אורית עריף
 | |
| אורית עריף, תל אביב | |
| לידה |
24 בנובמבר 1971 (בת 51) רוחמה, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| לאום | ישראלי |
| מקום לימודים | מכללת ויטל לעיצוב |
| שפות היצירה | עברית |
| סוגה | ישראלי |
| נושאי כתיבה | אוטוביוגרפי |
| תקופת הפעילות | 2002–הווה (כ־21 שנים) |
  | |
אורית עריף (נולדה ב-24 בנובמבר 1971) היא מאיירת וקומיקסאית ומנחת סדנאות קומיקס ישראלית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עריף נולדה בקיבוץ רוחמה ב-1971, כבכורה מבין שלושה אחים לעדה, ילידת צ'ילה, מטפלת סיעודית בקשישים; ולאבינועם עריף, יליד ארץ ישראל, קצין בטיחות בתעבורה.
למדה בבית חינוך שער הנגב. שירתה בצה"ל כמורה לעברית באולפן מבוגרים, במסגרת גרעין נח"ל.
ב-1998 סיימה את לימודי העיצוב במכללת ויטל ועזבה את קיבוץ רוחמה. עם תום הלימודים, החלה לאייר לעיתונים ובהזמנת משרדי עיצוב ומשרדי פרסום שונים.
עריף זכתה לראשונה לפרסום ככותבת, עם פרסום הבלוג שלה "היי, מישהו שומע אותי", ב-2006 תחת אתר "רשימות", במסגרתו היא פרסמה רצועות קומיקס אוטוביוגרפיות הדנות בחיים שלה, בלבטים ובקשיים שהיא מתמודדת איתם בחיי היומיום.
ב-2011 פרסמה חוברת קומיקס, "פעם אחרונה ודי", שכוללת שלושה סיפורים קצרים: "שלוש משאלות" מאת דרור פויר, "ככל שהאשה יותר יפה ככה הלב שלך יותר כואב" מאת שהם סמיט וו"מי אוהב את השבת" פרי עטה. סיפורים אלו פורסמו לראשונה בכתב העת מסמרים[1].
בשנים 2005–2013 שימשה כמרצה לאיור וקומיקס ב"גורן" שבמכללת עמק יזרעאל, החל מ-2015 מנחת סדנאות קומיקס למבוגרים בחנות הספרים "המגדלור" בתל אביב.
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2002 - "נפרדנו טראח - המדריך לנפרד המתחיל", מאת אשכול נבו
- 2008 - הגדה של פסח בהוצאת על השולחן.
כמו כן, השתתפה ב"אל תפני מבטך לאחור", בעריכת שי צ'רקה. בספר יוצרים שונים איירו שירים מפורסמים ונתנו להם פרשנות משלהם[2].
רומן גרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2019 - "היי, מישהו שומע אותי", הוצאת אנאעארף[3], שהקימה עריף ובמימון עצמי. הספר עוסק בזכרונות וחוויות מחיי המחברת כגון: טיפולי פוריות, התמודדות עם דיכאון ודיכאון אחרי לידה, ילדות בקיבוץ ועוד[4].
תערוכות ופרויקטים קבוצתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2014 - "x+y קומיקס ישראלי 1995 -2005" - תערוכה שאצרה גלית גאון במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון[5].
- 2014 - "מעבר להרי החושך עדויות בקומיקס" - פרויקט ביוזמת בצלם בו איירו אמניי קומיקס עדויות של משפחות פלסטיניות הקרועות בין הגדה ועזה[6][7].
- 2015 - "עדיין אופטימיים" - תערוכת מחווה לדודו גבע במלואת 10 שנים למותו[8][9].
- 2016 - "בקיצור ישראלית" - תערוכה שאצרה ורד גרנשוא במוזיאון הקומיקס בחולון[10].
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עריף בזוגיות ואם לשניים, מתגוררת בקריית טבעון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הבלוג של אורית עריף
- יובל סער, אורית עריף: בלי ״לא נעים לי״ ובלי ״מה יגידו״, ראיון באתר פורטפוליו, 14 באפריל 2019
אורית עריף, ברשת החברתית פייסבוק
ביקורות והמלצות על ספרה "היי, מישהו שומע אותי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עטרה אופק, היי, מישהו שומע אותי, באתר "המתלהבת", 27 במרץ 2019
ענת עינהר, קווים לדמותה, באתר "ידיעות אחרונות", 1 באפריל 2019- אנרגיה חלופית: המלצות לסופ"ש, באתר כלכליסט, 28 במרץ 2019
- נירית אנדרמן, אחרי הדיכאון גיליתי: אני מצחיקה, מתוך כתבה ב"הארץ", 8 באפריל 2019
- רן בן נון, כשהמילים לא מספיקות, באתר "ידיעות אחרונות", 13 באפריל 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נירית אנדרמן, אורית עריף מפרסמת ספר עם קומיקס פרי עטה, באתר הארץ, 1 במרץ 2011
- ^ גיא חג'ג', עונג מדף: אל תפני מבטך לאחור מתוך אתר עונג שבת, 21 במאי 2008
- ^ אתר הוצאת אנאעארף
- ^ נירית אנדרמן, אחרי הסרטן והדיכאון אורית עריף פתאום גילתה – אני מצחיקה, באתר הארץ
- ^ אודות התערוכה "x+y קומיקס ישראלי 1995 -2005", באתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס
- ^ הפרויקט "מעבר להרי החושך עדויות בקומיקס", באתר "בצלם", 30 באוקטובר 2017
- ^ העבודה של אורית עריף שהשתתפה בפרויקט, בבלוג של אורית עריף, 20 בנובמבר 2014
- ^ על תערוכת המחווה לדודו גבע במלואת 10 שנים למותו, באתר "פורטפוליו", 2 בפברואר 2015
- ^ העבודה של אורית עריף שהציגה בתערוכה, בבלוג של אורית עריף
- ^ אודות התערוכה "בקיצור ישראלית", באתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס