אוקטביה היל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוקטביה היל
אוקטביה היל על ידי ג'ון סינגר סרג'נט., 1898
אוקטביה היל על ידי ג'ון סינגר סרג'נט., 1898
לידה 3 בדצמבר 1838
ויסבך, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 באוגוסט 1912 (בגיל 73)
מרילבון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קרוקהאם היל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע רפורמטורית חברתית, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוקטביה הילאנגלית: Octavia Hill;‏ 3 בדצמבר 1838 – 13 באוגוסט 1912) הייתה פעילה חברתית בריטית, שעיקר דאגתה הייתה לרווחתם של תושבי הערים, במיוחד לונדון, במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. היא נולדה למשפחה עם מחויבות חזקה להקלת העוני, בעוד היא עצמה גדלה בנסיבות קשות בשל כישלון כלכלי של אביה. כבר מגיל 14, ללא השכלה פורמלית, עבדה למען רווחתם של פועלים מן המעמד הנמוך.

היל הייתה הכוח המניע מאחורי פיתוח הדיור הציבורי. קשר ידידותי עם ג'ון ראסקין איפשר לה ליישם את רעיונותיה לכדי פעולה בעזרת השקעה ראשונית שהעמיד לרשותה. היא האמינה כי שינוי מגיע מתוך הסתמכות על עצמך והעמידה זאת כעיקרון מפתח במערכת הדיור שפיתחה. היא ועוזריה הכירו את הדיירים באופן אישי ועודדו אותם להאמין בעצמם ולפעול כדי לשפר את חייהם. היא התנגדה לאספקת דיור ציבורי מטעם העירייה בהאמינה כי צעדים בירוקרטיים ללא מגע אישי ועידוד לא יעזרו.

דאגה נוספת של ויקטוריה היל היה הזמינות של שטחים פתוחים עבור אנשים עניים. היא מחתה נגד פיתוח פרברים בשטחי יערות פתוחים, ובין היתר עזרה להציל את שטחי המפסטד הית' ושדות פרלמנט היל מבנייה עליהם. היא הייתה אחד משלושת המייסדים של "הקרן הלאומית" שהוקמה כדי לשמר אתרים בעלי עניין היסטורי או נופי להנאת הציבור הבריטי. היא הייתה חברה מייסדת של חברת ארגון צדקה (Charity Organization Society) (כיום ידוע בשם Family Action) אשר אירגן מענקי צדקה והיה חלוץ בשירות ביקורי בית ששימש בסיס לעבודה הסוציאלית המודרנית. היל הייתה חברה בוועדת חקירה ממלכתית בנוגע לחוקי העניים ב-1905, והייתה האישה הראשונה לשאת בתפקיד מסוג זה.

 מורשתה של היל כוללת את אחזקות גדולות של הקרן הלאומית המודרנית, מספר פרויקטים של דיור המנוהלים עדיין ברוחה, מסורת של הכשרת מנהלי דיור, ומוזיאון אוקטביה היל במקום הולדתה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקטביה היל הייתה בתו של ג'יימס היל, סוחר תירס, בנקאי, וחסיד של Owenism,[1] תורת הדוגלת בחברה אוטופית סוציאליסטית. הוא היה אלמן פעמיים, היו לו שישה ילדים (חמש בנות ובן) מנישואים קודמים[2] אימה, קרוליין סאות'ווד סמית', הייתה אשתו השלישית של אביה והייתה ביתו של ד"ר תומאס סאות'ווד סמית', חלוץ הרפורמה הסניטרית.[3] ג'יימס היל התרשם מכתיבתה בנושאי חינוך והעסיק אותה כאומנת לילדיו בשנת 1832. ב-1835 נישא לה, ולאחר שלוש שנים נולדה אוקטביה כבתו השמינית וצאצאיתו התשיעית. [2] את חיי המשפחה הנוחים שיבשו בעיות כלכליות, וקריסה נפשית של האב בעקבותיה. בשנת 1840 הוא הוכרז פושט רגל. הסב תמך כלכלית במשפחה וסייע בגידול הילדים.[3] ד"ר סאות'ווד סמית' היה רפורמטור בתחומי בריאות ורווחה והיה פעיל במגוון בעיות חברתיות, כולל עבודת ילדים במכרות ודיור. גם ביתו החזיקה בדעות דומות בנוגע לרפורמה חברתית, והיה לה עניין בחינוך מודרני. היא הכירה את משנתו של יוהאן היינריך פסטלוצי, ממייסדי הפדגוגיה המודרנית בשווייץ, אשר היה מפורסם במוטו החינוכי של "ללמד דרך הראש הידיים והלב", כלומר דגל בהקניית משמעת לילדים באמצעות עבודה, כבוד ומעל הכל אהבה ואמון. היא גם עבדה יום יום בבית החולים של לונדון באזור המזרחי ושימשה לאוקטביה, ביתה, השראה לדאגה לשכבת העניים ביותר בתחילת לונדון הוויקטוריאנית. אוקטביה לא רכשה כל השכלה פורמלית, למדה עם אימה בחינוך ביתי.[3] המשפחה גרה בבית קטן בפינצ'לי, שהיה אז כפר קטן והיום פרבר בצפון לונדון.[3]

