אורדת הזהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורדת הזהב
Golden Horde 1389-HE.svg
יבשת אירואסיה
שפה רשמית מונגולית, טטארית
עיר בירה בולגר, סראי
משטר חאן
הקמה
תאריך

1242
פירוק
תאריך

1502
ישות קודמת האימפריה המונגולית
ישות יורשת חאנות קרים, חאנות אסטרחאן, חאנות קאזאן, חאנות סיביר

אורדת הזהב (טורקית Altın Orda Devleti; טטארית Altın Urda; מונגולית Алтан Ордын улс) הייתה מדינה שנוסדה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-13 על ידי באטו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן. מרכז המדינה היה במורד נהר הוולגה ובשיא התפשטותה השתרעה על שטח עצום מהמפרץ הפיני ומורד נהר דנובה במערב ועד מעבר להרי אורל במזרח. במהלך המאה ה-15 החל תהליך ההתפוררות של המדינה אשר הסתיים עם פירוקה בשנת 1502.

הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורדת הזהב הוקמה כקונפדרציה של שבטים כתוצאה מפלישת המונגולים מערבה שהחלה בזמנו של ג'ינגיס חאן. לאחר שכבש את מממלכת ח'ווארזם ניתן החלק המערבי של המדינה הזאת כנחלה לבנו הבכור צ'יוצ'י חאן, אביו של באטו חאן. באטו חאן המשיך את מדיניות הכיבושים של סבו והנהיג פלישת צבא מונגולי ענק מערבה. בנוסף לשטחי אסיה המרכזית (חלקים מקזחסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן) שהיו בשליטתו הוא כבש שטחים גדולים במערב סיביר ואזורים שבין הנהרות וולגה ודון והקים בהם מדינה חדשה - אורדת הזהב. את בירתה הראשונה קבע בבולגר שעל גדת הוולגה, אשר שימשה קודם לכן כבירת בולגריה של הוולגה. בין השנים 1237-‏1242 הוא כבש גם את רוס של קייב והפך אותה למדינה וסאלית ופלש למזרח ומרכז אירופה, אך כל השטחים האלה לא נכללו במדינתו החדשה.

תקופת הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורדת הזהב נוסדה כמדינה בשטחים שנכבשו על ידי המונגולים, אך חיו בה מונגולים מעטים בלבד. היא הורכבה מעמים רבים, בהם בלטו השבטים הטורקיים אשר נדדו עם עדריהם על פני הערבה הגדולה. מונגולים היוו העילית במדינה, אולם תוך זמן קצר יחסית הם נטמעו בתוך האוכלוסייה המקומית.

בראש המדינה עמד חאן, שליט מהאצולה הגבוהה, שמצאצאיו של ג'ינגיס חאן. בתחילה הכירו שליטי אורדת הזהב בכפיפותם לחאן הגדול של כל המונגולים (החל מקובלאי חאן נשאו הקיסרים משושלת יואן הסינית גם בתואר זה), אולם כפיפות זו הייתה פורמלית בלבד: בתקופות מסוימות עלתה יוקרתו של שליט אורדת הזהב על זו של החאן הגדול.

אורדת הזהב הורכבה משני ענפים: האורדה הלבנה במערב, והאורדה הכחולה במזרח. בירת המדינה הייתה סאריי באטו (עיר בשפך הוולגה ליד אסטרחן). בתקופת שלטונו, ברקה חאן (אחיו של באטו חאן 1257-‏1266) הכניס שינויים רבים בחיי המדינה: הוא הביא להתפרקות המדינה המונגולית המאוחדת בכך שסירב להכיר בעליונותו של החאן הגדול (1266), ואף הכריז מלחמה על צאצאי ג'ינגיס חאן ששלטו באיראן. הכרזת מלחמה זו הביאה לברית עם הממלוכים ששלטו במצרים. ברקה חאן העביר את בירת הממלכה לסאריי ברקה (עיר שהוקמה על גדות הוולגה ליד וולגוגרד של היום). במחצית השנייה של המאה ה-13 החל האסלאם להתפשט בכל רחבי המדינה, עד שאמנם הפך בתחילת המאה ה-14 לדת המדינה. אורדת הזהב הגיעה לשיאה בזמן שלטונו של אוזבק חאן, שהקים מדינה ריכוזית מפותחת הנשלטת כולה מעיר הבירה באמצעות פקידים בכל רחבי הארץ. בימיו שררו סדר וביטחון במדינה, הייתה צמיחה כלכלית ופרח המסחר הפנימי והבינלאומי. כן הכריז על האסלאם כדת המדינה ואסר על קיום האמונות המסורתיות, הן של השבטים הטורקיים והן של המונגולים.

התפוררות אורדת הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הירצחו של ג'ניבק חאן בנו של אוזבק חאן החלה שקיעתה של אורדת הזהב: ב-23 השנים שלאחר מכן התחלפו 25 חאנים בראש המדינה; אזורים גדולים שהיו חלק מאורדת הזהב מרדו ופרקו את עולה: חורזם, שפך הוולגה ומורד הדנייפר שנכבש בידי הליטאים. בנוסף, תבוסה מידי ברית הנסיכים הרוסיים החלישה את אחיזתה של אורדת הזהב ברוסיה.

טוכטמיש חאן שעלה לשלטון ב-1380 עשה ניסיון אחרון לחזק את המדינה המתפוררת: הוא תפס את השלטון בעזרתו של טימור לנג, פעל לחיזוק המדינה ופלש שוב לרוסיה, אך בהמשך הסתכסך עם טימור לנג אשר השתלט על אורדת הזהב, הדיח את טוכטמיש מהשלטון והכתיר תחתיו את אידיגו.

אחרי מותו של האחרון הואצה התפוררות המדינה. בשנות ה-20 של המאה ה-15 פרשה סיביר, ועשרים שנה אחר כך גם האורדה של נוגאיים, קאזאן וקרים; בהמשך פרשו מהמדינה גם עמים ממרכז אסיה. בשנות ה-70 של המאה ה-15 התפרקה אורדת הזהב לגמרי ועל חלק משטחיה קמה האורדה הגדולה. בשנת 1480 פרקה רוסיה סופית את עולה של האורדה מעליה, וב-1502 חדלה האורדה מלהתקיים.

על שטחה של אורדת הזהב קמו מדינות חדשות של עמים טורקיים: החאנת של קרים, החאנת של קאזאן, החאנת של אסטרחן ואורדת הנוגאיים (קבוצה אתנית טורקית), אשר המשיכו להתקיים עד שנספחו לאימפריה הרוסית.

בין הסיבות להתמוטטותה של אורדת הזהב אפשר לציין אוכלוסייה הטרוגנית, אי יציבות השלטון, לחץ צבאי מתמיד ממזרח וממערב ומבנה כלכלי לא יציב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]