אורפיאו ואאורידיצ'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אורפיאו ואאורידיצ'ה
Orfeo ed Euridice, Orphée et Eurydice
כריכה של המהדורה הראשונה של הגרסה הצרפתית
כריכה של המהדורה הראשונה של הגרסה הצרפתית
מלחין כריסטוף ויליבלד גלוק
ליברטיסט רניירי דה קלצאביג'י
מבוסס על סיפור מיתולוגי
סוגה אופרה
מספר מערכות 3
שפה איטלקית
שנה 1762
מקום התרחשות העלילה יוון העתיקה

אורפיאו ואאורידיצ'ה (גם אורפיאוס ואאורידיקה) (באיטלקית: Orfeo ed Euridice; בצרפתית: Orphée et Eurydice; באנגלית: Orpheus and Eurydice) היא אופרה בת שלוש מערכות של כריסטוף ויליבלד גלוק. הלברית שלה נכתבה על ידי רניירי דה קלצאביג'י באיטלקית. הופעת בכורה בשנת 1762 נערכה בבורגתיאטר בווינה ב-5 באוקטובר. ב-2 באוגוסט 1774 הוצגה בפריז גרסה בסגנון צרפתי עם טקסט מאת פייר לואיס מולין עם מספר תוספות בלט ושינויים נוספים.

היצירה היא יצירת הבמה הידועה ביותר, הפופולרית והנפוצה ביותר של גלוק וכן מה שנקרא האופרה הרפורמית הראשונה. מאז לידתה הופיעה האופרה באופן קבוע על במות בתי האופרה ברחבי העולם. במאה ה-19 הוא עברה עיבוד מספר פעמים כשהידוע ביותר הוא גרסתו של הקטור ברליוז (1859).

בקנה אחד עם הנוהג של היום, אורפיאו מושר על ידי קונטרה-טנור או זמרת מצו סופרן. שני התפקידים האחרים מושרים על ידי קול לירי או סופרן קולורטורה (סופרן קולורטורה הוא סוג של קול סופרן אופראי הגבוה ביותר. תכונות: זמרת ששרה בקלות סלסולים. דוגמה אופיינית לכך היא באופרה של וולפגנג אמדאוס מוצרט חליל הקסם בתפקיד מלכת הלילה).

אורך האופרה הוא 105–115 דקות.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנליס מילר בתפקיד אורפיאו
פולין וויארדו, אהובתו של איוואן טורגנייב בתפקיד אורפיאו

מערכה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום: חורשת ברושים שבה מוצבת במת ההלוויה של אאורידיצ'ה

אורפיאו מתאבל על אשתו, אאורידיצ'ה, יחד עם מקהלת נימפות ורועים. אורפיאו בקושי יכול להוציא את שמו של אאורידיצ'ה בשל הכאב. קופידון (ארוס) מופיע ואומר לאורפיאו שהוא יכול לרדת לעולם התחתון ולהעלות את אאורידיצ'ה, בתנאי שלא יביט לאחור עד שיגיעו לפני השטח. כעידוד, קופידון אומר לאורפיאו כי ייסוריו לא יימשכו זמן רב. אורפיאו בוחר לקחת על עצמו משימה.

מערכה 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה 1
מיקום: כניסה למערה ליד נהר הסטיקס

האריניה לא רוצות להכניס את אורפיאו לעולם התחתון ושרות על סרברוס, הכלב השומר על הכניסה. כשאורפיאו מתחנן בליווי נגינה בלירה, הם קוטעים אותו מספר פעמים, אך בסופו של דבר מתרככות מהניגונים היפים שלו ומכניסות את אורפיאו לעולם התחתון.

תמונה 2
מיקום: שדות אליסיום

בתמונה השנייה אורפיאו מגיע לאליסיום. הוא מעריץ את יופיו של הנוף, אך אינו מוצא בו נחמה, כיוון שאאורידיצ'ה עדיין לא איתו. הוא מתחנן לרוחות, שיביאו אותה אליו, מה שהרוחות עושות באמת.