אוקטביה היל התרשמה והושפעה מספרו של הנרי מייהיו, London Labour and the London Poor, שהציג את חיי היומיום של תושבי הפרוורים העניים של לונדון. היא הושפעה גם מפ. ד. מוריס שהיה תאולוג, כומר אנגליקני ורפורמטור חברתי, ידיד המשפחה. החלה את עבודתה למען עניי לונדון בעזרה בהכנת צעצועים לילדים שלמדו Ragged school, שהייתה רשת חינוך עבור ילידי המעמד הפועלים. כמו כן, שימשה גם כמזכירה ללימודי נשים במכללת בלומסברי לפועלים במרכז לונדון.[4]

היל התקבלה בגיל 13 להתמחות בציור זכוכית באיגוד קואופרטיבי שסיפק תעסוקה ל"נשים במצוקה". כאשר העבודה של האיגוד הורחבה לתחום של בניית צעצועים עבור Ragged school, הוזמנה, בגיל 14, לשמש כאחראית על המחלקה הזו.[5] שנה לאחר מכן החלה לעבוד, בזמנה הפנוי, בהעתקות עבור האמן ג'ון ראסקין. היא הייתה מודעת מאוד לתנאי החיים הנוראים של הילדים שעבדו תחתיה באיגוד ורצתה לפעול בסיוע להם. היל סברה כי הדרך הנכונה לכך היא בעידוד פיתוח כוחות אישיים והתמודדות עצמאית יותר מאשר במתן סיוע חומרי. הצטרפה לארגון צדקה (COS), שתואר על ידי ג'יליאן דארלי, הביוגרף של אוקביה היל כ"גוף שנוי במחלוקת שיצא כנגד התלות שפילנתרופיה המונעת מכוונות טובות מעודדת...ודגל בתמיכה לעניים שתהיה ממוקדת בקפידה ומפוקחת ביעילות. זה היה קו שמאוחר יותר בחייה, סברה היל כי הוא נוקשה יתר על המידה" [3]

היל הייתה נמוכת קומה, כמו כל המשפחה שלה, ואדישה לאופנה. חברתה הנרייטה ברנט, רפורמיסטית ואשת חינוך, כתבה עליה: "היא הייתה קטנת ממדים, עם גוף ארוך ורגליים קצרות. התלבשה לעיתים קרובות באופן שלא הלם אותה. שיערה היה רך ושופע, אך היופי של פניה היה בעיניים חומות ומאירות שהרימה אל בני שיחה באופן מודע, בשיחות בעניינים בעלי חשיבות עבורה". ☃☃ ברנט גם דיברה על כך שאוקטביה היל הייתה לעיתים חסרת רחמים. גרטרוד בל כינתה אותה "רודנית". בהמשך חייה של היל, כתב עליה הבישוף של לונדון, פרדריק טמפל, שפגש אותה בכינוס של נציגי הכנסייה: "היא דיברה חצי שעה... מעולם בחיי לא הכו אותי כך."[6]

