אוריאל פרוקצ'יה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוריאל פרוקצ'יה, נובמבר 2009

אוריאל פרוקצ'יה (נולד ב-1943) הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים ובעבר היה פרופסור מן המניין בבית הספר למשפטים ע"ש רדזינר במרכז הבינתחומי בהרצליה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריאל פרוקצ'יה נולד בתל אביב לאב (פרופסור גואלטירו פרוקצ'יה) ממשפחה איטלקית ספרדית עתיקת יומין שהתגוררה בפירנצה, ולאם (מרים אביליוביץ') ממוצא רוסי, נצר למשפחת "מתנגדים" המיוחסת לגאון מווילנא. אמו עלתה לארץ לאחר המהפכה הרוסית, נסעה כסטודנטית לאיטליה ללמוד רפואה, ושם הכירה את אביו. השנים עלו לישראל בעלייה לא לגאלית בשנת 1938, לאחר שנרדפו על ידי השלטונות הפשיסטיים של מוסוליני בשל השתייכותם לתנועות אנטי-פשיסטיות. גואלטיארו פרוקצ'יה עבד שנים רבות כעורך דין פרטי, ולימים הצטרף לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב והיה הדיקן הראשון שלה. אחיו של אוריאל, איתמר, הוא פרופסור לפיזיקה במכון ויצמן וחתן פרס ישראל.

לאחר סיום לימודיו בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב והשלמת שירותו בצה"ל בחיל הקשר למד פרוקצ'יה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית לתארים "בוגר במשפטים" (LL.B) ו"מוסמך למשפטים" (LL.M). את שני התארים סיים בהצטיינות[1]. בשנת 1968 התקבל ללשכת עורכי הדין[2] ועבד במקצוע תקופה קצרה במשרדו של עורך דין גדעון האוזנר, ועסק בייצוג לקוחות אזרחיים ומסחריים. את התואר "דוקטור" קיבל בשנת 1972 מאוניברסיטת פנסילבניה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה ב"תחלוף בדיני הביטוח". באותה תקופה שימש מרצה בבית ספר וורטון למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה.

בגיל 29 הצטרף כמרצה לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית (1972), ותוך כדי כך השלים את השכלתו הכלכלית במחלקה לכלכלה של אוניברסיטה זו. בשנת 1975 התמנה למרצה בכיר, בשנת 1981 התמנה לפרופסור חבר, בשנת 1984 הופקד על הקתדרה על שם ווכטל, ליפטון, רוזן וכץ לדיני חברות וניירות ערך. הוא מונה לפרופסור מן המניין בשנת 1987, וכיהן בתפקיד דיקן הפקולטה בשנים 1999-1996. כמו כן הצטרף כחבר למרכז לחקר הרציונליות של האוניברסיטה העברית. בשנת 2003 פרש מהאוניברסיטה העברית ועבר למרכז הבינתחומי בהרצליה, שם היה חבר עד לשנת 2014. הוא כעת חבר במרכז לחקר הרציונליות.

פרוקצ'יה שימש כמרצה בבית הספר וורטון למנהל עסקים שבאוניברסיטת פנסילבניה (1972-1971), שהה פעמיים בשבתון כפרופסור אורח ומופקד הקתדרה על שם דוד בן-גוריון במרכז המשפטי של אוניברסיטת דרום קליפורניה (1977-1976 וכן 1982-1981), שהה כפרופסור אורח באוניברסיטת טובינגן שבגרמניה (1989), עשה שנת שבתון כפרופסור למשפט ובחירה רציונלית, במימון קרן אולין, במרכז המשפטי של אוניברסיטת דרום קליפורניה וכפרופסור אורח ובמחלקה לכלכלה של המכון הטכנולוגי של קליפורניה (1993-1992), שהה כפרופסור אורח בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה (2000-1999), והוא מוזמן לעתים קרובות לשמש פרופסור אורח בבית הספר למשפטים קרדוזו בניו יורק, השייך לישיבה יוניברסיטי (מאז 2002).

נושאי ההוראה והמחקר העיקריים שלו הם דיני תאגידים, הגישה הכלכלית למשפט וקו התפר בין המשפט לתרבות. הוא עמד בראש תוכנית התואר השני בפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי.

היה דירקטור בחברה הישראלית למדליות ולמטבעות (1976), היה חבר המועצה המייעצת של בנק ישראל (1992-1989), וכיהן כנשיא האגודה הישראלית למשפט וכלכלה (2006-2005).

