אוריאנה פלאצ'י

אוריאנה פלאצ'י
Oriana Fallaci

פלאצ'י ב-1960
לידה	29 ביוני 1929 פירנצה, איטליה
פטירה	15 בספטמבר 2006 (בגיל 77) פירנצה, איטליה
מקום קבורה	Cimitero degli Allori
שם לידה	Oriana Fallaci
מדינה
שפות היצירה	איטלקית
השכלה	אוניברסיטת פירנצה Liceo classico statale Galileo
תקופת פעילות	מ-1958
מפלגה	מפלגת הפעולה
השקפה דתית	אתאיזם
בני זוג	אין ערך Alfredo Pieroni (1958–1963 (כ־5 שנים)) François Pelou (1963–1968 (כ־5 שנים)) אלכסנדרוס פנגוליס (1973–1976 (כ־3 שנים))
פרסים והוקרה	מדליית זנה להצטיינות בלימודים, תרבות ואמנות אמברוגינו הזהב Bancarella Literary Prize (1970)

אוריאנה פלאצ'י (באיטלקית: Oriana Fallaci;‏ 29 ביוני 1929 – 15 בספטמבר 2006) הייתה עיתונאית וסופרת איטלקייה.

פלאצ'י זכתה להצלחה רבה בראיונות עיתונאיים עם מנהיגים רבים, בהם הדלאי למה, השאה האיראני, הנרי קיסינג'ר, חוסיין, מלך ירדן, ח'ומייני, מועמר קדאפי, וילי ברנדט, יאסר ערפאת, אינדירה גנדי, לך ואלנסה, גולדה מאיר, אריאל שרון והיילה סילאסי, ועם דמויות מרכזיות בתרבות ובאמנות, כגון אלפרד היצ'קוק, פדריקו פליני, אינגריד ברגמן ושון קונרי. מאמריה פורסמו בעיתונים מובילים בעולם, ובהם "קוריירה דלה סרה", "הניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"לייף".

ביוגרפיה

פלאצ'י נולדה בפירנצה שבאיטליה. אביה אדוארדו, שהיה נגר, היה פעיל פוליטי שפעל נגד הדיקטטורה של בניטו מוסוליני. בצעירותה לקחה חלק בהתנגדות מזוינת למשטר של מוסוליני והייתה חברה בקבוצה החמושה "צדק וחרות" (Giustizia e Libertà) . בין השאר עזרה להבריח שבויים שברחו חזרה לכוחות בעלות הברית.

לאחר שסיימה את התיכון, פאלאצ'י למדה לזמן קצר באוניברסיטת פירנצה רפואה וכימיה. מאוחר יותר עברה ללמוד ספרות אך עד מהרה נשרה ולא סיימה את לימודיה. דודה ברונו פאלאצ'י, שהיה בעצמו עיתונאי, הציע שפאלאצ'י תפתח בקריירה עיתונאית. היא החלה את דרכה בעיתונאות בשנות נעוריה, והפכה לכתבת בעיתון האיטלקי ""Il mattino dell'Italia centrale בשנת 1946. החל משנת 1967, היא עבדה ככתבת מלחמה וסיקרה את מלחמת וייטנאם, הסכסוך על חבל קשמיר, המזרח התיכון ודרום אמריקה.

באוקטובר 1968, באירוע שנקרא טבח טלטלולקו במקסיקו סיטי, היא נפגעה מירי שלוש פעמים, נגררה במורד המדרגות בשערה, וננטשה כמתה על ידי הכוחות המקסיקניים.

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 נקשרה פלאצ'י לאחד ממרואייניה, אלקסנדרוס פנגוליס, שהיה דמות ייחודית במאבק היווני נגד הדיקטטורה של 1967. הוא ניסה לרצוח את גיאורגיוס פאפאדופולוס הדיקטטור, אך נכשל, נתפס, עונה קשות ונאסר. לאחר שחרורו נהרג פנגוליס ב-1976 בנסיבות משונות בתאונת דרכים. פלאצ'י טענה שהוא נרצח על ידי שרידים של החונטה הצבאית היוונית, וספרה "איש" הושפע מאישיותו.

בריאיון למייק וולאס בתוכנית "60 דקות", הגדירה עצמה פלאצ'י כ"היסטוריונית" והסבירה: ”עיתונאי הוא אדם שכותב היסטוריה ברגע שההיסטוריה מתרחשת. וזאת הדרך הכי טובה לכתוב היסטוריה”.

ראיונות עיתונאיים

בשנות ה-60 היא החלה לערוך ראיונות, תחילה עם אנשים מעולם הספרות והקולנוע ואחר כך עם מנהיגים ופוליטיקאים (אותם פרסמה אחר כך כספרים).