דיור לעניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט וסוכני שינוי רבים עמלו לשפר את הדיור של מעמד הפועלים מאז תחילת שנות 1830. כאשר היל החלה בעבודתה, התנועה לשיפור הדיור כבר פעלה במשך עשרים שנה, ועדות נבחרות ישבו על מנת לבחון את הסוגיות של איכות החיים העירונית, והועברו חוקים ראשונים לשיפור דיור מעמד הפועלים. מנקודת מבטה של היל כל הפעולות הללו אכזבו את בני מעמד הפועלים העניים ביותר, שהיו הפועלים הבלתי מקצועיים. היא מצאה כי בעלי הבתים התעלמו ממחויבויותיהם כלפי הדיירים שלהם באופן קבוע והדיירים היו בורים ומדוכאים מכדי להיות מסוגלים לדאוג לעצמם ולהיטיב את תנאי חייהם.[4] היא ניסתה למצוא בתים חדשים עבורם, אבל היה מחסור חמור בדיור זמין. היל החליטה כי הפתרון היחיד הוא להפוך לבעלת בית בעצמה. ג'ון ראסקין, הכיר את היל מעבודתה האמנותית אצלו כמעתיקה והתרשם ממנה.[5] כהומניטר ואסתטיקן חש דחייה מהכיעור הברוטלי של הסלאמס[7] ולכן ב-1865, לאחר שירש סכום כסף נכבד מאביו, חכר ב-£750 שלושה קוטג'ים של שישה חדרים כל אחד במרילבון.

רסקין הפקיד את ניהול הבתים, שהיו "במצב נורא של לכלוך והזנחה",[8] לניהולה של אוקטביה היל. הוא אמר לה כי משקיעים יימשכו לתוכנית מעין זו אם תובטח להם תשואה שנתית של חמישה אחוזים.[3] ב-1866 רכש רסקין את זכות חכירה של חמישה בתים נוספים לניהולה במרילבורן.[9] בעיתון הטיימס נכתב: "הבתים פנו לאזור קצת שומם, שהיה מכוסה שרידי רפתות וערמות זבל פרות. בוצעו התיקונים הנחוצים, האזור נוקה והשממה הפכה מגרש משחקים בו נטע מר רסקין עצים."[8]

לאחר פיתוח האתר הושכרו הדירות לבעלי הכנסה נמוכה. מדמי השכירות הושגה תשואה של חמישה אחוזים על ההון לרסקין וכל סכום מעבר לכך הושקע בנכסים לטובת התושבים. חל איסור על פיגור בתשלומים וחובות. כדברי היל: " עמידה בזמנים, הקפדה בגביית שכר דירה והתעקשות על מוסר תשלומים גבוה איפשרו את הפרויקט".[9] כתוצאה מניהולה הנבון הצליחה היל למשוך תומכים נוספים לפרויקט וב-1874 היו בו 15 בניינים ובהם כ-3000 דיירים.[2]}

שיטתה של היל התבססה על פיקוח קרוב לא רק על הבניינים אלא גם על הדיירים. היא התעקשה כי "אינך יכול להתנהל עם האנשים ועם הבניינים בנפרד אלו מאלו".[4] היא שמרה על קשר אישי קרוב עם כל הדיירים, והתנגדה בחריפות להתערבות הממשלה ושל ארגונים ביורוקרטיים שאינם נותנים יחס אישי בתחום דיור.[10] לדעתה, "סוציאליזם מוניציפלי ודיור מסובסד" הובילו להריסת בתים לא מובחנת ותוכניות השמה בדיור חלופי שהובילו להרס של קהילות [4]

 ניהול דיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקטביה היל, סי. 1882

במרכז שיטת העבודה של אוקטביה עמד הביקור השבועי לגביית שכר דירה. מלכתחילה, הגתה זאת היל כתפקיד לנשים בלבד. היא ועוזרותיה, כולל אמה, שילבו בביקור בדיקה של כל פרט באתר ופיתחו היכרות אישית עם הדיירים, ובכך בנו את ראשיתה של התפיסה של עבודה סוציאלית. [3] בתחילה חשבה היל כי "התנדבות עובדים היא הכרח. הם טובים יותר מעובדים בתשלום וניתן לגייסם במספרים מספיקים".[5] מאוחר יותר מצאה כי יעיל יותר לנהל זאת כמקום עבודה בשכר.[3] השיטה שלה דרשה צוות גדול. שכר הדירה נאסף בימי שני, שלישי ורביעי בבוקר. חשבונות שכר הדירה נערכו בשעות אחר-הצהריים, וכך גם ההסדרים שנעשו עם קבלנים לצורך תיקונים. בימי חמישי ושישי היו בירורים עם אנשים שפיגרו בתשלומים, שולמו חשבונות לקבלנים ונערכו חוזים לדיירים חדשים ולדיירים עוזבים.[11]