במהלך תקופת כהונתו של פרופסור פרוקצ'יה כדיקן הפקולטה למשפטים נוסדו קבוצות עבודה כמו הקבוצה הירושלמית לצדק פלילי, קבוצת הדיון במשפט ותרבות וקבוצת הדיון במשפט וכלכלה. במישור החברתי נוסדו באותה תקופה ובסיועה של ד"ר עדי קול מרכזי סיוע לאוכלוסיות נזקקות, כמו "מרכז ברירה" הפועל על טהרת ההתנדבות, והקורס "דיני רחוב" המתמקד בהווי חייהם ובמצוקותיהם של בני נוער השוליים בירושלים. פרוקצ'יה יזם והנהיג שינויים מפליגים בתוכניות הלימודים, המבוססות על גלעין חובה מצומצם ועל אפשרויות בחירה והתמחות רבות ומגוונות. מודל זה אומץ גם על ידי רוב הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות המחקר בישראל.

זכה בפרס על מפעל חיים מטעם קרן צלטנר בשנת 2010.[3]

אוריאל פרוקצ'יה היה נשוי לאילה פרוקצ'יה, שופטת בית המשפט העליון בדימוס, ולהם שני בנים מנישואים אלה, אורן שהוא עובד קהילתי, זמר ושחקן, ויובל, שהוא חוקר משפט וכלכלה, וכן שתי בנות, מנישואיו הנוכחיים עם ד"ר ענת הורוויץ, שהיא מומחית בסדר הדין הפלילי.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של אוריאל פרוקצ'יה כוללים שלושה תחומים עיקריים: מחקר פורמלי-אנליטי של המשפט, הניתוח הכלכלי של המשפט, ומשפט ותרבות.

מחקר פורמלי-אנאליטי של שיטת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו האקדמית הצטרף פרוקצ'יה לזרם הדומיננטי (באותה תקופה) של מחקר פורמלי-אנאליטי של שיטת המשפט. החוקר המשפטי הפורמלי-אנאליטי מתייחס אל שיטת המשפט כדיסציפלינה "סגורה", המסוגלת, כביכול, לספק פתרונות נאותים לשאלות משפט קשות ממקורותיה שלה, מבלי לפזול "החוצה" אל דיסציפלינות אחרות. המקורות "הפנימיים" הללו הם חיקוקים, תקדימים וספרי מלומדים מפורסמים, שגם הם עיינו וביססו את מסקנותיהם על מקורות "פנימיים" דומים. ביטוי לתרומתו של פרוקצ'יה בסוגה משפטית זו הוא ספרו "דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל".

דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של פרוקצ'יה [4] צוטט מאות פעמים בבתי המשפט בישראל, בספר זה מנתח המחבר את המערכת המורכבת של חיובים השוררת במצבים של חדלות פירעון, בין האדם או התאגיד חדל הפירעון לבין נושיו, ובין הנושים לבין עצמם. מצב חדלות הפירעון מחייב את המעיין בו להתעמק ביסודות המשפט הפרטי לסוגיהם (כגון דיני חוזים, נזיקין וקניין) כתנאי לחלוקה צודקת ויעילה של משאבים שלא די בהם כדי לספק את תביעותיהם של כל הנושים. אפשר להדגים זאת בדוגמה הפשוטה הבאה: נניח כי רכושו של החייב שווה 500 ₪, אך יש לו עשרה נושים שכל אחד מהם זכאי לתשלום של 100 ₪. בתנאים רגילים, היה כל נושה מקבל מחצית מחובו, ואילו המחצית השנייה הייתה יורדת לטמיון. עתה נניח כי 100 ₪ מתוך מכלול רכושו של החייב (שהוא, כאמור, 500 ₪), מבוסס על הלוואה שפושט הרגל הלווה לאחד מן הנושים ושטרם נפרעה. אותו אדם הוא, אם כן, גם נושה וגם חייב של פושט הרגל. האם יותר לאותו אדם לקזז את שני החובות (החוב שהוא חב לפושט הרגל והחוב שפושט הרגל חב לו)? אם יעשה כן, יימחקו שני החובות המקוזזים. כרגיל, קיזוז מעין זה הוא דבר שבשיגרה. אך אם יותר לעשותו בסיטואציה של פשיטת הרגל, ייצא שהאדם שהוא גם נושה וגם חייב של פושט הרגל יקבל החזר מלא של החוב המגיע לו, ואילו הנושים האחרים ייתבעו לשלם אל המחיר; שהרי עתה סך כל החוב המגיע להם הוא 900 ₪, שיש לפרוע אותו ממה שנשאר לחלוקה (400 ₪), כך שכל נושה יקבל עתה רק ארבע תשיעיות ממה שמגיע לו (כלומר כ- 44% במקום 50%). כדי לפתור שאלה זו באופן ראוי יש להתעמק בהבנת מושג החיוב, מהות הקיזוז, והאבחנה הלא פשוטה בין חוב מובטח לחוב לא מובטח.

