אופקים חדשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מודעה לתערוכה הראשונה בעיצוב מרסל ינקו

"אופקים חדשים" הייתה קבוצת אמנים שפעלה בישראל בשנים 19481963 וביקשה לעודד את השפעת האמנות הבינלאומית על האמנות החזותית בישראל. תרומתה העיקרית הייתה בגיבוש סגנון ציור ופיסול לירי, בעל סממנים של הפשטה.

הקמת אופקים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 פעלה בארץ ישראל "אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל" (שהוקמה כ"אגודת אמנים עברית"). היא הציגה החל משנת 1923 תערוכות קבוצתיות שונות. היו אלה תערוכות אקלקטיות ובהן הרבה יצירות אמנות ברמות אמנותיות שונות.[1] לצד תערוכות אלו נערכו מדי פעם תערוכות קבוצתיות שונות על בסיס מסחרי או אמנותי.

אחת מן התערוכות הללו - "תערוכת השמונה" - התקיימה בחודש דצמבר 1942 ב"בית הבימה" ובה הוצגו עבודותיהם של אריה ארוך, אהרון גלעדי, צבי מאירוביץ, אברהם נתון (נתנזון), אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. פסל נוסף - דב פייגין הופיע בקטלוג אך לא השתתף לבסוף בתערוכה. תערוכה נוספת - "תערוכת השבעה" - התקיימה בשנת 1947, במוזיאון תל אביב, בהשתתפות ארוך, גלעדי, מאירוביץ, נתון, שטרייכמן, יעקב וכסלר ויוסף זריצקי. בתערוכות אלו שאפו האמנים ליצירתה של אמנות מודרנית בהשפעה אירופית וליצירה של "סגנון מקורי, ששורשיו במציאות שלנו".[2] בתערוכות אלו, הגם שלא ביססו מצע אמנותי משותף ברור, בלטה הנטייה להדגשת האמצעים הציוריים. בנוסף, סימלו תערוכות אלו התבדלות מסוימת וכ"הופעה חיובית" של האמנים על רקע "משטר ה'כלליות' [...] המסייע לטשטש גבולין ומידות, כדי להשליט את הבינוניות"[3]

המניע הישיר להקמה של קבוצה אלטרנטיבית לאגודה הכללית נולד בשנת 1948, עם ההזמנה להציג תערוכה של אמנים ישראלים במסגרת הביתן האיטלקי בביאנלה של ונציה. זריצקי, שכיהן כיו"ר האגודה באותה עת, החליט לבחור על דעת עצמו, ולא מתוך שיתוף כלל האמנים, את רשימת האמנים המשתתפים; זאת, בשל חששו מפני בחירתם של אמנים בינוניים על ידי הכלל. הדבר עורר שערורייה באספה הכללית של האגודה, שהתקיימה בביתו של חיים גליקסברג. במהלך האספה הוחלט על הרחקתו מן האגודה של זריצקי. בתגובה להאשמות הודיעו כמה אמנים ובהם משה קסטל, שטרייכמן ויוחנן סימון על פרישה מיידית מן האגודה, והזמינו את זריצקי להקים אגודה עצמאית.

הצעד הראשון של 15 האמנים הפורשים היה החרמת התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל, שחנכה את בית האמנים החדש בתל אביב. ב-2 ביולי 1948 פרסמו הפורשים גילוי דעת בעיתון "הארץ" ובו טענו כי האגודה חייבת להבליט את הישגי הציור העברי, ולא לשקוע בבינוניות. ב-9 בנובמבר 1948 הציגה הקבוצה החדשה תערוכה במוזיאון תל אביב תחת השם "אופקים חדשים". על פי סברה מקובלת השם ניתן לקבוצה על ידי חיים גמזו. סברה אחרת, המבוססת על זכרונות זריצקי וווכסלר, טוענת כי היה זה אברהם שלונסקי שהגה את השם.[4] יצירותיהם של חמישה עשר המציגים לא הציגו אחידות אסתטית או סגנון ציור משותף, אולם התערוכה נתפשה כרצון לשינוי טבעה של האמנות המקומית.

