אורד וינגייט (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"אורד וינגייט"
מסלול ההפלגה של "אורד וינגייט"
האונייה אורד וינגייט בנמל חיפה לאחר לכידתה, 1946

אורד וינגייט הייתה אוניית מעפילים. נקראה על שם איש הצבא הבריטי אורד וינגייט "הידיד", שסייע רבות להבניית כוח המגן ביישוב.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבנתה כאונית משא ממונעת (מנוע דיזל 100 כוח סוס) עם מפרשים, מסוגלת למהירות 8-7 קשר, ובעלת תפוסה של 180 טון. בתחילת המאה ה-20. שמה הקודם היה "נוריס" (Noris).
נרכשה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' באיטליה, ובראשם יהודה ארזי, והוכנה להפלגת העפלה על ידי עובדי מספנה איטלקית ואנשי הפלי"ם: דוד בן-חורין ("שמחה") ואריה ויצמן ("ג'ינג'י") תוך יומיים. במסגרת ההכנה נבנתה קונסטרוקציה עבור דרגשי לינה בתוך המחסן. הוכנו מקומות ל-208 נפש; הוקם חדר חולים שאליו הכניסו דרגשים נוספים. חוברו שלוש סירות הצלה ל-44 נפש ורפסודה ל-35 נפש. הוחלט לקוראה על שם אורד וינגייט הקצין הבריטי אשר שירת בארץ ישראל וכונה "הידיד" בשל עזרתו הצבאית ליישוב בארץ ישראל, בשונה מעמדתה המוצהרת של ממשלתו.

מפקד האוניה היה דוד בן-חורין, ולצדו אריה ויצמן; הגדעוני היה אברהם רייס. מכשיר הקשר היה דגם סטנדרטי שנבנה על ידי רענן רובינשטיין במעבדה באיטליה עבור אוניות מעפילים: מקלט איטלקי מדגם 'דוקטור' 5, מנורות ל-12 או או 24 וולט DC. משדר בעל שתי נורות (60, 807) לגבישים לתדרים מחמישה עד שמונה מגה-סייקל; וכן עמדו לרשותם אוזניות ומפתח מנורות.

המעפילים עלו לסיפון האונייה בנמל באי פלסטרינה (Pallestrina) במפרץ ונציה, איטליה. השלטונות האיטלקיים גילו יחס אוהד, ופרטיזנים לשעבר עזרו בהעמסה.

לסיפון עלו כ-238 מעפילים, 150 גברים ו-88 נשים. רובם באו ממזרח אירופה ונאספו בטרם הפלגה במחנה תנועת הנוער 'דרור' באיטליה. הם נבחרו על פי מפתח מפלגתי: השומר הצעיר- 46, נוער עובד – 50, אגודת ישראל- 49, הנוער הציוני- 15, דרור 16, גורדוניה- 2, בית"ר- 3, אחרים - 57 .
ב-13 במרץ בלילה (21:00) יצאו המעפילים לנקודת ההעמסה והגיעו לאחר חצות בכלי רכב. העלייה לסיפון הייתה בין השעות 1:30 ל-3:00 לפנות בוקר. המעפילים הסתדרו בקבוצות בספינה. קיבלו הוראות לא לעלות לסיפון מחשש פן יתגלו.

האוניה יצאה לדרכה ב –14 במרץ 1946 בשעה 02:30- 03:00. מהאי פלסטרינה ליד ונציה, נתיבה המתוכנן היה דרך ספינזה (Sapientza), קיטרה (Kithira) ומשם אל הים האדריאטי, כרתים, לכיוון חוף לוב, פורט סעיד, עזה וחוף תל אביב. ב- 19 במרץ הייתה סערה גדולה והאונייה עגנה, וכן שתי סערות נוספות שגרמו לעיכוב בן יומיים ליד קיטרה. רק לאחר שעברה האונייה את כרתים השתפר מזג האוויר.

