אשרה אלקיים רונן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אושרה אלקיים)
אשרה אלקיים רונן
אשרה אלקיים רונן בפורטרט עצמי
אשרה אלקיים רונן בפורטרט עצמי
לידה 24 בספטמבר 1939
נתניה, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 באוקטובר 2022 (בגיל 83) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר ג'וליארד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אריק איינשטיין (2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אשרה אלקיים רונן (24 בספטמבר 1939[1]27 באוקטובר 2022) הייתה רקדנית, כוריאוגרפית, יוצרת רב-תחומית ומורה לכוריאוגרפיה. כלת פרס אריק איינשטיין לשנת 2015[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אושרה אלקיים רונן, מחלוצות תיאטרון התנועה והמחול הרב-תחומי בישראל, נולדה וגדלה בנתניה. הוריה היו עובדיה אלקיים, יליד יבנאל, בוגר מקוה ישראל, שעסק כל חייו בחקלאות, ורחל, בת למשפחת פייקוב. כבר משחר ילדותה, נמשכה אלקיים למחול, ובגיל 12 וחצי החלה ללמוד בבית ספרה של גרטרוד קראוס בתל אביב[3].

בשנת 1956, בביקורה הראשון של הכוריאוגרפית מרתה גרהם בישראל, צפתה אלקיים בהופעת להקתה. בסיום ההופעה, חיפשה אלקיים אחר גרהם מאחורי הקלעים של תיאטרון הבימה, ושטחה בפניה את רצונה העז ללמוד אצלה. גרהם ביקשה מאלקיים להכין קטע ריקוד ולבוא איתו בתאריך ובשעה שנקבה. לאחר שגרהם צפתה בריקודה של אלקיים, העניקה לאלקיים מלגת לימודים בבית ספרה ובגיל 16 וחצי, הפליגה אלקיים לניו יורק[3].

במהלך לימודיה נחשפה אלקיים לרזי הכוראוגרפיה ומשום שמצאה עניין כביר בתחום, בחרה בשנת 1959 (לאחר שלוש שנות לימודים בבית ספרה של גרהם) להמשיך את לימודיה בבית הספר למוזיקה ולמחול ג'וליארד, שם למדה בין יתר מקצועות המחול גם כוריאוגרפיה, בהנחייתו של המורה לואיס הורסט[3].

בשנת 1964, סיימה אלקיים את לימודיה בג'וליארד במקצועות ראשיים: מחול מודרני וכוריאוגרפיה, והייתה לאחת משתי התלמידות היחידות, שסיימו לימודי כוריאוגרפיה כמקצוע ראשי מאז הוקם ג'וליארד. כחלק ממסלול זה היה על אלקיים, להעלות ערב שלם בפני מורי וכל תלמידי המחול והמוזיקה של ג'וליארד. הערב כלל את כל יצירותיה שנעשו במשך ארבע שנות לימודיה. עם סיום לימודיה, העלתה אלקיים שתי הופעות לקהל הרחב בניו יורק, האחת באולם "קאופמן הול", אשר כללה 20 רקדנים ואילו השנייה התקיימה באולם "קרנגי ריסייטל הול" והתמקדה ביצירות סולו בביצועה בשיתוף אמני מחול נוספים. בעקבות הופעות אלו, הוזמנה אלקיים לראיון טלוויזיוני, בתוכנית "Lamp Unto My Feet" של רשת ה-CBS, שסקר את עבודותיה ותכונותיה. עוד באותה שנה, חזרה ארצה הישר ללהקת בת שבע, כשהיא נמנית עם דור מייסדיה ועם ראשוני הכוריאוגרפים הישראלים שהעלו יצירה מקורית בלהקה[4].

יצירתה הראשונה "אדם וחוה"[5] הועלתה בשנת 1965[6], ונבחרה כיצירה הישראלית היחידה ברפרטואר הלהקה בסיורה הראשון באירופה, בשנת 1968. היצירה הופיעה במשך 3 שנים ברפרטואר הלהקה, חודשה לאחר עשור וזכתה לשבחים, בין היתר בפסטיבלים הבין-לאומיים של הולנד, ברגן וסטוקהולם.