הניתוח הכלכלי של המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות השבעים של המאה העשרים הצטרף פרוקצ'יה לתנועת הניתוח הכלכלי של המשפט שהייתה אז בחיתוליה, ונתפסה על ידי שושביני המשפט העיקריים כ"דבר כפירה". פרוקצ'יה היה הראשון בישראל שהחל לפרסם מסות משפטיות במתודולוגיה הכלכלית, והעמיד דורות של תלמידים ותלמידי תלמידים עד שהייתה לזרם מוביל בתאוריה המשפטית, כאשר רבים מטובי החוקרים מבססים את עיקר עבודתם על מתודולוגיה זו.

בשנת 1982 הטילה הממשלה על פרוקצ'יה לכתוב טיוטה לחוק חברות חדש למדינת ישראל. הטיוטה שחיבר היא טיוטת חוק החברות היחידה בעולם המבוססת בעיקרה על הגישה הכלכלית למשפט, והיא המעניקה לחוק צביון מיוחד, המעמיד אותו בשורה הראשונה של דברי חקיקה מודרניים בתחום דיני החברות. לאחר שנים רבות של דיונים בוועדות שונות (כולל "ועדת ברק" לדיון בטיוטת חוק החברות, וועדת שרים לחקיקה וועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת) שינתה הטיוטה את פניה והפכה לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

בשנת 2005 עמד בראש ועדת פרוקצ'יה, שמונתה לבחינת פעולתן של זירות חלופיות למסחר בניירות ערך בישראל. ועדה זו בחנה את התופעה החדשה של היווצרות זירות אלקטרוניות למסחר בניירות ערך, המתחרות עם הבורסות "הרשמיות" (כמו, למשל, הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, או בורסות זרות, כגון הנאסד"ק). הוועדה המליצה על עידוד התחרות בשוק הבורסות, ועל כן על מדיניות ליברלית יותר בתחום רישוי זירות המסחר האלטרנטיביות, אך גם על שורה של צעדים רגולטוריים שתכליתם להבטיח את יציבות הזירות ואת הגינות המסחר בהן.[5] הצעתו הייתה לפרק ז-3 בחוק ניירות ערך, שכותרתו היא "זירת סוחר לחשבונו העצמי".

דיני חברות חדשים לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה פירש את עיקרי תורתו שהובילה ליצירת החוק החדש בספר רב היקף, "דיני חברות חדשים לישראל". [6] דיני החברות בישראל מבוססים על רעיונות אלה.

החברה לדעת פרוקצ'יה היא מעין פקעת חוזית אשר נועדה ליצור מעין פסיפס של מערכות חוזיות הקיימות בתוך התאגיד בין בעלי המניות לעצמם, בינם לבין המנהלים, בינם לבין הדירקטורים, בין כל אחד מאלה לספקים, לעובדים, ללקוחות ובמידה מסוימת גם בין כל אלה לבין הציבור בכללותו. הספר יוצא מתוך נקודת השקפה עקרונית שמצביעה על כך שלכל אחת מהקבוצות הללו יש אינטרסים ייחודיים משלה, ובעולם ללא רגולציה היא תנסה למקסם את תועלתה ככל יכולתה; אך אילו ניתן היה לכל קבוצה כזו לעשות כך באין מפריע, הייתה קיימת סכנה שהקבוצות האחרות לא ירצו להתקשר עמה, וליצור ביחד עמה את ה"פקעת" החוזית החיונית לקיום התאגיד.

