אורה להב-שאלתיאל
 | |
| לידה |
1936 קיבוץ מזרע |
|---|---|
| פטירה |
2017 (בגיל 81 בערך) עין הוד |
| תחום יצירה |
תחריט, הדפס-אבן  |
| הושפעה על ידי |
צבי מאירוביץ, מרסל ינקו |
| פרסים והוקרה |
פרס הרמן שטרוק (1997) פרס הרמן שטרוק (2010) פרסי יד ושם למפעלים חינוכיים (1973) |
| בן או בת זוג |
יוסף שאלתיאל (1956–?) |
| צאצאים |
אלדד שאלתיאל, אוהד שאלתיאל |
  | |
אורה להב-שאלתיאל (2017-1936) היתה אמנית ישראלית שיצרה בטכניקות רבות ומגוונות: רישום, ציור בצבעי שמן, הדפס תחריט נחושת וחיתוך עץ ובעיקר הדפס האבן - ליתוגרפיה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורה להב-שאלתיאל נולדה בקיבוץ מזרע, בתם של ישראל וחיה לבית לוי. במהלך השירות הצבאי החלה להב שאלתיאל ללמוד אמנות בסמינר "אורנים". מוריה היו הציירים מרסל ינקו ואריה נבון, הפסל דב פייגין[1]וצבי מאירוביץ[2].
במהלך לימודיה הכירה את הסטודנט לאמנות יוסף שאלתיאל והשניים נישאו בשנת 1957 והצטרפו לקבוצת המייסדים של כפר האומנים בעין הוד. להבדיל מרוב מייסדי עין הוד, שהגיעו לכפר רק בסופי שבוע, הבית בעין הוד בשביל הזוג שאלתיאל היה היחיד וכך נשאר עד אחרון ימיה[3].
באותה שנה (1957) הצטרפה להב-שלתיאל כחברה באגודת הציירים והפסלים בישראל.
זמן קצר לאחר נישואיהם, נסעו בני הזוג לאיטליה על מנת ללמוד באקדמיה לאומנויות יפות בוונציה (Accademia di Belle Arti di Venezia).
יוסף שאלתיאל נפטר מסרטן בשנת 2016. לזוג נולדו שלושה ילדים.
בשנת 1963 נסעה להב-שלתיאל ללמוד באקדמיה לאמנות על שם אוליביה דה סר בפריז.
משנת 1967 ועד מותה ניהלה להב-שאלתיאל סדנת ליתוגרפיה בעין הוד. בנוסף לכך הקימה להב שלתיאל, בשנת 1972, את מגמת האמנות בכפר הנוער ימין אורד, שם לימדה עד לשנת 1986. בשנת 1985 השלימה להב שאלתיאל את התואר השלישי באמנות בבית הספר הלאומי הגבוה לאומנויות יפות (Ecole Nationale Supérieure des Beaux-Arts) בפריז, ובשנת 1986 הקימה את המגמה לאמנות פלסטית בבית הספר לאמנות "רעות" בחיפה, שם לימדה עד לשנת 1996[1].
עיקר עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך כל חייה היו החינוך לאמנות וההוראה ציר מרכזי בחייה של להב-שלתיאל ורבים מתלמידיה הפכו גם הם לאומנים. עיקר יצירתה של להב-שאלתיאל הוא בתחום ההדפס, אך היא יצרה בטכניקות רבות ומגוונות: החל ברישום, ציור בצבעי שמן, וכלה בטכניקות של הדפס תחריט נחושת וחיתוך עץ ובעיקר הדפס האבן - ליתוגרפיה. עבודותיה הן בעלות אופי פיגורטיבי, המבליטות את נקודת המבט הנשית-פמיניסטית. ברוב הדפסיה השתמשה להב-שאלתיאל בנייר ממוחזר, או בנייר עשוי בצורה ידנית שהיה תחום נוסף בו עסקה[2][3]. להב-שלתיאל הייתה חברה בעמותה הבינלאומית בתחום זה, כמו גם חברה בעמותה הבינלאומית למחנכים[4].
להב-שלתיאל חיברה את ספרי השירה "היונה המתמהמהת" (1974) ו-"משזר: תחריטים ומלות שירה" (1986). כמו כן חיברה ספר ותוכנית לימודים בנושא "הנייר וההדפס במהלך ההיסטוריה" (1998) עבור משרד החינוך והתרבות. בין השנים 2014-1986 הייתה גם שותפה בארגון תערוכות של אמני נייר בישראל[2]. בין השאר איירה להב-שלתיאל גם את הספר 'מכתב למר שאגאל' של פיצובסקי יזי בתרגום של יעקב בסר[5], והצליחה גם לאצור תערוכה בשם "והיה כעץ שתול על פלגי מים" בגלריה של מושב מגדים[5].
את ספרה האחרון "בדרכי עברתי פה", שעליו טרחה בימיה האחרונים, לא הספיקה לראות כשייצא לאור[3].
לאורך כל שנות פעילותה זכתה אורה להב-שאלתיאל במספר רב של פרסים, ביניהם: פרס "יד ושם" לשנת 1973, פרס קרן תרבות חיפה לשנת 1986, פרס קרן עמו"ס מטעם נשיא המדינה לשנת 1988, פרס הרמן שטרוק (Hermann Struck) מטעם עיריית חיפה לשנת 1997 ועוד. כן, החל משנת 1968 ועד שנת 2016, הציגה להב-שלתיאל במספר תערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד ברחבי ישראל.
אורה להב-שאלתיאל נפטרה בעין הוד בשנת 2017[1].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 אורה להב - שאלתיאל, שתי דמויות, נבדק ב-2022-06-25
- ^ 1 2 3 מרכז מידע לאמנות ישראלית | מוזיאון ישראל, ירושלים, באתר museum.imj.org.il
- ^ 1 2 3
איתן בוגנים, בדרכה של האמנית, באתר הארץ, 17 במאי 2017
- ^ Ora Lahav - Shealtiel - artsandmusicnow, sites.google.com
- ^ 1 2 רעות - המלצות, באתר gibor.tripod.com