בשנת 1967 הקימה את "הבמה לכוריאוגרפיה ישראלית" בחיפה בסיועה של הרקדנית רות אשל[7]. הלהקה מנתה שמונה רקדנים והציגה רפרטואר עשיר שכלל עבודות של כוריאוגרפים ישראלים ויצירות של אלקיים[8]. כשבעלה הטיס הוצב בחצור בנגב עזבה את חיפה ויצרה לרות אשל את הסולו "פסיביות".

בשנת 1970, (לבקשת המועצה האזורית עמק הירדן), ייסדה אלקיים את האולפן האזורי למחול עמק הירדן, אותו ניהלה ובו לימדה במשך 10 שנים, בשיתוף הכוריאוגרפית הדה אורן[9]. האולפן פועל עד היום. עוד באותה השנה לקחה אלקיים חלק בייסוד להקת המחול הקיבוצית והייתה מראשוני הכוריאוגרפים לעבוד עם הלהקה. בבכורה, שהתקיימה בינואר 1971 בקיבוץ יגור, הועלו ארבע מעבודותיה[10].

בשנת 1972 הוזמנה על ידי שרה לוי-תנאי להיות הכוריאוגרף הזר הראשון להעלות יצירה בתיאטרון מחול ענבל. יצירתה "על מות לוחם" לזכר בעלה שנהרג במלחמת ההתשה[11], שתוארה - כ"סלילת שביל חדש, מקורי ואוניברסלי ברפרטואר של ענבל". – צלחה את הסיכון בעבודה עם להקה בעלת סגנון וצביון ייחודי כמו זה של ענבל. בין השנים 1967 ועד 2008 שימשה אלקיים יועצת אמנותית של תיאטרון מחול ענבל.

בשנת 1973 הוזמנה על ידי במאי הקולנוע האיטלקי ג'אנפרנקו דה בוזיו (איט'), ליצור את הכוריאוגרפיה עבור סדרת הטלוויזיה האיטלקית-בריטית - "Moses The Law Giver". בסדרה, בכיכובו של השחקן ברט לנקסטר, (אשר צולמה ברובה במדבר סיני) יצרה אלקיים שישה מחולות בביצוע רקדנים מהלהקות בת שבע וענבל.

בין השנים 1973–1975 חזרה אלקיים ללהקת בת שבע, אז יצרה את "מסע אל שום מקום"[12] ואת "ליקוי מאורות", בהזמנת פסטיבל ישראל 75 – לציון 30 שנה לזכר השואה. כמו כן חודשה יצירתה "אדם וחווה".

ב-1980 הקימה את "אשרה אלקיים תיאטרון תנועה"[13], שהיה מורכב מחמישה אמנים-מבצעים מתחומי אמנות הבמה השונים (מחול, תיאטרון, פנטומימה, אופרה וקרקס) - במטרה לחפש דרך של מיזוג צורות ביטוי שונות לשפה אחידה[14]. המונח "תיאטרון מחול" – הפך מאז למונח רווח כז'אנר של ביטוי בימתי חדש בלקסיקון ובשדה המחול בישראל - אותו אימצו כוריאוגרפים צעירים רבים. היצירה "טרמינל" שהייתה פרי הבכורים של מפגש זה - הוזמנה להופיע בפסטיבל ישראל (1981)[15], ובאותה שנה הוענק לאלקיים פרס כינור דוד עבור היצירה "טרמינל" - שהוגדרה "פריצת דרך חשובה במחול הישראלי".

ב-1982 היצירה ייצגה את ישראל בפסטיבלי היוקרה הבין-לאומיים של ברלין, אדינבורו פרינג' פסטיבל ופסטיבל הסתיו של פריז. המחזאי והבמאי חנוך לוין, שצפה ב"טרמינל" הזמין את אלקיים ליצור את הכוריאוגרפיה למחזהו "כולם רוצים לחיות" שהועלה לראשונה בשנת 1985 בתיאטרון הקאמרי[16].

