אורני רומא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אורני רומאאיטלקית: Pini di Roma) היא פואמה המחולקת לארבעה פרקים לתזמורת שהושלמה ב-1924 על ידי המלחין האיטלקי אוטורינו רספיגי. היא השנייה מתוך שלוש הפואמות של רספיגי העוסקות ברומא. יחד איתה נמנות מזרקות רומא (1916) ופסטיבלים רומיים (1928). כל פרק מתאר תפאורה בעיר עם אורנים, במיוחד בגני וילה בורגזה, ליד קטקומבה, על גבעת ג'אניקולו ולאורך דרך ויה אפיה.

הבכורה נערכה בתיאטרון אוגוסטאו ברומא ב-14 בדצמבר 1924, על ידי תזמורת אוגוסטאו ובניצוחו של ברנרדינו מולינרי. היצירה פורסמה על ידי חברת קאזה ריקורדי ב-1925.

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה מורכבת מארבעה פרקים, שעבורם כתב רספיגי הערות פרוגרמטיות המתארות כל סצנה:[1][2]

  1. "I Pini di Villa Borghese" ("האורנים בוילה בורגזה") - Allegretto vivace
  2. "Pini presso una Catacomba" ("אורנים ליד קטקומבה") - Lento
  3. "I Pini del Gianicolo" ("האורנים בג'אניקולו") - Lento
  4. "I Pini della Via Appia" ("האורנים בדרך ויה אפיה") - Tempo di marcia

רספיגי השלים את "אורני רומא" בקיץ 1924, לאחר ש"הגה, התחיל והתחיל מחדש" את העבודה על היצירה לאורך שנים. לאחר שרספיגי עבר מעיר מולדתו בולוניה לרומא בשנת 1913, הוא אמר כי "המזרקות המופלאות" של העיר ו"האורנים דמויי מטרייה המופיעים בכל חלק של האופק, [היו] שני המאפיינים שדיברו אל דמיוני יותר מכל".[3] השפעה זו הפכה להשראה לפואמה הראשונה מבין השלוש שעסקו ברומא, מזרקות רומא (1916) שהביאה לו תהילה בין־לאומית.

המחברים רהדינג ודולן הבחינו כי היצירה היא מחזורית באופייה בדרכים שונות; גני וילה בורגזה, גבעת ג'אניקולום ודרך ויה אפיה הם סיור נגד כיוון השעון סביב רומא. ארבע המעברים מתקדמים מיום ללילה, ומסתיימים עם עלות השחר.[2] התפאורה של כל פרק חוזרת אחורה בזמן, מילדים שמשחקים בעיר המודרנית, דרך עידן הקטקומבות מהתקופה הנוצרית הקדומה, ועד שהיא מסתיימת בתקופת הרפובליקה הרומית. מנגד, היצירה מייצגת גם התקדמות בזמן, תחילה בילדים משחקים וכלה בגברים מבוגרים במדים. כל אותו הזמן, גבעת ג'אניקולום מוקדשת ליאנוס, אל ההתחלות, הסיומים והמעברים, בעל שני הפנים, המביטים גם קדימה וגם אחורה בזמן.[2]

פרקי הפואמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"I Pini di Villa Borghese"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה מתאר ילדים משחקים ליד האורנים בוילה בורגזה, רוקדים את שיר הילדות האיטלקי "טבעת טבעת או ורדים" ו"מחקים חיילים צועדים וקרבות; מצייצים וצועקים כמו סנוניות".[4] וילה בורגזה, וילה הממוקמת בתוך שטחי הגן, היא למעשה אנדרטה לבית בורגזה, אשר שלט בעיר בתחילת המאה השבע-עשרה. אשתו של רספיגי, אלזה, נזכרה ברגע בסוף 1920, כאשר רספיגי ביקש ממנה לשיר את מנגינות השירים ששרה כשהיא ניגנה בגנים בהיותה ילדה, אלזה גילתה שבעלה שילב את המנגינות בפרק הראשון.[5]

