינויים של יהודי מזרח סלובקיה מערבה, אך היא סיכלה את כוונותיהם של אנשי הממשל לרכזם. ברם הניסיון לפעול גם במשרד ההגנה למניעת הגזירה הביא למעצרו של נוימן. רק במאמץ רב של "קבוצת העבודה", הוא שוחרר כעבור חודש ימים.[2]

סיפור הצלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסת הגרמנים בעקבות המרד הלאומי הסלובקי הביאה בסתיו 1944 לחיסול מוחלט של שרידי יהודי סלובקיה. נוימן נתפס במצוד שנערך על יהודי הבירה ב-28 בספטמבר ויחד עמם הועבר למחנה סרד שהוסב בעת ההיא למחנה ריכוז. משפחתו מצאה מגן ומסתור בעיירה Velka Bytea. בהיותו מצויד בתעודות המאשרות שנישואיו הם נישואי תערובת, נדחתה הגלייתו מסרד והוא גורש לטרזין בשילוח האחרון. נוימן היה חסר אונים כאשר חזה בסרד בגירושם של אימו והורי אשתו האהובים לאושוויץ. האחרונים ניצלו מגירושי 1942 בזכות בתם המאומצת, אשתו של נוימן. למרות היותה מגוירת ופעילה בחיים הציוניים, היא נאחזה בתקופת הרדיפות במוצאה הלא יהודי והשיגה מהשלטונות סטאטוס של נישואי תערובת. אלה הגנו על הוריה המאמצים עד שלהי 1944 ובזכות ניירות אלה גורש גם נוימן רק עם הטרנספורט האחרון וניצל.[2]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעו הביתה בתום המלחמה, נרתם עוד נוימן לעבודה ציבורית, אולם שאיפתו הייתה לעלות ארצה מהר ככל האפשר. ניצולי השואה הציונים הביעו את מלוא הערכתם כלפיו כאשר בחרו בו מחדש ליושב ראש ההסתדרות הציונית בסלובקיה. עוד בטרם עלייתו ארצה עם אשתו ושני ילדיו באביב 1946, הספיק נוימן להפיח רוח חיים ברעיון הנצחת זכר נספי השואה על ידי נטיעת יער קדושי צ'כוסלובקיה בהרי יהודה, שלמימושו הוחלט על עריכת מגבית כלל ארצית. אחרי עלייתו ארצה, גם בתוקף היבחרו ליושב ראש התאחדות יוצאי צ'כוסלובקיה, היה מעורב בהגשמת רעיון נטיעת היער שבוצע על ידי הקרן הקיימת באזור אשתאול. עם סיום מפעל הנטיעה (כ-100,000 עצים) ב-1953, נערכה במקום אזכרה ראשונה לנספי שואת צ'כוסלובקיה, שהפכה מאז למסורת.[2]

כשנה לאחר עלייתם ארצה בנם אוריאל, אשר שירת כנוטר, נפצע קשה, בדצמבר 1947, בשעה שאבטח שיירות בעמק הירדן ומת מפצעיו כעבור שלושה ימים.

במלאת לו 60 שנה, הוערך פועלו רב השנים של אוסקר נוימן באירועים שונים. במרבית עיתוני הארץ הועלו על נס אישיותו, עבודתו המסורה, ציונותו ההומניסטית. נוימן היה בלתי מפלגתי, גם אם בכינוסים ובקונגרסים הציוניים הרבים ייצג את סיעתו של חיים ויצמן. למרות זאת, חברי התנועות החלוציות ראו בו תומך גדול במפעלם החלוצי וההתייישבותי. אבל נוימן לא ניצל את זכויותיו מן העבר קרדום לחפור בו. בתפקיד צנוע במשרד ממשלתי עבד לקיום משפחתו וכהמשך לפעילותו הציבוריות בארץ מוצאו כיהן כיושב ראש התאחדות יוצאי צ'כוסלובקיה עד יומו האחרון. בן 87 היה נוימן במותו.[4]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוימן נפטר ב-26 באפריל 1981 ונקבר בבאר טוביה, שם גם נקרא רחוב על שמו. 40 שנה לאחר מותו קיבלו נכדיו בשמו את אות המציל היהודי על כך שהציל אלפי יהודים מידי הנאצים.

