אוצר המורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אוצר המורֶה הייתה הוצאת ספרים של הסתדרות המורים בישראל, שפעלה להעשיר בפרסומיה את החינוך העברי בארץ ישראל.

ההוצאה נוסדה על ידי הסתדרות המורים על פי הצעתו של המחנך אהרן טורקניץ[1] בוועידת המורים שהתקיימה בחול המועד סוכות בשנת תרפ"ו-1925 הוחלט על כינונה של הוצאת ספרים שבמסגרתה ייצאו ספרים למורים:[2] ספרי פדגוגיה, פסיכולוגיה, דידקטיקה ומתודיקה להוראת מקצועות שונים. המימון הושג באמצעות השתת מס על חברי ההסתדרות.[3] ההוצאה פעלה כמחלקה בהסתדרות המורים, ושכנה בירושלים. הספר הראשון שראה אור ב"אוצר המורה" היה "כיצד מלמדת גרטרוד את בניה: ניסיון להדריך את האמהות ללמד בעצמן את בניהן: מכתבים" מאת יוהאן היינריך פֶּסטָלוֹצי, בתרגום אברהם יערי ובעריכת מרדכי ליפסון (תרפ"ז). אחריו ראו אור (לפי הסדר) "‫שעורי הסתכלות בפיסיקה" מאת וינסנט תומס מורשה (Murché)‏ (2 כרכים, תרפ"ח–תרפ"ט); המהדורה השנייה של "ראשי פרקים של הפדגוגיה האכספרימנטלית" מאת ארנסט מוֹימן (Meumann) בתרגום יחיאל יחיאלי (תרפ"ח); "נסיון של תכנית מפרטת ללמודי התנ"ך בבית הספר העממי" מאת חיים אריה זוטא (תרפ"ט); "מכשירים לפיסיקה" מאת אריה אלקלעי בעריכת יצחק אפשטיין (תרפ"ט); "נפש התינוק עד לשנתו הששית" מאת ויליאם שטרן, בתוספת פירושים לקורט לוין ולהיינץ ורנר, בתרגום יצחק אפשטיין (תרפ"ט); ו-"מושג וחינוך באופי" מאת גאורג קֶרשֶנשטיינר (Kerschensteiner) בעריכת יעקב קופליביץ (ישורון קשת) (תרפ"ט).

כעבור מספר שנים הופסקה פעילות ההוצאה, והיא חודשה ב-1944.[4] בשנות ה-50 עברה המחלקה עם ההסתדרות לבית הוועד הפועל של ההסתדרות שברח' ארלוזורוב 93 בתל אביב, ומ-1961 פעלה ברח' בן סרוק 8. היא פעלה עד סוף שנות ה-90, בשיתוף עם הוצאת "קהלת" של הסתדרות המורים. במרוצת השנים שבהן פעלה הוצאת "אוצר המורה" ראו אור במסגרתה יותר מ-150 כותרים,[5] מקור ותרגום, מהם יצירות של קלאסיקונים בחינוך ובפסיכולוגיה, משנותיהם של אנשי חינוך מובילים מהעולם ומהארץ, ספרי מתודיקה, ספרי לימוד וחוברות עבודה במקצועות שונים, זיכרונות של אנשי חינוך ("פרקי גן: זכרונות ומעש" לחסיה פיינסוד-סוקניק (תשכ"ו); "מורה", זיכרונותיה של סיליה אשטון-וורנר; בתרגום צבי ארד (תש"ל)), חינוך מקצועי, חינוך לגיל הרך, תלמידים לקויות למידה, בעיות התנהגות, תלמידים טעוני טיפוח והחינוך המיוחד, אדמיניסטרציה חינוכית ועוד.