בינואר 1950 אישרה הקבוצה, שהציגה בשנת 1949 שתי תערוכות נוספות, נוסח של תקנון ובו נוסח מעודכן של מטרתה: "טיפוח אמנות פלסטית מקורית, תוך הקפדה על רמה גבוהה והזדהות עם אמנות זמננו הנושאת את רעיון הקדמה".

סגנון אמנותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת האמנים הבולטים בקבוצה והמזוהים עמה יותר מכל הם יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי; והבולט שבשלושתם הוא יוסף זריצקי, שהיה האמן המרכזי והאיש האידאולוגי של הקבוצה. אמנים רבים נוספים נמנו אף הם על קבוצה זאת (אם כמייסדים ואם כמצטרפים). בין אלה ניתן למצוא את חיים קיוה, מרדכי אריאלי, אביגדור לואיזאדא, פנחס אברמוביץ, אהרון כהנא, צבי מאירוביץ, מרסל ינקו, משה קסטל, דב פייגין, יחיאל שמי, יעקב וכסלר, רוברט בזה, אבשלום עוקשי, משה פרופס, אברהם נתון ואחרים.

ייחודה העיקרי של הקבוצה היה גיבוש חבריה סביב גישה כללית - העדפת האוניברסלי על המקומי וקידמה, ולא סביב מצע אידאולוגי ייחודי. למרות מאפיינים אוונגרדים בקבוצה, היא אומצה על ידיו וחבריה הפכו לנציגים רשמיים של המדינה. בהעדפתם את האוניברסלי על המקומי, השפיעו חברי הקבוצה, על כל הפעילות האמנותית בארץ. זריצקי הסביר בקטלוג התערוכה הראשונה של הקבוצה כי מטרתה היא "להסביר לקהל את דרכיה וצורותיה של האמנות החדשה, ולהחדיר בו ערכי אמת אלה ולמען יוכל לעכלם ויצעד קדימה יחד איתנו"

מקור ההשפעה החזק על חברי הקבוצה הייתה האמנות האירופית המופשטת, ובייחוד השפעת האמנות הצרפתית של פיקאסו וז'ורז' בראק, אשר היו מחלוצי ההפשטה. השאיפה לאוניברסליזם הביאה את האמנים להתרכז באמנות שנחשבה בעיניהם באותה עת כאוונגרד אמנותי מתקדם. אמנות אשר תתבוסס על האלמנטים הכי בסיסים והכי טהורים של ציור: קו, מרקם, צבע, קומפוזיציה. התנועה הציגה גרסה מקומית לסגנון הציור המופשט שהיה מפותח באירופה ובארצות הברית זה מכבר. רוב חברי הקבוצה לא הגיעו לאמנות מופשטת "טהורה", אלה להפשטה בעלת זיקה לנוף המקומי. במרוצת השנים גדל מספרם של הפסלים בקבוצה ומשלושה שהציגו בתערוכה הראשונה לשישה. בהדרגה תפס הפיסול מקום חשוב.

סגנון הציור האקספרסיבי של הקבוצה, שימש פעמים רבות מסגרת לציור בעל מאפיינים לאומיים שונים. הצייר יוסף זריצקי יצר בשנים אלו, לדוגמה, סדרות של ציורים הנושאים שמות של יישובים וקיבוצים כגון "יחיעם" (1951) ו"נען" (1950-1952) ובהם הפשטה צורנית של הנוף. דב פייגין יצר פסל מופשט בשם "אלומות" (1956), כך גם מרסל יאנקו, אשר פיתח סגנון פיגורטיבי-אקספרסיבי המציג "חיילים" או "צופרי אזעקה". אחרים, כמו משה קסטל ואהרון כהנא, הוסיפו לסגנון מוטיבים "מזרחיים" בהשפעה של האמנות הכנענית.

במידה רבה דחק הסגנון המופשט של הקבוצה אמנים רבים אשר ציירו אמנות פיגורטיבית יותר.

מחברי הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתערוכה של שנת 1943, לדוגמה, הוצגו מעל 200 יצירות. ראו: בלס, גילה, אופקים חדשים, פפירוס, תל אביב 1980, עמ' 19.
  2. ^ דבר השבוע, 12 בפברואר 1947.
  3. ^ "מעת לעת", עתים, מס' 4, 31.10.1946.
  4. ^ ראו:בלס, גילה, אופקים חדשים, פפירוס, תל אביב, 1980, עמ' 23.