יצירתה "טרמולו בצול וחצי" עלתה בפסטיבל ישראל 1984[17], וצוינה "גולת הכותרת של התרומה הישראלית בפסטיבל". היצירה זכתה לאות הוקרה בפסטיבל הבין לאומי סרבנטינו שבמקסיקו[18].

בשנת 1987, הזמין אילן רונן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, את אלקיים להעלות מופע בבמה 3. בעקבות הזמנה זו יצרה אלקיים את היצירה "סולמות" (1988)[19][20], שהופיעה בפסטיבלים בישראל ומחוצה לה. מופע זה זיכה את אלקיים בפרס ההסתדרות לאומנויות 1989 על שם גורית קדמן - על תרומתה הרבה לקידום המחול בארץ, ועל חדשנותה היצירתית הבלתי פוסקת.

ביצירתה "אני הלכתי אז" (2001) מגיעה אלקיים לשיא במורכבות ובטוטליות שבשילוב האמנויות – הכולל לראשונה אנימציה וקטעי וידאו-ארט (אותם ביימה בשיתוף הקולנוענית איילת עפרים)[21], באופן שיצרו דיאלוג עם 20 שירים ממבחר השירה העברית (לאה גולדברג, מרים ילן-שטקליס, דליה רביקוביץ, יונה וולך, רחל חלפי, יונתן רטוש, דוד אבידן ועוד)[22]. כאן לראשונה ניסתה אלקיים לבנות את התמהיל המורכב באמצעות דמות נשית אחת וזאת מתוך כוונה להגיע למיצוי הקשר בין היוצר, המבצע והיצירה עצמה. המופע הוצג חמש שנים ברחבי הארץ ומשך אליו קהל מתחומי התעניינות מגוונים, ובתוכם תלמידים ממגמות אמנות המחול, התיאטרון, הקולנוע והספרות. המופע הועלה בפסטיבלים בין לאומיים (ברצלונה, מקסיקו, לוס אנג'לס, סלוניקי בחסות אונסקו, ובכנס עולמי של ספרות ושירה עברית שהתקיים באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית), כל השירים הוקרנו בתרגום סימולטני באנגלית או בספרדית[23].

משנת 2002 לימדה אלקיים כוריאוגרפיה במסלול למחול של מכללת "אורות ישראל", ומשנת 2003 ניהלה בהתנדבות את הקרן ע"ש גרטרוד קראוס[24] - התומכת במלגות וביצירות מחול של תלמידי האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים[25].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 פרשה אלקיים מלהקת בת שבע ועברה להתגורר עם בעלה (שהיה טייס) בבסיס חיל האוויר ברמת דוד[26], ובאותה השנה ילדה תאומים.

במלחמת ההתשה, בספטמבר 1969, במהלך מבצע רביב, נפל בעלה, רב-סרן חגי רונן, בפעולה מעל מפרץ סואץ[26]. חודש לאחר מכן, לאחר לידת בתה, נעתרה אלקיים להצעת קיבוץ אפיקים (ביתו של חגי), לבוא ולהתגורר עם ילדיה במחיצת הוריו.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1971, הוענק לאלקיים פרס מטעם המועצה האזורית עמק הירדן על פועלה ותרומתה הרבה לפיתוח המחול וחיי התרבות בעמק.

בשנת 1987, ביום העצמאות ה-39 של מדינת ישראל, בטקס הדלקת המשואות, שהיה בסימן האמנויות, התכבדה אלקיים להדליק משואה, כמייצגת את אמנות המחול בישראל על כל שלוחותיה[27].

בשנת 2003, זכתה בפרס היצירה של משרד התרבות ליוצרים ולמבצעים בתחום המחול, על יצירתה "אני הלכתי אז".

בשנת 2015, זכתה בפרס אריק איינשטיין שהוענק לאמנים שתרמו להתפתחות התרבות הישראלית לדורותיה[28].

בדצמבר 2019, זכתה בפרס מפעל חיים של איגוד אמני ישראל[29].