בין ספרי המתודיקה: "הוראת החשבון בבית הספר היסודי" מאת עמנואל יפה (תשי"ד); "כיצד פותרין?" – ספר מתודי להוראת המתמטיקה מאת ג'ורג' פוליה (תשכ"ב 1961); ספריו של ברוך בן יהודה, "הוראת ההנדסה בבית-הספר היסודי: בכיתות ה–ח" (תשכ"ד), "למהותה של המתמטיקה" (תשכ"ו) ו-"התפיסה המרחבית" (תשכ"ו); "מדריך במתימטיקה אלמנטרית" מאת מארק יקובלביץ' ויגודסקי בתרגום משה נחשון (תשכ"ז); נחום גבריאלי, "פה דובר ---" (תשכ"ו), על הוראת הדקדוק בתחום בית-הספר היסודי; ו"אורחות לשון: מדריך לתיקוני לשון ולשיפור הסגנון" מאת ניר שוחט (תשנ"א 1991).
פסיכולוגיה: "אסכולות פסיכולוגיות בימינו" מאת רוברט וודוורת (Woodworth) בעריכתו המדעית של חיים אורמיאן (תשי"ד); "פסיכולוגיה בכיתה: ספר עזר למורים" מאת רודולף דרייקורס (Dreikurs)‏ (1960); יהודה רימרמן, "הילד ניכר בציוריו: הציור כאמצעי הבעה ואבחנה" (תשכ"ח 1968); תרגום המהדורה הרביעית של "מבוא לפסיכולוגיה" מאת ארנסט הילגרד וריצ'רד ק' אטקינסון בתרגום נפתלי גינתון ובעריכה מדעית של חיים אורמיאן (2 כרכים, תשכ"ט-תשל"ב); "הפסיכולוגיה ההתפתחותית של ז'אן פיאז'ה" מאת ג'ון פלאבל בתרגום עמשי לוין ובעריכה מדעית של חיים אורמיאן (תשל"א 1970); גדעון לוין, "פעילות והתנהגות: פרקים בפסיכולוגיה של גיל הגן" ‫(תשל"א); "ההתבגרות: ילקוט פרקי עיון" בעריכת חיים אורמיאן (תשל"ה)‬; "אדם לעצמו: עיון בפסיכולוגיה של המוסר" לאריך פרום (תשל"ו 1976);[6] והקובץ "פסיכולוגיה בהוראה" שערכו אוריאל לסט, מרדכי ניסן, בעריכתו הכללית של חיים אורמיאן (תשל"ח).
פדגוגיה: "הילד ותכנית הלמודים: בית ספר והחברה" מאת ג'ון דיואי, בתרגום חיים ברוור (תש"ך); צבי שארפשטיין, "אשיחה עם המורים: על חייהם ומלאכתם" (תשכ"ג 1962); נחום גבריאלי, "אורחות חינוך" (תשכ"ב); גרשון ברגסון ואברהם מלמד, "המנהל בבית ספרו: פרקי הדרכה למנהל בית הספר היסודי" (תשכ"ד 1963); גרשון ברגסון, "מערכת השיעורים בבית הספר" (תש"ל); דינה דז'טלובסקי, "תיאטרון-בובות בגן-הילדים", עם איוריו של הנריק הכטקופף (תש"ל); שמעון אפשטיין, "כיתתי ותלמידיי: מניסיונם של מורים בשנת הוראתם הראשונה" (תשל"ג); עדה אברהם, "עולמם הפנימי של המורים" (תשל"ה); טובה ברלין-פפיש, "להיות מורה: פרקים בהוראת מוזיקה" (תשל"ח 1978); שלום לוין, "המוסר ועיצוב האופי המוסרי" (תשל"ט 1979); "החינוך הפתוח: חלופות בתחום המסורת החינוכית" מאת ג'וזף ד' הסט וארליין וייסברג, בתרגום צבי ארד (תשל"ט 1979).
עוד ראו אור ספרים על היסטוריה של החינוך העברי ופרויקטים חינוכיים בארץ: ‬"הנסיון הראשון: בית הספר העמלני בתל אביב (תרפ"ב-תרפ"ג)" מאת יהודה רון-פולני (תשכ"א); יעקב בנאי, "סיפורו של בית ספר חופשי" (תשל"ו), על בית החינוך לילדי העובדים בתל אביב; ו"מלחמת השפות: המאבק לעברית, 1914" מאת יעקב בן יוסף ‬(תשמ"ה 1984).
ולבסוף, ראו אור בהוצאה מספר אנתולוגיות פדגוגיות כמו "פרקים בחינוך מקצועי: ילקוט מקורות" שערכו אורי בן-שלום ואריה פרלברג (תשכ"ח), והסדרה "מקראות פדגוגיות", ובה הכותרים הבאים: אפרים שמואלי, "בעיות העם היהודי בזמן הזה: פרקי-קריאה לתלמידי כיתות של מורים וגננות, לקט, מבואות, הערות ודיונים" (תש"ך)‬; אריה סימון, "בעיות חינוך בבתי ספר לילדי עולים: פרקי קריאה לתלמידי כיתות של מורים וגננות" (תש"ך), מרדכי אליאב ו‬אהרן פריץ קליינברגר, "מקורות לתולדות החינוך בישראל ובעמים" (תש"ך); משה כספי וצבי לם, "תורת החינוך": טכסטים נבחרים (תש"ך); אסתר רבינוביץ ומרים רות, "תורת הגן" (תשכ"א); מיכאל הנדל ואוריאל עקביא, "מקראה פדגוגית ספרותית: למכינות הפדגוגיות" (תשכ"א); חיים אורמיאן, "כיצד להסתכל בילדים: דיונים והנחיות לגננות, למורים ולתלמידי בתי-המדרש למורים ולגננות" (תשכ"ו).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד קמחי (עורך), ספר היובל של הסתדרות המורים, תרס"ג־תרפ"ח, ירושלים: מרכז הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 418.
  2. ^ מהודעות מרכז המורים בא"י: ג. "אוצר המורה", דואר היום, 2 בדצמבר 1925.
  3. ^ על חילוקי הדעות בנוגע להוצאה ולפעילותה ראו: י. ספיבקאוצר המורה (לועידת המורים), דבר, 27 באוגוסט 1926; אביעזר ילין, ל"אוצר המורה" (תשובה למר י. ספיבק), דבר, 14 בספטמבר 1926.
  4. ^ תביעותיהם המקצועיות של המורים: ננעל מושב המועצה, דבר, 14 ביולי 1944.
  5. ^ וראו דיווח ב-1966: "אוצר המורה" הוציא 331,000 עותק של ספרים למורים, דבר, 14 ביוני 1966.
  6. ^ ראו ביקורת: יעקב ניבלחיות זו אמנות, דבר, 30 ביולי 1976.