בזמנם הפנוי, בין אם במהלך שעות העבודה או בהתנדבות לאחריהן, העובדות קידמו מפגשי דיירים ופעילויות חברתיות וחינוכיות לילדים.[11] ב-1859, היל הקימה בסאות'פארק יחידה קדם צבאית, עצמאית (Army Cadet Force), ראשונה מסוגה, אשר איפשרה לצעירים מקומיים הכשרה בסגנון צבאי.[3] היל סברה כי ארגון מסוג זה ידמה יותר "לדבר האמיתי" מאשר תנועות נוער כנסיתיות, למשל, ולכן יהיה אטרקטיבי יותר עבור אלו אשר עברו את גיל ה"כאילו". היא הזמינה קצין מגדוד דרבישייר להקים את היחידה, אשר זכתה לפופולריות רבה ומנתה כ-160 חניכים.[2]

היל סיכמה את עקרונותיה במאמר בשנת 1869: "היכן שאנשים מסרבים בהתמדה לפעול למען עצמם, יש בעזרה חיצונית נזק יותר מתועלת". היא הייתה בוטה בביקורת שלה בנוגע לתפיסה המקובלת בבריטניה שנקראה "הקלה לעניים" והתייחסה לפעילות של הממשלה והכנסייה לסיוע לעניים. גישה זו הייתה נהוגה מאז "חוק העניים האליזבתני" משנת 1601 וכללה עזרה חומרית של כסף, בגדים ומזון ללא חיוב העניים להיכנס לבתי מחסה (פתרון שגם היום היה קיים). היל ביקרה גם את מערכת Speenhamland שכללה טבלאות שונות לזכאות לסיוע וטענה כי מערכות אלה אינן מעודדות את העניים לעבוד, ומהוות "שימוש מופקר בכספי ציבור ".[9] ארגונה עודד לקיחת אחריות אישית. היא התעקשה על טיפול מיידי במאחרים בתשלום ; מינתה מטפלים אחראיים, עקבה אחר המלצות על שוכרים פוטנציאליים, וכן ביקרה אותם בבתיהם. היא הקדישה תשומת לב קפדנית למיקום וטיב ההשמה של דיירים בהתאם לגודל המשפחה וגודל הדירה הנדרש להם ולא חוקקה חוקים שלא ניתן היה לאכוף.[9]

מעריץ אמריקאי תיאר אותה בתור "שולטת בממלכה קטנה של 3000 נתינים אוהבים, עם שרביט ברזל שזור שושנים".[12] אף על פי שהיל דרשה רבות משותפיה, היא דרשה מעצמה עוד יותר. בשנת 1877 התמוטטה ונדרשה לה חופשה של מספר חודשים מעבודתה. דארלי מייחס זאת למספר גורמים: "עבודה רבה מדי לאורך זמן, קושי בהאצלת סמכויות, פטירת חברתה הקרובה Jane Senior ואירוסין קצרים שכשלו", כדי לסייע לה, מצאה משפחתה עבורה בת לוויה, הרייט יורק, (1843-1930). יורק לקחה על עצמה חלק גדול מעול עבודתה של היל ונשארה לצידה עד פטירתה.[2]

שטחים פתוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

outdoor photograph of a large, grassed open space, with trees
המפסטד הית' – שטח לשימור בזכות פעילותם של אוקטביה היל ואחרים

היל האמינה כי לדייריה, ולכל העובדים העירוניים צריכה להיות גישה לשטחים פתוחים, כפי שכתבה ב-1883: " יש כוח מחייה לאדמה, אוויר נקי ושמיים כחולים". 

