אורי אליצור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי אליצור
אורי אליצור.JPG
אורי אליצור, תשע"ב
תאריך לידה 26 בפברואר 1946
מקום לידה ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פטירה 22 במאי 2014 (בגיל 68)
מקום פטירה ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל
עיסוק עיתונאי, עורך
מעסיק מקור ראשון
פרסים פרס סוקולוב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יחיאל אוריהו (אורי) אליצור (26 בפברואר 1946, כ"ה באדר א תש"ו - 22 במאי 2014, כ"ב באייר תשע"ד) היה פובליציסט, עיתונאי זוכה פרס סוקולוב ואיש ציבור ישראלי. כיהן כעורך הראשי של "מקור ראשון" בשנים 2013 - 2014.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בירושלים, בן לפרופ' יהודה אליצור וסופרת הילדים רבקה אליצור.

בצעירותו למד בישיבת נתיב מאיר בירושלים. לאחר מכן היה מתלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק בישיבת מרכז הרב. התגייס לגדוד 50נח"ל המוצנח). לאחר שירותו הצבאי שימש מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון "קריית נוער" בירושלים. אליצור היה בעל תואר שני במתמטיקה מטעם האוניברסיטה העברית.

בשנת 1975, כשהוקמה ההתנחלות עפרה, הצטרף אליצור ליישוב, והיה ממנהיגיו הבולטים. מתקופה זו החל להיות פעיל בתנועת גוש אמונים. מאז פעל בעמדות מפתח חשובות בציבור הדתי-לאומי, ובהן: מזכ"ל מועצת יש"ע, ממלא מקום מזכ"ל המפד"ל, ועורך העיתון "נקודה".

בבחירות לכנסת האחת עשרה ב-1984 היה מועמד במקום התשיעי (הלא ריאלי) ברשימת מורשה לכנסת[1].

בשנת 1998 שימש ראש לשכתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לאחר בחירות 1999, חזר לערוך את העיתון "נקודה", אותו ערך עד שנת 2006. מאז שימש אליצור כעורך המשנה של העיתון "מקור ראשון", כשתפקידו העיקרי הוא עריכת ה"יומן", המוסף הפוליטי השבועי. בשנת 2013 מונה לעורך העיתון. בתקופת שלמה בן-צבי כתב אליצור גם טור פוליטי ב"מוספשבת" של מעריב.

אליצור היה בעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות", ונחשב לאחד מחשובי הפובליציסטים בציבור הדתי-לאומי. זוכה פרס סוקולוב למפעל חיים בתחום העיתונאות הכתובה, "על כתיבתו העיתונאית הבהירה, הרהוטה והמנומקת ועל תרומתו הייחודית לשיח הרב-קולי בספירה הציבורית בישראל בתפקידיו כעורך".

ב-22 במאי 2014 נפטר אליצור ממחלת סרטן המעי הגס בגיל 68[2][3].

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליצור הציג במאמריו גישה לפיה הסכסוך הישראלי פלסטיני לא ייפתר לעולם, שכן הפלסטינים לעולם לא יוותרו על זכות השיבה, דהיינו, על השמדת ישראל. לפיכך, טען אליצור, כי ישראל אינה צריכה לשאוף לשלום — שאיפה שלדעתו לא תתממש לעולם, ותביא רק לתשלום מחיר מיותר בדמות איבוד נכסים אסטרטגיים ועקירת יישובים — אלא לשמור את הסכסוך "על אש קטנה", מצב שלדעתו מהווה את הרע במיעוטו. כמו כן, הרבה אליצור לכתוב על נפשעותו של הטרור הפלסטיני ועל הצורך המוסרי לנקום במחבלים. בתחום הכלכלי הציג תפיסה קפיטליסטית של התנגדות לריבוי קצבאות.

אליצור נמנה עם החבורה הוותיקה של אנשי גוש אמונים, אך יצג את העמדה הפרגמטית והממלכתית בתוכם. במשך שנים מספר אף ראה בפשרה טריטוריאלית כורח הנובע מהמציאות הפוליטית הישראלית, וספג ביקורת חריפה על כך מבני חוגו. עם זאת, בתהליך ההתנתקות תמך אליצור בסירוב פקודה ובהתנגדות לא אלימה אך עיקשת.