מערכה 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה 1
מיקום: נקיק סלע

בדרך החוצה מהאדס, אאורידיצ'ה שמחה שיכולה לחזור לפני האדמה, אך אורפאו - שלא שכח את התנאי של קופידון - משחרר את ידה ואינו מביט בה לאחור. אאורידיצ'ה לא מבינה מדוע הוא עושה זאת ומתחננת אליו, אך אורפאו אינו יכול לדבר. אאורידיצ'ה חושבת שאורפיאו כבר לא אוהב אותה ולכן מסרבת להמשיך הלאה ומעדיפה את המוות. אורפיאו לא יכול לסבול יותר ומביט לאחור אל אאורידיצ'ה, שמתה באותו הרגע. אורפיאו שר על צערו ואז מחליט להתאבד, כדי לראות שוב את אהובתו בעולם התחתון, אך קופידון מופיע ועוצר אותו. קופידון מחיה את אאורידיצ'ה והזוג הרומנטי מתאחד.

תמונה 2 מיקום: בית המקדש של קופידון

כולם מזמרים בשבחו של קופידון.

ההיסטוריה של האופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכורה האופרה הייתה בחגיגת יום השם של פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-5 באוקטובר 1762, בבורגתיאטר בווינה. על ההופעה פיקח מנהל התיאטרון של מפלגת הרפורמה הרוזן ג'אקומו דוראצו. התפאורות עוצבו על ידי ג'ובאני מריה קווגליו וכוריאוגרפיה על ידי גספרו אנג'וליני. הדמות הראשונה של אורפיאו הושר על ידי הזמר המפורסם המסורס (קסטרטו) גאטנו גוואדני. בשנה שלאחר מכן הוצגה האופרה שוב בווינה, אך אחר כך לא הוצגה עד 1769. ההופעות בלונדון התקיימו בשנת 1770, את תפקיד אורפאו שר גוואדני. עם זאת, הם לא הציגו את הגרסה המקורית של גלוק, אלא הסתמכו על עיבוד מחודש של יוהאן כריסטיאן באך (המכונה "באך האנגלי"). את הגרסה האיטלקית לאופרה ניהל יוזף היידן בשנת 1776.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Berlioz, Hector (1915). Gluck and His Operas. London: Wm Reeves.
  • Cairns, David (1999). Berlioz. Volume Two: Servitude and Greatness 1832–1869. Berkeley, California: University of California Press. ISBN 978-0-520-22200-7.
  • Girdlestone, Cuthbert (1990). Jean-Philippe Rameau: His Life and Work. New York: Dover Publications. ISBN 0-486-26200-6.
  • Hayes, Jeremy (1992). "Orfeo ed Euridice". In Sadie, Stanley (ed.). The New Grove Dictionary of Opera. Vol. 3pages=744–749. London: Macmillan. ISBN 978-1-56159-228-9.
  • Holden, Amanda; Blyth, Alan (1993). The Viking Opera Guide. New York: Viking. ISBN 0-670-81292-7.
  • Holden, Amanda, ed. (1995). The Penguin Opera Guide. Penguin. ISBN 978-0-14-025131-9.
  • Holoman, D. Kern (1989). Berlioz. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. ISBN 978-0-674-06778-3.
  • Howard, Patricia (2003). Christoph Willibald Gluck: A Guide to Research (second ed.). New York: Routledge Music Biographies. ISBN 9780415940726.
  • Loppert, Max (1979). "Orfeo ed Euridice". In Alan Blyth (ed.). Opera on Record. London: Hutchinson. ISBN 0-09-139980-7.
  • Mackerras, Charles (2010). "Berlioz: the best of both worlds". In Howard, Patricia (ed.). C.W. von Gluck. Orfeo. Cambridge: Cambridge University Press (Cambridge Opera Handbooks). pp. 99–105. ISBN 978-0-521-29664-9.
  • Orrey, Leslie; Milnes, Rodney (1987). Opera, a concise history. London: Thames & Hudson. ISBN 0-500-20217-6.
  • Walsh, T. J. (1981). Second Empire Opera: The Théâtre Lyrique, Paris, 1851–1870. London: John Calder. ISBN 978-0-7145-3659-0.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]