הדוגמה הידועה ביותר היא היחס בין המשקיעים לבין המנהלים של החברה. כפי שכבר צוין בספרות לפני שנים רבות, פונקציית המטרה של המנהלים אינה בהכרח זהה לזו של המשקיעים, ולכן קיים חשש שינצלו את שליטתם כדי להסיט עושר מן המשקיעים אל עצמם. אילו עשו כן, המשקיעים היו מדירים רגליהם משוק ההון וכך היה נשמט הבסיס לעצם קיומו. תכליתם של דיני החברות למשטר בעיה זו (המכונה "בעיית הנציג") שבין המנהלים לבין המשקיעים, ובצידה בעיות נציג נוספות שחייה של החברה המודרנית שזורים בהן. מישטור זה יכול שייעשה באמצעות תמריצים שוקיים, אך לעתים אין מנוס גם מרגולציה הנוקטת בדרכים ארגוניות ומשפטיות. ספרו של פרוקצ'יה מתווה את הדרכים הראויות להתגבר על הבעיה ולאפשר חיים תאגידיים צודקים ומשגשגים.

משפט ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השלישי בעבודתו של פרוקצ'יה הוא בתפר שבין משפט לבין תרבות. הנחת העבודה הבסיסית של חוקרי המשפט ותרבות (בזרם שפרופסור פרוקצ'יה משתייך אליו) היא כי בהיותו של המשפט פרי רוחו של האדם, אין הוא יכול להיות מיוצר אלא בדמותו ובצלמו של היוצר, דמות הנטועה בתוך תשתית תרבותית הייחודית לקבוצת ההתייחסות של היוצר. קבוצת ההתייחסות הזו יכול שתהיה מורכבת ממרכיבים פילוסופיים, אמוניים ולשוניים, אך גם להיות מושפעת מרבדי תרבות אחרים, כמו ספרות מוזיקה ותיאטרון, פולקלור וגם יצרים, מנהגים לוקאליים ואמונות תפלות. מי שמקבל הנחת עבודה בסיסית זו חייב להודות כי אין דרך טובה להבין את המשפט, את יעדיו ואת הצפי להתפתחותו בעתיד, במנותק מן הרקע התרבותי המעצב את תמונת עולמם של יוצרי המשפט. הספר הבא מבטא את עמדותיו של פרוקצ'יה באשר ליחס בין תרבותו של היוצר לבין יצירתו המשפטית.

Russian Culture, Property Rights and the Market Economy[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר ראה אור בשנת 2007 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג', [7] הספר משווה בין תרבותה של רוסיה לבין תרבות המערב, ומסביר באמצעות השוואה זו את ההבדלים הניכרים בשיטות המשפט של השיטות הללו (למשל, תרבות חוזית, מסחרית ותאגידית מפותחת במערב אל מול תרבות שונה לחלוטין הדוחה את רעיונות המשפט המסחרי ברוסיה לדורותיה).

הגישה המקובלת היא כי תרבותה החוזית והתאגידית של רוסיה היא מנוונת כתוצאה מן האידאולוגיה המרקסיסטית ששללה את הקניין הפרטי, ולפיכך גם את הכלים המשפטיים להיווצרותו. ספרו של פרוקצ'יה יוצא חוצץ נגד גישה זו. לדעתו רוסיה מעולם לא אימצה אל חיקה את רעיונות הקפיטליזם הנאור כפי שהתפתחו במערב, גם באלף השנה שקדמו למהפכת אוקטובר וגם בימינו אנו ממש. העולם המערבי פיתח, החל מן התקופה שקדמה במעט לרנסאנס, שורה של רעיונות ששימשו בסיס אידאולוגי לכיבוד חוזים ולתרבות שוק, אך רעיונות אלה, אף שהיו מוכרים על אדמת רוסיה, לא הכו בה שורש, ורבים מהם אפילו נתפסו כדברי כפירה בעיקר. כך, למשל, המערב החל לפתח יחס של כבוד לערכים אינדיבידואליסטיים, בעוד החברה הרוסית נותרה חבוקה בתפיסת עולם קולקטיביסטית וקומוניטארית; המערב פיתח יחס של חשדנות כלפי כוחו הריכוזי של השלטון, ואילו ברוסיה המוני העם נטו מאז ומתמיד לקבל בהכנעה את סמכותה של השררה; המערב יצר אתוסים המעלים על נס את ההצלחה הכלכלית, ואילו ברוסיה העושר נתפס כצורה של שחיתות, ולעומת זאת העניות והסבל נתפסו כתכונות "מטהרות". גם תפיסת המציאות בשתי התרבויות היא שונה במהותה. המהפכה המדעית והנכונות לתקף היגדים באמצעים שכליים ואמפיריים, שרווחו במערב, לא נקלטו על אדמת רוסיה עד תקופה מאד מאוחרת. גם מהפכת הדפוס, ועוד יותר מזה, עצם התרבות הכתובה, הגיעו לרוסיה בשלבים מאוחרים של ההיסטוריה. פרוקצ'יה מראה בספרו איך כל המשתנים האלה עיצבו בצורה שונה את יחסן של שתי התרבויות אל מושגי החוזה, ההבטחה, התאגיד והשוק. המסקנה המעשית העולה מן הניתוח דלעיל היא שרוסיה איננה "כלכלת מעבר" (economy in transition) העתידה לצאת בקרוב מן המשבר שפקד אותה עקב קריסת הקומוניזם. התרבות הרוסית עתיקת היומין לא השתנתה כלל בתקופה הקומוניסטית, ולכן הסתפחותה של רוסיה אל משפחת כלכלות השוק היא הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה בעיון שטחי.

