אוצרות בית המקדש

תבליט המתאר את הטריומף (מצעד ניצחון). מימין נראה שולחן הפנים, יחד עם חצוצרות הכסף, ומשמאל המנורה.

על פי המקרא, אוצרות בית המקדש היו כלים יקרי ערך ששימשו בפולחן של בית המקדש בירושלים וכן אבני חן ומתכות יקרות (כגון כסף וזהב) שהיו בו. הכלי בעל המשמעות הגדולה ביותר היה ארון הברית. לא כל כלי הפולחן נכללים בהגדרה "אוצרות" במובנם המטלורגיים. המזבח החיצוני למשל, על אף שהיה בעל משמעות דתית ראשונה במעלה, הרי שהרכבו החומרי לעניין ערכו הכספי עבור מי שחפץ באוצרות סחירים היה נמוך מאוד, לעומתו המזבח הפנימי ושולחן הפנים העשויים עצי שיטים מצופים זהב, היו גם בעל ערך גבוה במתכת ממנו היו עשויים מלבד ערכם הייחודי עקב שימושם.

ראשית ייסודו של המקדש וכליו מקורם במשכן אשר הוקם במדבר מתרומות עם ישראל היוצאים ממצרים. מנין היה להם את החומרים יקרי הערך על כך ישנם תיאורים במקרא ובאגדה העוסקים ביציאת מצרים ובהקמת המשכן. במשך מאות רבות משנות קיומו של המשכן ולאחריו המקדש בארץ ישראל נוספו אל אוצרותיו ממגביות, מנדבות ומתרומות מכבדיו, "אוצרות" רבים, כגון באמצעות מוסד ההקדש. במרוצת השנים נבזזו אוצרות המקדש מספר פעמים על ידי כובשים ואף על ידי שליטים מקומיים שנזקקו לכסף. אך האוצר שב להתמלא מתרומותיהם ומיסיהם (דמי מחצית השקל) של יהודים מיהודה, ישראל ואף מחוץ לארץ ישראל.

עקב קדושתם של כלי המקדש, בכל פעם שהייתה נשקפת סכנה, נעשו מאמצים לגנוז לפחות את הכלים החשובים ולשמור אותם לדורות הבאים. על גניזות אלו יש סיפורים ואגדות שונים. בעקבות סיפורים נערכו חיפושים רבים בניסיון למצוא את הרכוש המוחבא.

כלי המקדש

ערך מורחב – כלי המשכן

בספר דברי הימים מתואר העושר של כלי המקדש.

וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל, כִּי לָרֹב הָיָה, וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף.

— דברי הימים א, פרק כ"ב, פסוק יד

זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ; שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים; לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וּלְכָל מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים

— פרק כ"ט

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חז"ל מונים 93 כלים ששימשו בבית המקדש.

במשנה תורה להרמב"ם יש התייחסות ב"ספר העבודה" להלכות כלי המקדש והעובדים בו.

ביזת אוצרות המקדש עד חורבן בית ראשון

על פי המסופר בתנ"ך נבזז בית המקדש הראשון מספר פעמים:

• הביזה הראשונה של בית המקדש התרחשה על ידי פרעה שישק מלך מצרים כמתואר בספר מלכים:

(25) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם; (26) וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הכֹּל לָקָח.

— מלכים-א פרק י"ד פסוקים כה-כו.

• עתליה ובניה, לקחו את אוצרות בית המקדש וכליו לצורכי עבודה זרה.
• ביזה נוספת אירעה על ידי יואש מלך ישראל, על פי המסופר בספר מלכים:

(13) וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יְהוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ, ויבאו (קרי: וַיָּבֹא), יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה; (14) וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת, וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה.

— מלכים-ב' י"ד פסוקים יג-יד.

• המלך אחז מלך יהודה בעצמו בזז את כלי המקדש.

"וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶך, וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד;"
" (17) וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכוֹנֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם ואת (קרי: אֶת) הַכִּיֹּר וְאֶת-הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ, וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים; (18) וְאֶת-מיסך (קרי: מוּסַךְ) הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר-בָּנוּ בַבַּיִת וְאֶת מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה הֵסֵב בֵּית ה', מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר;"

— ספר מלכים ב' ט"ז, פסוק 8, פסוקים 17-18

• אף המלך חזקיהו השתמש באוצרות המקדש על מנת לשלם לסנחריב מלך אשור

"(15) וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה', וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; (16) בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר."

— ספר מלכים ב' י"ח, פסוקים 15 - 16:

חורבן בית ראשון

בית המקדש תפקד כמרכז רוחני ופולחני עד לשנת 586 לפנה"ס, תקופת מלכותו של המלך יהויכין, אז הוא נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל. על פי המקרא, כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל.