היא עתרה כנגד בניית פרוורים באזורים מיוערים ועזרה להציל את המפסטד הית' ושדות הפרלמנט היל מפיתוח. (Hampstead heath and Parliament Hill Fields).[3] היא הייתה הראשונה להשתמש במונח "חגורה ירוקה" בתיאור האזורים הכפריים המקיפים את לונדון. שלוש הגבעות של קנט (Toys Hill, Mariners Hill Ide Hill) הן חלק מן החגורה הירוקה סביב לונדון שסייעה לשמר.[13]

ב-1876 מונתה אוקטביה היל לאוצרת של חברת Kyrle , שנוסדה באותה שנה על ידי אחותה הבכורה, מירנדה, כ"החברה להפצת יופי". תחת הססמה "להביא את היופי הביתה לעניים". מטרת החברה הייתה להנגיש אמנות, ספרות, מוזיקה ושטחים פתוחים עבור העניים העירוניים.[14] לתקופה קצרה החברה שגשגה והתרחבה, ואך שאיבדה מכוחה לאחר מספר שנים. אולם, היא היוותה את המודל לבניית "הקרן הלאומית עבור מקומות בעלי חשיבות היסטורית או אתרי טבע" (National Trust for Places of Historic Interest or Natural Beauty) עשרים שנה מאוחר יותר.[3]

photograph of countryside scene, with water bounded by grass
וויקן פן - נרכש על ידי קרן הנאמנות הלאומית ב-1899

עוד לפני כן, כבר בשנת 1883, הייתה היל מעורבת בניסיון ציבורי לעצירת בניית מסילות ברזל מן המחצבות באזור פלס המשקיף על באטרמרי, באזור האגמים, כדי למנוע פגיעה בנוף. הקמפיין הובל על ידי Canon Hardwicke Hansley ונתמך על ידי ג'ון רסקין, אוקטביה היל וסר רוברט האנטר אשר היה יועץ משפטי של החברה הבריטית לשימור. 

מ-1875 ואילך, האנטר היה היועץ המשפטי של היל לגבי על הגנה על השטחים הפתוחים בלונדון. גם הוא וגם Rawnsley, שפעלו על סמך רעיון שהוצע על ידי רסקין, יצרו קרן נאמנות שתקנה ותשמר שטחי טבע יפים ואתרים בעלי ערך היסטורי לאומה.[15]

ב-16 בנובמבר 1893, היל, הנטר וראונסלי נפגשו במשרדי החברה לשימור והסכימו להוציא אל הפועל את רעיון הקרן לשימור אתרים. תחת השם הקרן הנאמנות לאומית.[2] הקרן נחנכה בשמה המלא "הקרן הלאומית עבור מקומות בעלי חשיבות היסטורית או אתרי טבע" כשנה לאחר מכן,[15] ועסקה בעיקר בעיקר בהגנה על שטחים פתוחים ומבנים היסטוריים בסכנת הריסה.

השנים המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הבתים המנוהלים על ידי היל המשיך לגדול. אף על פי שרסקין, התומך העיקרי של הפרויקט, קם נגדה בהתקף של אי -שפיות, יצרה קשר עם גורמים דתיים אשר העבירו לידיה את הניהול של מגורי עניים במספר אזורים של דרום לונדון שהיו בבעלותם.[3] עד סוף המאה התשע עשרה, הנשים שעבדו אצל היל כבר היו כולן עובדות מקצועיות מיומנות בשכר. הרעיונות שלה שוכפלו, בתמיכתה הנלהבת, באירופה ובארצות הברית של אמריקה. ביאטריס ווב, סוציאליסטית וכלכלנית בריטית, אמרה על אוקטביה היל כי היא "הראשונה שהייתה מודעת למשמעות העוני עבור העניים", כשביקרה אצל אחותה של היל, ששימשה כגובת שכר דירה בEast End. ביתה של המלכה ויקטוריה, הנסיכה אליס מהסה-דרמסטדט, נלקחה בעילום שם לסיור במספר בנייני מגורים של היל, ותרגמה את הספר של היל "בתיה של היל עבור עניי לונדון" לגרמנית.[4][16] בין הנשים שהדריכה היל הייתה מוד ג'פרי, ששימשה עוזרת ומזכירה שלה. מאוחר יותר ג'פרי נבחרה על ידי הנציבים של אדמות הכתר לנהל תוכניות הדיור החדשות בלונדון על פי המודל של היל.[17] אפילו כמה רשויות מקומיות, למרות העובדה שהיל לא נתנה בהם אמון, הלכו בדרכה: כמה מהמודלים הראשונים בקנזינגטון וקמברוול, עבדו בדרכה: הם רכשו בתי מגורים לפועלים ושיפצו אותם באופן הדרגתי ללא פינויי תושבים או הריסות.[4]

