אופיאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אופיאנוס
לידה המאה ה־2
קוריקוס, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה יוונית עתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Halieutica עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אוֹפּיאנוסיוונית עתיקהὈππιανός;[1] בלטיניתOppianus; חי במאה ה-2 לספירה), הידוע גם כאופיאנוס מאנזארבוס, מקוריקוס או מקיליקיה, היה משורר יווני-רומי בתקופת שלטונם של קיסרי רומא מרקוס אורליוס וקומודוס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוֹפּיאנוס נולד בקיליקיה בעיר קיסריה (הידועה כיום בשם אנזארבוס (אנ'), טורקיה), אולם הסודא (לקסיקון מסוף המאה ה-10) מיקם אותו בטעות בקוריקוס (אנ') (קיליקיה, כיום בטורקיה). הוא חיבר סדרה שירים דידקטיים בהקסמטר דקטילי יווני: קינגטיקה (Κυνηγετικά) על ציד, הליאוטיקה (Ἁλιευτικά) על דיג, ואיקסאוטיקה (Ἰξευτικά) על לכידת ציפורים (אנ'). כיום מקובל כי החיבור ששרד על ציד היה ככל הנראה פרי עטו של אופיאנוס מאפאמיאה, ואילו הפרפרזה בפרוזה ששרדה מתוך החיבור על הציפורים, ככל הנראה מתארת חיבור שנכתב על ידי אותו דיוניסוס שהסודא מציין כמחברו של חיבור על סלעים בשם "ליתיאקה" (Λιθιακά).

לדברי ביוגרף אנונימי, אביו של אופיאנוס גורש למלטה, לאחר שלא הקפיד לכבד בביקור את הקיסר לוקיוס ורוס, כאשר ביקר ברומא. אופיאנוס יצא עם אביו לגלות וחזר לרומא לאחר מותו של ורוס (שנת 169) והציג את שיריו בפני הקיסר מרקוס אורליוס, שהיה כה שבע רצון מהם עד כי העניק למחברם מטבע זהב עבור כל שורה, לקח אותו תחת חסותו, וחנן את אביו. לאחר מכן חזר אופיאנוס לארץ מולדתו אולם מת ממגפה זמן קצר לאחר מכן בגיל 30. בני זמנו הקימו פסל לכבודו ועליו כתובת ששרדה, הכוללת קינה על מותו טרם עת והלל על גאונותו המוקדמת.

שירו על דיג, "הליאוטיקה", שרד עד לימינו. הוא בן 3500 שורות בערך ונושא הקדשה למרקוס אורליוס ובנו קומודוס, הממקמת אותו בתקופת שלטונם המשותף.

בחיבור "קינגטיקה" אופיאנוס מזכיר את "הבושם של פלשתינה",[2] שייתכן וקשור לאפרסמון המפורסם של ארץ יהודה.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: אוֹפּיאנוֹס, במלרעהטעמה בהברה האחרונה).
  2. ^ (Cynegetica, I (338-341
  3. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1980, Vol.2, CXVII. Oppian, p. 335