ב- 19 במרץ גם התקבל מברק ממפקדת ההגנה שבו בקשו מ'אורד וינגייט' להעביר את מעפיליה ל"תל חי" כדי למנוע תפיסתה, כי אם תתפס יהיה צורך לשלם לרב החובל 12 מיליון לירטות כפיצוי. ההעברה לא יצאה אל הפועל מפני שצוות "תל-חי" התנגד לה, מחמת הצפיפות. גם לוח הזמנים לא התאים לכך. ב- 25 במרץ הגיע אל מפקדת ההגנה הודעה מ"וינגייט", כי ב-07:00 נתגלתה על ידי מטוס בריטי שטס מעליה. המעפילים התחבאו מתחת לסיפון. הספינה הייתה אז מול פורט סעיד במרחק כ- 50 מיל מהחוף. המטוס חזר פעמיים נוספות. בשעה 20:40 הגיעה משחתת בריטית שהאירה בזרקור. המשחתת הורידה סירה, ואז וינגייט הסתלקה בחסות החשיכה. הסירה הוחזרה והמשחתת המשיכה ללוות את וינגייט.

המעפילים קיבלו הוראה להסתתר, כמו כן להחליף את שם הספינה לשם טורקי שייראה על ידי הבריטים. ניתנה הנחיה כי במקרה של תפיסה בלב ים יש להודיע מיד למפקדה על המיקום המדויק, ולהשמיד את מכשיר הקשר. כמו כן יש לחבל במנוע הספינה ולעורר מהומות בירידה, אם ירצו להעביר את האונייה למקום אחר ולא לארץ ישראל. אם ייתפסו ויובלו לארץ ישראל, יש להתנגד בשקט.

המשחתת המלווה פנתה בקריאות לספינה כדי שתעצור. זו לא הגיבה. אחר כך ירו בנשק וקראו קריאות ברמקול. ב-23:00 הופיעה סירת משטרה שהדליקה זרקור וקראה לעצור. בספינה הוחלט להניף דגל עברי ושלט עם השם "אורד וינגייט", ולהכריז כי פניהם לתל אביב. הבריטים החישו תגבורת, ומשחתת חסמה את דרכם. הורדה סירה למים והוחלט להתיר לבריטים לעלות. המעפילים תודרכו לומר כי הפליגו מנמל פיומה, ביוגוסלביה, וכי קצינים אמריקאים טיפלו בהם. לספינה עלו 12 בריטים וביניהם קצין בולשת לבוש אזרחית שהחל לאסוף ניירות וחיפש את הקפטן. הוא לקח סרטיפיקט מאחד העולים ושאל ממי קיבל אותו. הלה ענה : מאמריקה. באותו רגע החלו כל המעפילים לעלות לסיפון, הבריטים ירו באוויר וכן ירו בהגה האונייה.

כאשר עלו הבריטים לסיפון האונייה נתקבלה בקשר הוראה להשמיד את מכשיר הקשר. לכתחילה תוכנית הנחיתה של "אורד וינגייט" הייתה לפרוץ את ההסגר הבריטי על חופי הארץ ולנסות להגיע לחוף תל אביב, ולו בלווית התנגדות פעילה ומסוכנת לכוחות הבריטים מצד היישוב. מקום ההורדה נקבע כ- 300 מטר מדרום לנמל תל אביב. אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח התארגנו כדי למנוע מכוחות הבריטים להגיע למקום. מוצב הפיקוד היה ברחוב פרוג בתל אביב. הם תכננו כי מהירקון יפליגו 10 סירות גדולות כדי להעמיס עליהן את המעפילים. אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל. המבצע שנקרא ליל וינגייט אורגן בפיקודם של יצחק שדה, יגאל אלון ויגאל ידין. בשלב הכנת החוף לירידת המעפילים הגיעו לקרבת מקום כוחות בריטיים, וההתנגשות עמם התפתחה לקרב ברחובות תל אביב. בקרב נהרגה אשת הפלמ"ח ברכה פולד (על שמה נקראה אוניית המעפילים "ברכה פולד"). אולם הכוחות הבריטיים אילצו את "אורד וינגייט" להגיע לחיפה ובשעה 10:25 נכנסה לרציף הנמל. המעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית.
המלווים אנשי הפלי"ם קבלו הוראה להתערב בין המעפילים ואחר כך לנסות להיחלץ. דוד נמרי עלה לספינה בנמל חיפה ומסר הוראות למלווים. הימאים שנשכרו על ידי המוסד התחזו למעפילים, הגיעו למחנה המעצר בעתלית עמהם, וחולצו אחר כך בדרכים שונות.
האונייה הוחרמה על ידי שלטונות המנדט משום שלא נמצאו בה תעודות בעלות. היא נשארה בנמל חיפה והייתה לאחת מצי הצללים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]