בין הראיונות המפורסמים שערכה היו: ראיון ב-1970 עם ג'ורג' חבש מנהיג "החזית העממית לשחרור פלסטין" בו הצדיק מעשי טרור, אך אחר כך טען שדבריו סולפו; ראיון עם הנרי קיסינג'ר בשנת 1972, בו אמר כי מלחמת וייטנאם הייתה "מלחמה חסרת תועלת", קיסינג'ר אמר אחר כך שזו הייתה "השיחה הרת האסון ביותר שניהלתי אי פעם עם עיתונאי"; לאחר שראיינה את נשיא בנגלדש מוג'יבור רחמן, היא תיארה אותו כ"אחד הגברים הכי טיפשים שפגשתי בחיי, אולי הכי טיפש".

במהלך ראיון שנערך ב-1979 עם האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, היא קראה לו דיקטטור, ובמהלך חילופי דברים הסירה את "צ'אדור". פלאצ'י אמרה: "אני עדיין צריכה לשאול אותך הרבה דברים. לגבי ה"צ'אדור", למשל, שנאלצתי ללבוש כדי לבוא ולראיין אותך, ושאת כופה על נשים איראניות.... אני לא מתייחסת רק ללבוש, אלא למה שהוא מייצג, כלומר האפרטהייד שאליו נאלצו נשים איראניות לאחר המהפכה. הן לא יכולות ללמוד באוניברסיטה עם גברים, הן לא יכולות לעבוד עם גברים, הן לא יכולות לשחות בים או בבריכת שחייה עם גברים. הן צריכות לעשות הכל בנפרד, כשהן לובשות את ה"צ'אדור" שלהן. אגב, איך אפשר לשחות כשהן לובשות "צ'אדור"?". ח'ומייני אמר לה: "שום דבר מזה לא נוגע לך, המנהגים שלנו לא נוגעים לך. אם את לא אוהבת את הלבוש האסלאמי, את לא מחויבת ללבוש אותו, מכיוון שהוא מיועד לנשים צעירות וגברות מכובדות". בתגובה אמרה: "נחמד מאוד מצדך שאתה אומר לי את זה, אני הולכת להיפטר מיד מהסמרטוט הימי-ביניימי המטופש הזה. הנה!"

באוגוסט 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, פלאצ'י ערכה ריאיון עם שר הביטחון אריאל שרון. באותה עת, כמה שבועות לפני רצח הנשיא בשיר ג'ומאייל עמו ישראל חתמה על הסכם והטבח בסברה ושתילה, המלחמה נראתה הצלחה; פלאצ'י שלאה את שרון עם ישראל תישאר בלבנון 15 שנים? שרון ענה: אני מאמין באמת ובתמים שהפעם לא (בפועל שהות ישראל ב והמערכה ברצועת הביטחון נמשכו 18 שנים.

לאחר שראיינהאת מועמר קדאפי אמרה: "חולה מבחינה קלינית, חולה מבחינה נפשית ואידיוט מדופלם," ותארה את פגישתה עימו כ" מפחידה באמת, הוא רוצח".

קריירה כסופרת

פלאצ'י פרסמה את ספרה הראשון "שבעת חטאי הוליווד" ("I sette peccati di Hollywood") בשנת 1958, העוסק בחייהם של ידוענים הוליוודיים, בוחן את המציאות שמאחורי הזוהר וחושף את ההיבטים האפלים יותר של עולמם. הספר בוחן נושאים של תהילה, שערוריות מפוברקות והמחיר הפסיכולוגי של תרבות הסלבריטאים בהתבסס על עבודתה העיתונאית בסיקור הוליווד.

בשנת 1961 הוציא לאור את הספר "מין חסר תועלת: מסע סביב האישה" (The Useless Sex: Voyage around the Woman), מעין יומן מסע חוצה יבשות ותרבויות, הכולל חקירה בלתי מתפשרת של התפקידים, המאבקים והניצחונות הרבים של נשים ברחבי העולם. החושפת את המציאות הקשה לעיתים קרובות איתה מתמודדות נשים.