כתיבתו וטיעוניו של אליצור התאפיינו בטענות המתייחסות להיגיון ולשכל הישר. הוא שימש ככותב נאומים וסופר צללים למספר אנשי ציבור, בכללם בנימין נתניהו.

יחד עם זאת, לצד ההיגיון, נתן אליצור משקל מסוים גם לרגש. כך למשל, לאחר חיסולו של השייח' יאסין כתב אליצור:[4]

אילו היה הרוצח הישיש הזה מת בשלווה במיטתו או בעגלה שלו, זה היה אי-צדק משווע. עכשיו, כשהוא נשלח לגיהנום בדם ובאש, העולם נעשה צודק יותר. העולם בסוף השבוע הזה הוא מקום טוב יותר מהעולם של סוף שבוע שעבר. קודם כל מבחינה מוסרית, ואחר-כך מבחינה ביטחונית ומדינית. וזה הסדר הנכון. השאלה הביטחונית היא הוויכוח השני והפחות חשוב, כי המלחמה הזאת היא מלחמה על הצדק.

אליצור תמך בפתרון מדינה אחת. ב-1990 כתב מאמר ב'נקודה' שבו צידד בסיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל והענקת זכויות אזרח לתושביהם הפלסטינים, שיהוו, על פי חזונו, מיעוט ערבי גדול במדינת ישראל (עד 25% מכלל האוכלוסייה בהינתן עלייה גדולה), בתום תהליך תלת-שלבי ארוך טווח. בשלב הראשון, ההסברתי שעשוי להימשך שנים, על מדינת ישראל להניח בפני העולם את הדילמה לבחור בין התביעה הישראלית לתביעה הפלסטינית לבעלות על יש"ע. בשלב השני יתבצע סיפוח הדרגתי של שטחי יש"ע תוך מתן אזרחות וזכות בחירה לכנסת לכל ערבי שיצהיר הצהרת נאמנות למדינת ישראל. בשלב השלישי תסןפח גם רצועת עזה למדינת ישראל לאחר תוכנית הגירה בינלאומית שתסייע לתושבים ערבים שיחפצו בכך - להגר[5].

אליצור התנגד באופן עקבי לניסיון להפריד בין ישראלים ופלסטינים, שנראה לו חסר סיכוי, ותקף את בניית גדר ההפרדה כאיוולת:

ואת הגדר ממשיכים לבנות כמו הגולם מפראג ששואב מים מהבאר ושופך אותם שוב ושוב ללא הפסקה... המלחמה הבאה היא של קטיושות וטילים, ואלה יעופו בקלילות מעל הגדר באזור כפר סבא ויתפוצצו מצחוק ברחובות תל אביב.

כשנה לאחר פטירתו, יצא הספר "בדעה צלולה", שנערך בידי משפחתו וצור ארליך, ומקבץ כמה עשרות ממאמריו הבולטים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאליצור ארבעה אחים: תמר בן-ארי, הפיזיקאי פרופ' שמואל אליצור, פרופ' יואל אליצור ופרופ' ורד נעם, חוקרת תלמוד באוניברסיטת תל אביב.

היה נשוי ליעל אליצור, מייסדת ומנהלת מרכז שפר להנחיית הורים וייעוץ. להם שישה ילדים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רשימת המועמדים
  2. ^ דוד אברהם‏, עורך "מקור ראשון" אורי אליצור הלך לעולמו, באתר וואלה! NEWS‏, 22 במאי 2014
  3. ^ עידן יוסף, אורי אליצור מת בגיל 68, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 22 במאי 2014
  4. ^ אורי אליצור, נקמה ושמחה, באתר ynet, 26 במרץ 2004
  5. ^ אורי אליצור, של מי האדמה הזאת, לעזאזל?, נקודה, אלול תש"ן, ספטמבר 1990