למרות התנגדותה להתערבות ממשלתית או מקומית במתן דיור, נאלצה אוקטביה היל להתמודד עם מעורבות מועצת המחוז לונדון וגורמים שלטוניים מקומיים אחרים באספקת דיור עבור העניים. בשנת 1884הוקמה ועדה ממלכתית ממונה על הדיור של מעמד הפועלים אך ראש הממשלה, ויליאם גלדסטון, ושרים עמיתים הטיל וטו על ההצעה לכלול את היל בין חברי הוועדה.[3] עד מהרה עלה מספר הנכסים בניהולם על זה שאצלה. א.ס. ואהל מציין כי בשנת 1880 היה שווי הרכוש תחת ניהולה כ-£70,000, ובסוף הקריירה שלה היא סיפקה דיור לכ"שלושה או ארבעת אלפים איש לכל היותר."[4] למועצת מחוז לונדון, לעומת זאת, היה תקציב של £1,500,000 בתוכנית ההשמה בדיור של עניי לונדון בשנים 1901-02.[18]

אוקטביה היל התנגדה לרפורמות אחרות אשר התרחשו בתחילת המאה ה-20. היא התנגדה לתנועה למען הצבעת נשים על בסיס הטענה כי "גברים ונשים מסייעים אלו לאלו משום שהם שונים, ויש להם יתרונות שונים ותחומים שונים". היא גם האמינה כי מתן שירותים חברתיים ומענקי זקנה על ידי המדינה מזיקים יותר מאשר מסייעים, בפגעם בעיקרון של התקדמות מתוך הסתמכות האדם על כוחותיו.

היל נפטרה ממחלת הסרטן ב-13 באוגוסט 1912, בביתה, במרילבון, בגיל 73.

מורשת ואתרי זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

photograph of a memorial blue plaque
לוח זיכרון בדרום לונדון

כאשר דיוקן שלה שצויר על ידי ג'ון סינגר סרג'נט הוצג על ידי עמיתיה, ב-1898, נשאה אוקטביה היל נאום בו אמרה: "כאשר אני אעלם, אני מקווה שהחברים שלי לא ינסו לפעול בשיטה מסוימת או ללכת בעיניים עצומות בדרך שסללתי. נסיבות חדשות דורשות מאמצים שונים, ורוח הדברים, לא התבנית המתה, היא שצריכה להיות מונצחת.... נשאיר אחרינו כמה בתים משופרים, כמה מהם בנויים מחדש, התחשבות וניהול אוהב, כמה שטחים פתוחים..." אבל, היא אמרה, יותר חשוב יהיה "עין מהירת ראות, נשמה אמיתית, תקווה גדולה לימים חדשים וטובים יותר. אידיאלים גדולים יותר, יותר תקווה, וסבלנות כדי להבין את שניהם."[19]

קרן רחוב הוראס (Horas Street fund) שנוסדה על ידי היל, הפכה למודל עבור עמותות דיור רבות אחריה ופותחה לכדי הקרן הנושאת את שמה היום "דיור אוקטביה" (Octavia Housing). היום יש לקרן זו מספר בתים, שתוכננו על ידי אליג'ה הול (Eliga Hoole), שעבד עם היל במשך שנים רבות.[20] את נחישותה של היל לספק מרחב קהילתי ניתן לראות עדיין בין היתר, בחלל של בניין הצלב האדום בסאות'וורק ( Southwark-1888). האתר של אגודת אוקטביה היל קובע כי מרכיבי יסוד לתכנון עיר הם מרכז קהילתי, ובתים נאים מתוחזקים היטב, ובכך אכן חזתה את הבסיס לתכנון ערים ל-15 שנה הבאות.[20]

תנועת ההתיישבות, אשר יצרה קהילות אינטגרטיביות מעורבות של עשירים ועניים, צמחה ישירות מתוך עבודתה של היל. עמיתיה סמואל (Samuel) והנרייטה ברנט ( Henrietta Barnett), ייסדו את טוינבי הול,( Toynbee Hall) היישוב הראשון שנתמך על ידי אוניברסיטה, אשר יחד עם יישוב נוסף שנתמך על ידי אוניברסיטת הנשים (ונקרא מאוחר יותר Blackfriars) ממשיכים לשרת את הקהילות המקומיות.[20] ברחבי העולם, הונצח שמה של אוקטביה היל בארגון

בפילדלפיה, המחזיק נכס קטן שיועד לספק דיור בר השגה לתושבי העיר בעלי הכנסה נמוכה ובינונית. [20]

נשים שהתמחו אצל היל הקימו ארגון דיור לנשים עובדות ב-1916, ששינה את שמו מאוחר יותר ל "חברת מנהלי הדיור" ב-1948. לאחר המיזוג עם "המכון למנהלי דיור" בשנת 1965, החברה שינתה את שמה ב-1994 לשמה הנוכחי - Chartered Institute of Housing. ה-CIH הוא גוף מקצועי עבור עובדי הדיור המקצועי בבריטניה ובחו"ל.[21] ההכשרה שנתנה היל לעובדי ארגוני צדקה מתנדבים תרמה לפיתוח של עבודה סוציאלית מודרנית, וה-COS המשיך לשמש כבעל תפקיד חשוב בפיתוח העבודה הסוציאלית כמקצוע במשך המאה העשרים. ה-COS עדיין פעיל ומוכר כיום כ-Charity Family Action.[22]

בשנת 1907, עברה בפרלמנט אמנת הקרן הלאומית הראשונה (National Trust Act) שקידשה את מטרת הקרן ונתנה לה את הסמכות והכלים לפעול על מנת להגן על רכוש לטובת האומה. הקרן אחראית עתה על מגוון רחב של חופים, כפרים ובנינים היסטוריים. על פי אתר האינטרנט של הקרן יש "צוותים מקצועיים, מתנדבים ודיירים שעסוקים מדי יום בהנגשת שטחים פתוחים להנאת הציבור, תוך פיתוח אזורי מחיה לחי ולצומח ושיפור הסביבה "לנצח, בשביל כולם"."[23]

אוקטביה היל עצמה מונצחת בנקודת נוף בסארי על פסגת גבעה שנקראת Hydon Ball "כדור הידון" (עכשיו בבעלות הקרן הלאומית). זמן קצר לאחר מותה, המשפחה הקימו מושב אבן, ממנו יכולים הולכי רגל ליהנות מצפייה בנוף הכפרי. אגודת אוקטביה היל הוקמה בשנת 1992 "כדי לקדם את המודעות לרעיונות ואידיאלים של אוקטביה היל, משפחתה ועמיתיה לעבודה והרלוונטיות שלהם בחברה של היום ברמה לאומית ובינלאומית".[24] בחסות האגודה הפך בית הולדתה למוזיאון. ב-1995, לציון מאה שנה של הקרן הלאומית, נקרא זן חדש של ורד בשם "אוקטביה היל" לזכרה.[25]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Boyd, Nancy (1984). Josephine Butler, Octavia Hill, Florence Nightingale: Three Victorian Women Who Changed Their World. London: Palgrave Macmillan. ISBN 0-333-37636-6
  • Darley, Gillian (1990). Octavia Hill: A Life. London: Constable. ISBN 0-09-469380-3
  • Darley, Gillian (2004). Octavia Hill: Social Reformer and founder of the National Trust. London: Francis Boutle. ISBN 978-1-903427-53-8
  • Emily Southwood Maurice (ed, 1928) Octavia Hill: Early Ideals. London: Allen and Unwin. OCLC 68245696
  • Hill, Octavia (1872). Further Account of the Walmer Street Industrial Experiment. London: George Pulman. OCLC 560462399
  • Hill, Octavia (1877). Our Common Land (and other short essays). London: Macmillan. OCLC 156901340
  • Hill, Octavia (1883). Homes of the London Poor. London: Macmillan. OCLC 79061157
  • Hill, Octavia (1884). Colour, Space, and Music for the People. London: Kegan Paul, Trench. OCLC 49912542
  • Hill, Octavia (1909). Memorandum on the Report of the Royal Commission on the Poor Laws and Relief of Distress. London: P.S. King and Son. OCLC 232315440
  • Jeffery, Maud, and Edith Neville (eds, 1921). House Property & its Management. Some papers on the methods of management introduced by Miss Octavia Hill, etc. London: Allen & Unwin. OCLC 27713282
  • Maurice, C. Edmund (ed, 1913). Life of Octavia Hill as told in her letters. London: Macmillan. OCLC 187454788
  • Moberly Bell, Enid (1942). Octavia Hill: A Biography. London: Constable. OCLC 493117448
  • Newman, John (1969). West Kent and the Weald. Buildings of England (מהדורה ראשונה). Harmondsworth: Penguin Books. ISBN 978-0-300-09614-9. 
  • Rooff, Madeline (1972) A Hundred Years of Family Welfare: A Study of the Family Welfare Association (Formerly Charity Organisation Society) 1869–1969. London: Michael Joseph. ISBN 0-7181-0987-2
  • Whelan, Robert (ed, 1998). Octavia Hill and The Social Housing Debate: Essays and Letters by Octavia Hill IEA Health and Welfare Unit, ISBN 0-255-36431-8
  • Whelan, Robert (ed, 2005). Octavia Hill's Letters to Fellow-Workers 1872–1911: Together with an Account of the Walmer Street Industrial Experiment. London: Kyrle Books. ISBN 0-9548914-0-6
  • Wyatt, R.J. (2000). Octavia Hill and The Crown Estate – a Continuing Legacy?, The Crown Estate