"(8) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; (9) וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ."

— מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים 8 - 9

מסכת כלים

ערך מורחב – מסכת כלים (כלי המקדש)

מסכת כלים היא שמה של מסכת חיצונית (שאינה נכללת במשנה ובתוספתא), המתארת את מקום גניזתם של אוצרות בית המקדש.

לפי שמותיהם של המטמינים תוכן האוצרות ומקומות המחבוא, נראה כי מדובר באוצרות בית המקדש הראשון, אך לדעת בן-ציון לוריא בספרו על מגילת הנחושת מדובר באוצרות בית המקדש של הורדוס.

רוב מקומות הגניזה המוזכרים במגילה נמצאים כנראה בבבל, למעט מקום בשם "עין כחל" שיש הסבורים כי הוא נמצא בשכונת עכברה בצפת.

שיבת ציון

על פי ספר עזרא, פרק א פסוקים 7–11, כורש הוציא את כלי המקדש שהיו בארמונו, אותם לקח מלך בבל בזמן הכיבוש, ונתן אותם חזרה לגולים על מנת שישימו אותם בבית המקדש. אין התאמה מלאה בין רשימת הכלים בספר עזרא לרשימת שבספר מלכים.

בית המקדש השני

בשנת 169 לפנה"ס, כאשר יאסון הכהן הגדול המודח ניסה לכבוש את ירושלים מחדש בעזרת בית טוביה. אנטיוכוס הפסיק את המצור על אלכסנדריה שבמצרים, עלה על ירושלים והר הבית, שינה את שמה לאנטיוכיה, בזז את אוצרות בית המקדש והפך את מקום המקדש למקום פולחן לאל היווני זאוס שאותו זיהה עם אלוהי ישראל. זה היה אחד הגורמים למרד החשמונאים.

בשנת 54 לפנה"ס שדד המצביא הרומי קראסוס את אוצרות בית המקדש אחרי שדיכא מרד של אריסטובולוס השני בנו אלכסנדרוס.

אחרי מותו של הורדוס פרצו מספר מרידות המכונות פולמוס וארוס, במהלכן נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס הרג במורדים ובזז את אוצרות המקדש.

פונטיוס פילאטוס שהיה נציב יהודה מטעם הרומאים, בין השנים 26 עד 36, נטל מאוצרות בית המקדש והשתמש בכסף להקמת אמת מים לירושלים.

גסיוס פלורוס, נציב יהודה בתקופה שקדמה למרד הגדול, בין השנים 64–66 לספירה, דרש מן העם את כספי המקדש. כאשר התעוררה מהומה עקב המעשה הזה, שלח פלורוס את צבאו לירושלים. נכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת הלגיונות הרומים. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, וכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש גופא.

זמן לא רב לאחר מכן, פרץ המרד הגדול (66 לספירה). בדיכוי המרד פלש טיטוס לירושלים, כבש את בית המקדש והחריב אותו לחלוטין (70 לספירה). יוסף בן מתתיהו מספר כי הכוהנים במקדש התגוננו מפני הרומאים, אך חדלו לנוכח האש שפרצה כלפיהם ונסוגו אל קיר ההיכל, ש"רוחבו היה שמונה אמות", והסתתרו שם. בי"ד באב נכנעו הכהנים, אך טיטוס ציווה להוציאם להורג. אחד הכהנים, ישוע בן תבותי, קיבל מטיטוס הבטחה כי יחוס על חייו, אם ימסור לידיו כמה מכלי הקודש היקרים. כהן זה הוציא מקיר ההיכל "שתי מנורות הדומות לאלה הנמצאות בתוך ההיכל, וכן שולחנות, קנקנים ופנכות, כולם עשויים זהב טהור וכבדים מאוד; הוא מסר גם את היריעות ואת בגדי הכהנים הגדולים שהאבנים הטובות משובצות בהם וכלים רבים אחרים המשמשים בעבודת הקודש". ייתכן שניתן לזהות את בן תבותי עם "בן טוטפת", הנזכר בתוספתא כממונה "על המפתחות". תפקיד זה העניק לבעליו את הגישה לכל אוצרות המקדש. גם פנחס, "שומר אוצר המקדש", נפל בשבי ותמורת חייו גילה לשוביו היכן נמצאים "הכותנות והאבנטים של הכהנים, ארגמן ובוץ רבים השמורים לצורכי [תיקון] הפרוכת, ויחד איתם גם קינמון רב וקציעות ושפע של בשמים אחרים שהיו הכהנים מערבים ומקטירים לאלוהים יום יום. הוא מסר גם כלי קודש יקרים אחרים ושכיות חמדה לא מעטות מאוצרות המקדש". פנחס זה הוא כנראה "פנחס המלביש" הנזכר במשנה.