מחקרו הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרו הנוכחי של פרוקצ'יה משלב בין הגישה הכלכלית למשפט לבין תחום המשפט ותרבות, תוך התחקות אחרי התהליכים המשבריים שפקדו את כלכלת המערב בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

פעילויות מקצועיות לא מדעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה מקצה כעשירית מזמנו לייצוג לקוחות פרטיים. בין היתר ייצג את ממשלת ישראל, המוסדות הלאומיים, ההסתדרות הכללית, תנועות התיישבותיות (קיבוצים ומושבים), כל אחד מחמשת הבנקים הגדולים, חברות ביטוח, הבורסה לניירות ערך בתל אביב, קונצרנים ועשרות חברות ציבוריות ופרטיות גדולות. בשנות השמונים פרסם פרוקצ'יה דוח הקרוי על שמו, שנכתב על ידי צוות של משפטנים, המטיל ספק בשיטות חישוב הריביות והעמלות של הבנקים בישראל, בעיקר ביחס לחובות ההתיישבות העובדת. דוח זה איים על יציבותם של הבנקים ונגמר במה שמכונה "הסדר חובות הקיבוצים" אשר הזרים דם חדש (במימון הבנקים והממשלה) להתיישבות העובדת, ואיפשר את התאוששותה מן המשבר של שנות האינפלציה הדוהרת.

מבחינה פוליטית פעל רבות בהתנדבות להגנה על זכויות האדם ועל שלטון החוק, הן בתוך הקו הירוק והן בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל. היה חבר מועצת רצ בשנים 1994-1984, כיהן כיושב ראש הנהלת בצלם בשנים 1990-1989. כיום חבר פרוקצ'יה במועצה של הקרן החדשה לישראל.[8]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Law of Subrogation, an unpublished S.J.D. thesis, submitted to the University of Pennsylvania (1972).
  • זכויות הנכים בישראל: בעיות יסוד. בשיתוף עם אריה ל’ מילר. ירושלים, (תשל"ה) 1974.
  • זכויות הנכים בישראל: הצעות לקראת רפורמה. בשיתוף עם דוד קרצמר ואריה ל’ מילר, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למשפטים - המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, (1979).
  • דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל. ירושלים: המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר - הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, תשמ"ד 1984.
  • דיני חברות חדשים בישראל: דין נוהג, דין רצוי והדרך לחקיקה. ירושלים: המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר - הפקולטה למשפטים - האוניברסיטה העברית, תשמ"ט 1989.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפטים לו(1) (2006), כתב העת של הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. חוברת לכבודו של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה לרגל פרישתו.
  • אלון הראל, "הרצאה: אוריאל כמשל" משפטים לו(1) 12-3 (2006)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו:

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תארי בוגר במשפטים, דבר, 19 בפברואר 1968
  2. ^ הוסמכו 138 עורכי דין, דבר, 1 בנובמבר 1968
  3. ^ ‫איתי גורמז, פרס מפעל חיים לפרופ' אוריאל פרוקצ'יה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 11 במרץ 2010‬
  4. ^ "דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל" (הוצאת המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי, האוניברסיטה העברית, 1984).
  5. ^ ראו גם אוריאל פורקצ'יה ואיריס אגמון-בלהוסקי, זירות מסחר חלופיות לניירות ערך, עיוני משפט, לא 565.
  6. ^ "דיני חברות חדשים לישראל" (הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, האוניברסיטה העברית, 1989).
  7. ^ Russian Culture, Property Rights and the Market Economy, Cambridge University Press, 2007.
  8. ^ אתר הקרן החדשה לישראל.