בשנת 1975 פרסמה את הרומן "מכתב לילד אשר לא נולד". הכתוב כמכתב מאת אישה צעירה קרייריסטית לעובר שהיא נושאת ברחמה; הוא מפרט את מאבקה של האישה לבחור בין הקריירה שהיא אוהבת לבין הריון בלתי צפוי, המסביר כיצד החיים מתנהלים באמצעות דוגמאות מילדותה, ומזהיר אותו מפני חוסר ההגינות של העולם. התרגום שלו לעברית פורסם בשנת 1978.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, כתבה פלאצ'י שלושה ספרים בהם נקטה עמדה נחרצת כנגד האסלאם וכנגד התפשטותו באירופה. בכתיבה ובראיונות גם הזהירה כי אירופה "סובלנית מדי כלפי מוסלמים". הספר הראשון היה "הזעם והגאווה" (שתחילה פורסם כמאמר בן ארבעה עמודים בקוריירה דלה סרה, העיתון הגדול באיטליה). בספר כתבה כי המוסלמים "מתרבים כמו עכברושים". בפסקה אחרת כתבה: "ילדיו של אללה מבלים את זמנם עם הישבן כלפי השמים, מתפללים חמש פעמים ביום".

בראיון לוול סטריט ג'ורנל בשנת 2005 פלאצ'י טבעה את המונח "אירוערביה", (הלְחֵם בין המילים Europe ל-Arabia) המגדיר תאוריה פוליטית, ולפיה מדינות אירופה הולכות ונכנעות להשפעות ארצות ערב, בעיקר עקב המשך שיעורי ההגירה ושיעורי הילודה הגבוהים של האוכלוסייה המוסלמית לאירופה. "הזעם והגאווה" ו"כוח התבונה" הפכו שניהם לרבי מכר, כאשר הראשון מכר למעלה ממיליון עותקים באיטליה ו-500,000 בשאר אירופה. ספרה השלישי באותו נושא, Oriana Fallaci intervista sé stessa – L'Apocalisse ("האפוקליפסה"), מכר כשני מיליון עותקים ברחבי העולם, שלושת הספרים יחד נמכרו בארבעה מיליון עותקים באיטליה. והם תורגמו ל-21 שפות, כולל לעברית.

באוגוסט 2008 ראה אור באיטליה "כובע מלא דובדבנים", הרומן האחרון פרי עטה.

חיים אישיים

החל משנות ה-70 פאלאצ'י התגוררה לסירוגין בארצות הברית, בניו יורק, ובבית שבבעלותה בטוסקנה. אחרי שפרשה מעולם התקשורת הרצתה באוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת קולומביה.

מאז ילדותה הייתה אתאיסטית, אך ב-27 באוגוסט 2005, פלאצ'י ערכה פגישה פרטית עם האפיפיור בנדיקטוס ה-16, בקסטל גנדולפו. על פי הדיווחים, פלאצ'י רחשה כבוד רב לאפיפיור והביעה הערצה למאמרו משנת 2004 שכותרתו "האם אירופה שונאת את עצמה".

פאלאצ'י נפטרה ב-15 בספטמבר 2006, בעיר הולדתה פירנצה, מסרטן. היא נקברה בכנסיית Cimitero Ovangelico degli Allori בפרבר הדרומי של פירנצה, גאלוצו, לצד בני משפחתה ואנדרטה לזכר אלכסנדרוס פאנאגוליס, בן זוגה המנוח.

הנצחה

בשנת 2024 עלתה למסכי הטלוויזיה הסדרה "מיס פלאצ'י" ובה 8 פרקים על חייה של פלאצ'י. בישראל משודרת הסדרה ב-HOT וב-yes הטלוויזיה בלוויין. באותה שנה גם פורסמה בהוצאת הרפר קולינס ביוגרפיה של פלאצ'י (באנגלית) שכתבה העיתונאית אנסטסיה רוביז (Anastasia Rubis).

מספריה

• "הזעם והגאווה" La Rabbia e l'Orgoglio ‏(2001) תורגם לעברית על ידי עמנואלה לוי והופיע בהוצאת דביר, תשס"ג
• "כוחה של תבונה" La Forza della Ragione, תורגם לעברית על ידי מיה סבטיני והופיע בהוצאת דביר. (2004)
• "מכתב לילד אשר לא נולד" Lettera a un bambino mai nato, תורגם לעברית על ידי שולמית אהרן והופיע בהוצאת מסדה-פרס, 1978

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוריאנה פלאצ'י בוויקישיתוף

• אוריאנה פלאצ'י, ברשת החברתית Goodreads
• אוריאנה פלאצ'י, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אוריאנה פלצ'י (1929-2006), דף שער בספרייה הלאומית
• מרב יודילוביץ', העיתונאית האיטלקיה פלאצ'י: תומכת בישראל, באתר ynet, 22 באפריל 2002
• סביונה מאנה, האשה האהובה והשנואה ביותר באיטליה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2006
• מרב יודילוביץ', הלכה לעולמה העיתונאית אוריאנה פלאצ'י, באתר ynet, 15 בספטמבר 2006
• אלכס לוין, לזכר פלאצי אוריאנה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 בספטמבר 2006