מחלוקת ההיסטוריונים ביחס לקבוצת העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות, עוד בחייו של נוימן, הותקפה מנהיגות סלובקיה בתקופת השואה - בעיקר נוימן, גיזי פליישמן והרב וייסמנדל, מעל דפי רבעון גרמני לענייני היסטוריה. פרופסור קנדי, ג'ון ס. קונווי (John S. Conway) האשימם באחריות לגירושם ולמותם של יהודי סלובקיה בתקופת השואה. הוא העלה האשמה, כי מנהיגי "קבוצת העבודה" ידעו את המטרה האמיתית של הגירוש אך, שמרוה בסוד כדי למנוע התנגדות מצד מועמדי ההגליה. התנגדות כזו, לדבריו, עלולה הייתה לסכן את עמדותיהם וחייהם של הפעילים עצמם. תמוה ביותר, שהיסטוריון בעל שיעור קומה כפרופסור קונווי בהטיחו האשמות כל כך חמורות, הסתמך על עדותו של אדם אחד בלבד - על זו של רודולך ורבה (Rudolf verba) - ולא טרח לאמתה על ידי תיעוד נוסף אודות שואת יהודי סלובקיה המצוי בשפע בארכיונים בארת ובוושינגטון. החומר ההיסטוריוגרפי והמחקים שנכתבו על נושא זה, מפריכים לחלוטין את טענתו המרכזית של קונווי על הסתרת המידע אודות ההשמדה בפולין מיהודי סלובקיה. בשילוחים הראשונים של גירושי 1942 לא ה-UZ ולא הציבור ידעו את המטרה האמיתית של ההגליה. המידע על מצבם הנורא של המגורשים - ועדיין לא על ההשמדה השיטתית - החל להסתנן לסלובקיה בקיץ 1942, והוא נתקבל כמעט בו-זמנית באמצעות הגלויות המצונזרות שהמגורשים הותרו לכתוב, ב-UZ ובציבור היהודי במקומות שונים ברחבי סלובקיה. דבר ההשמדה השיטתית של המגורשים התברר ל"קבוצת העבודה" רק בראשית קיץ 1943 כשפעם ראשונה הגיעו לסלובקיה נמלטים ממחנות ההשמדה. יש להניח שמידע זה הניע את נוימן עוד באותה העת להעמיד לרשות המחתרת הקומוניסטית במחנה נובאקי סכום משמעותי לרכישת נשק. זו התכוננה למרד האנטי-פאשיסטי או להתנגדות אם יתחדשו הגירושים. אחד מפעיליה המרכזיים של מחתרת נובאקי - יורא שפיצר (Juraj Spitzer) - מתאר את נוימן כאדם אציל נפש שהיה לו עניין עליון לפעול להצלת יהודים. תיאור זה עומד כמובן בסתירה מוחלטת לקביעתו של קונווי המסתמכת על עדותו של ורבה. המידע שנאגר מהמגורשים לא הופץ כלל כמובן באמצעות כלי התקשרות המקובלים, אך הוא עבר מפה לאוזן והיה לנחלת הכל. והראיה, גברה התנגדות היהודים לגירושים - התנגדות שהתקיימה רק במידה מועטה בראשיתם - והשלטונות נאלצו לערוך מצודים על מנת ללכוד קורבנות. יותר מזה, היו אלה עובדי UZ עצמם, שהפיצו את מועדי הפשיטה של הלוכדים, כדי לאפשר ליהודים להסתתר בעוד מועד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדות אוסקר נוימן, ארכיון מורשת A175
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 מנהיגות בעת מצוקה קבוצת עבודה 1944-1942
  3. ^ האם מאבק על הישרדות הנהגת יהודי סלובקיה בשואה 1938-1944
  4. ^ 1 2 האיש שפעל להציל ממוות את יהודי סלובקיה, באתר ישראל היום