את אוצרות המקדש לקח טיטוס איתו לרומא.

מצעד הניצחון ברומא ושער טיטוס

בשנת 71 ערכו אספסיאנוס וטיטוס טריומף (מצעד ניצחון) ברומא. בתהלוכה הוצג בין היתר גם השלל שנלקח מבית המקדש, שמשך עין במיוחד: שולחן הזהב ומנורת הזהב, ואחרון לחפצי השלל היה ספר התורה (שהיה בעזרה).

כשתים עשרה שנים לאחר הניצחון על היהודים במרד הגדול, שהסתיים בשנת 70 לספירה, הקים הקיסר דומיטיאנוס לכבוד אחיו טיטוס את "שער טיטוס". הכתובת האחורית שוחזרה בשנת 1821 ובה נחרט:

פרטים משער טיטוס המתארים את הביזה ואת השלל מירושלים

— שער טיטוס - אחור

בחלקו הפנימי של השער יש תבליט מפורסם ובו שחזור תהלוכת הניצחון בה נראים שבויים מיהודה נושאים כלים מכלי בית המקדש. נראים מנורת המקדש, שולחן לחם הפנים, וחצוצרות הכסף.

לאחר חגיגות הניצחון, החליט אספסיאנוס לבנות ברומא "מקדש לשלום", שלפי קסיוס דיו (סו, 65), נחנך בשנת 75. המקדש נמצא דרומית–מזרחית לפורום. לדברי יוסף בן מתתיהו, במקדש זה "ששׂם אספסיאנוס גם את כלי הזהב ממקדש היהודים, שעליהם הייתה גאוותו. אך את ספר התורה שלהם ואת פרוכת הארגמן של הדביר ציווה להניח בארמון ולשמרם שם".

מגילת הנחושת

מגילת הנחושת היא אחת ממגילות מדבר יהודה. בשונה מיתר המגילות הכתובות על גבי קלף או פפירוס, מגילה זו עשויה נחושת וחרוטה בה רשימת אוצרות הכוללת כמויות עצומות של זהב, כסף, מטבעות וכלים יקרי ערך, ומקומות מחבואם של אוצרות אלה (שמשקלם הכולל מוערך בכ-100 טונות). בן-ציון לוריא סבר שמדובר באוצרות בית המקדש השלישי שהחל לבנות בר כוכבא.

בספרות חז"ל

בתוספתא מעיד רבי אלעזר ברבי יוסי (חי במחצית ה-2 של המאה ה-2, כמאה שנה לאחר חורבן המקדש) שראה את הפרוכת של בית המקדש ברומא. טקסט זה מעיד על כך שחכמים ידעו שכלי המקדש (ובהם הפרוכת) נמצאו ברומא. עדות זו בתוספתא הולידה מסורת של סיפורי "ראיות", שבהם מעיד רבי אלעזר ברבי יוסי וגם חכמים אחרים, שראו חלק מכלי המקדש ברומא.

במסכת אבות דרבי נתן ניתנת רשימה של כלי מקדש שעדיין מצויים ברומא: מכתשת של בית אבטינס, שולחן, מנורה, פרוכת וציץ.

במדרש האגדה האמוראי בראשית רבה מסופר על אדם בשם יוסף משיתא, שמסר ל"שונאים" "מנורה של זהב" מבית המקדש. יוסף דרנבורג הציע לזהות את יוסף משיתא עם הכהן המתייוון מנלאוס (כהן גדול בזמן מרד החשמונאים), ואילו לפי טל אילן, מדובר במסירת כלי מקדש לרומאים בעת חורבן בית המקדש השני.

פרוקופיוס

על פי ההיסטוריון הביזנטי מקיסריה פרוקופיוס (חי במאה ה-6), לאחר שכבשו הוונדלים בראשות גאיזריק את רומא בשנת 455, הם לקחו את אוצרות בית המקדש לקרתגו בצפון אפריקה. אולם המצביא הביזנטי בליסאריוס, שנלחם בוונדלים בצפון אפריקה בשנת 533, הצליח לתפוס את הכלים והציג אותם בטריומף בבירה הביזנטית קונסטנטינופוליס. הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס שלח את חפצי הקודש לירושלים והם הושמו בכנסיית הניאה. הכנסייה נבנתה על ידי יוסטיניאנוס באזור הדרומי ביותר של ירושלים של ימיו, בשיאו של הר ציון. ההיסטוריון הביזנטי מספר^{[דרוש מקור]} שיוסטיניאנוס בנה מבנה אדיר ומפואר על-מנת לאחסן בו את אוצרות בית המקדש שנחרב כ-470 שנה לפני כן.