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוקטביה היל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ James Hill, father to Octavia Hill, Follower of Owenism and founder of newspaper "The star in the East""Octavia Hill: The Wisbech Society and Preservation Trust"
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Smith, Mark K., "Octavia Hill: Housing, Space and Social Reform", The Encyclopaedia of Informal Education, 2008
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 Darley, Gillian, "Hill, Octavia (1838–1912)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 Wohl, A. S., "Octavia Hill and the Homes of the London Poor", The Journal of British Studies, University of Chicago Press, Vol. 10, No. 2 (May, 1971), pp. 105–31 doi:10.1086/385612
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Mann, Peter H., "Octavia Hill: An Appraisal", The Town Planning Review, Vol. 23, No. 3 (October 1952), pp. 223–37
  6. ^ Leak, Adrian, "For houses and green space" The Church Times, 10 August 2010
  7. ^ Wyatt, pp. 1–2
  8. ^ 8.0 8.1 The Times obituary, 15 August 1912, p. 7
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Wyatt, p. 2
  10. ^ Morrell, Caroline, "Octavia Hill", The Economic History Review, New Series, Vol. 52, No. 1 (February 1999), p. 158 doi:10.1111/1468-0289.00122
  11. ^ 11.0 11.1 Wyatt, p. 3
  12. ^ Bremner, Robert H. "'An Iron Scepter Twined with Roses': The Octavia Hill System of Housing Management", The Social Service Review, Vol. 39, No. 2 (June 1965), The University of Chicago Press, pp. 222–31 JSTOR 30017593
  13. ^ "Who Was Octavia Hill?"
  14. ^ Hill, Octavia, "Oratorios for the People", The Musical Times, December 1884, p. 717 JSTOR 3356074 (subscription required)
  15. ^ 15.0 15.1 Chubb L.W., rev
  16. ^ Lowry, S (1990).
  17. ^ "The Housing Business Group", Housing News, Autumn 2004, The Crown Estate, 2004.
  18. ^ Hill, Octavia, "Housing of the Poor", The Times, 4 March 1901, p. 11
  19. ^ Cockerell, Sir Sydney, "Octavia Hill", The Times, 28 February 1935, p. 13
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 "Legacy", Octavia Hill Society
  21. ^ "History", Chartered Institute of Housing
  22. ^ "1880s", Family Action
  23. ^ "For ever for everyone", The National Trust
  24. ^ "Octavia Hill Society", The Octavia Hill Society 2010
  25. ^ "Octavia Hill", Roses UK