"Pini presso una Catacomba"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק השני הילדים לפתע נעלמים ושולטים צללים של אורנים התלויים על פתח קטקומבה רומית.[4] זהו צער מלכותי, המעלה תמונה של קפלה בודדה בקמפניה הנטושה; אדמה פתוחה, עם כמה עצי אורן בצללית על רקע השמים. מזמור נשמע (במיוחד ה-Kyrie ad libitum 1, Clemens Rector; וה-Sanctus ממיסה IX, Cum jubilo), הצליל עולה ושוקע שוב לתוך קטקומבה כלשהי, המערה שבה מתים. חצוצרה מחוץ לבמה מנגנת את מזמור סנקטוס. כלי תזמורת נמוכים יותר, בתוספת דוושת העוגב בגובה 16' ו-32', מרמזים על האופי התת-קרקעי של הקטקומבות, בעוד שהטרומבונים והקרניים מייצגים כומרים מזמרים.

"I Pini del Gianicolo"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השלישי הוא נוקטורן על גבעת ג'אניקולו לאור ירח מלא המאיר על האורנים הגדלים על הגבעה. רספיגי קרא להשמיע את סולו הקלרינט בתחילתו "בוא בסוגנו" ("כאילו בחלום").[3][6] הפרק ידוע בעיקר בזכות צליל של זמיר שרספיגי ביקש לנגן על פונוגרף במהלך סיומו, שנחשב לחדשני באותה תקופה ולמופעו הראשון שכזה במוזיקה. בתקליטור המקורי, רספיגי קורא לנגן תקליט פטיפון ספציפי - "Ill canto dell'Usignolo" ("שיר הזמיר, מס' 2") מתוך דיסק מס' R. 6105, ההדפס האיטלקי של הדיסק שיצא לאור. ברחבי אירופה על ידי חברת התקליטים גרמופון בין 1911 ל-1913.[7] ההדפס המקורי יצא בגרמניה ב-1910, והוקלט על ידי קרל רייך ופרנץ האמפ. זוהי ההקלטה המסחרית הראשונה אי פעם של ציפור חיה.[7] רספיגי קרא גם להשמיע את הדיסק בחברת התקליטים ברונסוויק פנאטרופ ישנן טענות שגויות כי רספיגי הקליט את הזמיר בעצמו, או שהזמיר תועד בחצר בניין מקקים של האקדמיה האמריקאית ברומא, הממוקם אף הוא על גבעת ג'אניקולו.[8]

בסוף הפרק השלישי מופיעה הקלטה זו של שירו של זמיר שרספיגי שילב בתווים.

"I Pini della Via Appia"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנים בדרך ויה אפיה

רספיגי נזכר בתפארת העבר של האימפריה הרומית בייצוג של שחר בדרך הצבאית הגדולה המובילה לרומא. הפרק האחרון מציג עצי אורן לאורך דרך ויה אפיהלטינית ובאיטלקית: Via Appia) עם שחר הערפילי, כשלגיון מנצח מתקדם לאורך הדרך בזוהר השמש הזורחת. רספיגי רצה שהאדמה תרעד מתחת לצעדים של צבאו והוא מורה לעוגב לנגן B♭ תחתון על דוושות העוגב 8′, 16′ ו-32′. הניקוד דורש שישה בוצ'ין - חצוצרות עגולות עתיקות המיוצגות בדרך כלל על ידי פלוגלהורנים מודרניים, ולעיתים מנוגנים חלקית מחוץ לבמה. חצוצרות קולות והצבא הקונסולרי עולה בטריומף אל גבעת הקפיטולין. יום אחד לפני החזרה האחרונה, רספיגי גילה לרעייתו אלזה שהקרשנדו של "I Pini della Via Appia" גרם לו להרגיש כהגדרתו "'אני-לא-יודע-מה' בבור הבטן שלו", והראשון. פעם שיצירה שהוא דמיין התבררה איך שהוא רצה אותה.[3]

תזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרטיטורה של אורני רומא מזמינה איתה תזמורת גדולה המורכבת משלושה חלילים (פיקולו הכפיל השלישי), שני אבובים, קרן אנגלית, שני קלרינטים ב-B♭ ו-A, קלרינטי בס ב-B♭ ו-A, שני בסונים, קונטרה-בסון; ארבע קרנות ב-F ו-E, שלוש חצוצרות ב-B♭, שני טרומבונים טנור, טרומבון בס, טרומבון קונטרבס, שש בוצ'ין ב-B♭ (שני סופרן, שני טנורים, שני בסים; בדרך כלל מנגנים על פלוגלהורן וסקסהורן); קטע כלי הקשה עם טימפני, תוף בס, תוף סנר, מצלתיים, שתי מצלות קטנות, טם-טם, משולש, רעשן, תוף מרים, גלוקנשפיל; עוגב, פסנתר, צ'לסטה; נבל; פונוגרף; ומיתרים.