יוחנן לוי הציע שעדותו של פרוקופיוס אודות גורלם של כלי המקדש יש לה על מה לסמוך. רענן בוסתן, לעומת זאת, הציע שאין לסמוך על עדות זו, מכמה סיבות: יוסף בן מתתיהו סיפר שכלי המקדש היו מוצגים במקדש השלום ברומא, ומקדש זה נשרף בשנת 191, מאות שנים לפני ביזת רומא בידי הוונדלים; דבריו אלה של פרוקופיוס סותרים את דבריו במקום אחר באותו ספר, שהכלים נלקחו בידי אלאריק הראשון הגותי לקרקסיאנה שבגאליה (בשנת 410). בוסתן טען לפיכך, כי יש לראות את דברי פרוקופיוס על החזרת כלי הקודש לירושלים במסגרת הפולחן הנוצרי של שרידי קודש (רליקוויות) ובמסגרת ההתעניינות המחודשת בכלי המקדש גם בקרב היהודים בתקופה הביזנטית.

מאוחר יותר, בהתגבר לחץ הצבאות המוסלמים הועברו האוצרות למנזר המצלבה ונקברו במקום מסתור שמיקומו אבד, ושם הם קבורים עד היום.^{[דרוש מקור]}

חיפוש כלי המקדש

על פי הרב מנחם בורשטין קיימים סיפורים כבר מימי התלמוד על הסתרת כלי המקדש. הוא ערך מחקר מקיף אודות הניסיונות שנעשו לאורך ההיסטוריה למצוא את כלי המקדש. בין השאר, הוא פנה ישירות לוותיקן ולמוזיאונים בעולם כדי לנסות ולמצוא את הכלים האבודים. להלן מספר מקרים ידועים.

צ'ארלס וורן

צ'ארלס וורן רצה לחפור מתחת להר הבית, בתקווה להגיע לאוצרות בית המקדש, אולם השלטונות מנעו ממנו זאת.

משלחת פארקר

ערך מורחב – מונטגיו פארקר

מונטגיו בראונלו פארקר חפר אף הוא בירושלים, וידוע כי נטל איתו 11 ארגזים שהועברו ללונדון. תכולתם הוצגה במוזיאונים, ולא נכללו בהם ממצאים הקשורים להיסטוריה היהודית.

משה ריישר

משה ריישר מדווח על אמונות ושמועות כאמת אמפירית, למשל בכל האמור לגבי אוצרות בית המקדש הטמונים לפי אחת האגדות במערה בגליל. הוא מספר על האמונה כי אוצרות בית המקדש נטמנו בקרבת "עין כחל" בגליל (לפי דברי ר' חיים הורביץ, בספרו "חבת ירושלים" משנת תר"ד (1844), המקום סמוך לעכברה, ליד צפת). הוא מוסיף כי בשנת 1799 חיפש צבא נפוליאון בונפרטה אחר המטמון. וכך הוא מתאר את המקום:

עין-כחל בקעה גדולה ועמוקה מאוד ובה מעין מים טובים ועל שמו נקראת עין-כחל, שם מעט בתים תושבי ישמעאלים ערביים, ולמזרחו הר גבוה ורם ומשופע מאוד ובראשו חצוב כדמות שער סתום, ואומרים כי שם נגנזו כלי בית המקדש, וכן כתוב בספר 'עמק המלך' וכן בספר 'מסכת כלים'...
ומלך צרפת נאפולעאן [=נפוליאון] זה כחמישים שנה, שהיה בארץ-ישראל, וגם אצלו היה ידוע על ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר עין-כחל הכלים גנוזים, וחפר את ההר כמעט עד חציו, אך לריק היה יגיעו ולשוא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות, אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקינו בבי"א.

— שערי ירושלים

לקריאה נוספת

• מאיר בן שחר, "הממונים במקדש"; טל אילן, "ביזת כלי המקדש"; בתוך: בין יוספוס לחז"ל, טל אילן, ורד נעם (עורכות), הוצאת יד בן-צבי ירושלים, תשע"ז (2017), כרך ב, עמ' 796–803, 822–833.

קישורים חיצוניים

• שתי תוכניות רדיו מוקלטות בנושא אוצרות המקדש: חלק א' וחלק ב'. בפודקאסט "פה ושם בארץ ישראל", בהגשת יפתח מזור.
• גולן יוסיפון, בעקבות האוצר האבוד, באתר nrg
• חיים גבריהו גניזת כלי המקדש