הופעות והקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

פרקי הפואמה

האורנים בוילה בורגזה
אורנים ליד קטקומבה
האורנים בג'אניקולו
האורנים בדרך ויה אפיה
לעזרה בהפעלת הקבצים

הבכורה של אורני רומא נערכה ב-14 בדצמבר 1924 בתיאטרון אוגוסטאו ברומא, מקום שנבנה מעל המאוזוליאום של אוגוסטוס, הקיסר הרומי הראשון.[3] ברנרדינו מולינריניצח על תזמורת דל'אוגוסטאו לקבלת פנים חיובית.[9] אלזה סיפרה שהצעדים האחרונים של היצירה "טובעו במחיאות כפיים תזזיתיות" מהקהל, והופעה שנייה אורגנה ב-28 בדצמבר למקום סולד-אאוט.[3] הבכורה האמריקאית התקיימה ב-14 בינואר 1926, במהלך הקונצרט הראשון של ארטורו טוסקניני כמנצח הפילהרמונית של ניו יורק. טוסקניני ניצח על היצירה גם בהופעתו האחרונה עם התזמורת ב-1945. רספיגי, שהגיע לארצות הברית כדי לערוך סיבוב הופעות בדצמבר 1925, ניצח על היצירה עם תזמורת פילדלפיה יום לאחר הבכורה האמריקאית של טוסקניני.[10][11]

אורני רומא היא בוודאות הרשומה הפורה ביותר מכל יצירותיו של רספיגי, שפורסמו לעיתים קרובות כחלק מטרילוגיית היצירות שלו בהשראת רומא, אך לא פחות. נכון לשנת 2018, יותר מ-100 הקלטות של היצירה זמינות כעת במדיה הפיזית בלבד.[12]

לורנצו מולאג'ולי ואטורה פניצה הקליטו שניהם עם תזמורת ג'וזפה ורדי של מילאנו; ההקלטה של מולאג'ולי הופצה על ידי קולומביה רקורדס וההקלטה של פניצה יצאה על ידי אודיאן רקורדס ו-דקה רקורדס. בשנת 1935, פיירו קופולה והקונסרבטואר של פריז הקליטו את המוזיקה ל-EMI, שיצאה בבריטניה על ידי HMV ובארצות הברית על ידי RCA Victor על דיסקים של 78 סל"ד.[13] טוסקניני הקליט את המוזיקה עם התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית בקרנגי הול בשנת 1953. המוזיקה הוקלטה בסאונד סטריאופוני על ידי פריץ ריינר והתזמורת הסימפונית של שיקגו באולם התזמורת בשנים 19591960, גם עבור RCA לצד לה מר של קלוד דביסי.[14][15]

שימושים בסרטים ובדברים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Brody, Martin (2014). Music and Musical Composition at the American Academy in Rome. Boydell & Brewer. ISBN 978-1-580-46245-7.
  • Ferguson, Donald N. (1968). Masterworks of the Orchestral Repertoire: A Guide for Listeners. University of Minnesota Press. ISBN 978-0-816-65762-9.
  • Borowski, George P. Upton Felix; Upton, George Putnam (2005). The Standard Opera and Concert Guide Part Two. Kessinger Publishing. ISBN 978-1-41918-139-9.
  • Frank, Mortimer H. (2002). Arturo Toscanini: The NBC Years. Amadeus Press. ISBN 978-1-57467-069-1.
  • Rehding, Alexander; Dolan, Emily (2021). The Oxford Handbook of Timbre. Oxford University Press. ISBN 978-0-190-63722-4.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורני רומא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]