רשימת עבודות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם מיקום שנה
"סרבנד", "משחקים אולימפיים","הבל הבלים הכל הבל", "ים התיכון", "ציפור" (קאופמן הול, קרנגי הול) ניו יורק 1963
"המשפט", "פולחן", "אנקת בדידות" במת הכוריאוגרף (המועצה לתרבות ואמנות) 1964
"פסיביות" הבמה לכוריאוגרפיה ישראלית 1967
"אדם וחווה", "דוד וגלית","מסע אל שום מקום", "ליקוי מאורות" להקת בת שבע 1965-1975
"על מות לוחם", "והים איננו מלא", "שיר לשירים" תיאטרון מחול ענבל 1972-1986
"שבת המכשפות", "בהשראת ציורים משל פול קליי", "שיר בשחור לבן", "אגדת ההתיישבות, "חופים", "אדג'יו ", "צלע, שוק וכל היתר" להקת המחול הקיבוצית 1971-1979
"טרמינל", "טרמולו בצול וחצי", "סולמות", "אני הלכתי אז" אשרה אלקיים תיאטרון תנועה 1981-2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אשרה אלקיים רונן בוויקישיתוף

"מחול פורש כנפיים - יצירה ישראלית לבמה 1920-2000" מאת רות אשל. הוצאת יומני מחול.

Dance Spreads Its Wings - Israeli Concert Dance 1920-2010 by Ruth Eshel. De Gruyter 2021

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ OSHRA ELKAYAM-RONEN, באתר Jewish Women's Archive
  2. ^ "משרד התרבות הכריז על הזוכים בפרס על שם אריק איינשטיין", באתר ynet, 26 בנובמבר 2014
  3. ^ 1 2 3 סטפאן גלברט, הפתעה נעימה על במת הכוריאוגרף - אושרה אלקיים ולהקתה, על המשמר, 7 ביוני 1965
  4. ^ אשרה אלקיים-רונן ביוגרפיה, באתר להקת מחול בת שבע
  5. ^ אדם וחוה/ אשרה אלקיים רונן, באתר ארכיון להקת מחול בת-שבע
  6. ^ רחל אורן, "אדם וחוה" ב"בת שבע", דבר, 5 בנובמבר 1965
  7. ^ רות אשל - ביוגרפיה, באתר יומני מחול
  8. ^ ליה שוברט: רקדנית מעין הוד, באתר עין הוד
  9. ^ Heda oren- Diary הדה אורן- פרקי יומן, באתר ריקודיבור
  10. ^ מיכל סנונית, ארועי תרבות ואמנות - להקת המחול הקיבוצית בתוכנית, על המשמר, 1 בדצמבר 1971
  11. ^ אתר למנויים בלבד שיר חכם, האם אפשר לרקוד מלחמה?, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2013
  12. ^ מסע אל שום מקום/ אשרה אלקיים רונן, באתר להקת מחול בת שבע הארכיון
  13. ^ אשרה אלקיים רונן, באתר מידע מהיר
  14. ^ רקדנים,שחקנים ופנטומימאים במופע חדש של תיאטרון תנועה, דבר, 4 במאי 1981
  15. ^ מיכל זהבי, ה"טרמינל" של אשרה אלקיים, דבר, 28 במאי 1981
  16. ^ מנחם פרי, הצגה - מי כבר לא רוצה למות, חדשות, 9 באפריל 1985
  17. ^ ביקורות:
    משולשים אנושיים, מעריב, 29 באוקטובר 1984
    שוש אביגל, ביקורת - תיאטרון - הזוג המוזר והאדם השלישי, כותרת ראשית, 29 באוגוסט 1984
  18. ^ המקסיקאים שיבחו אח אלקיים, חדשות, 4 בדצמבר 1986
  19. ^ מתחלפים בתפקידים, מי אנחנו, מה מקומנו? מיגדר במחול הישראלי, באתר קולות המחול
  20. ^ ביקורות:
    אליקים ירון, לאן מגיע הסולם?, מעריב, 23 בפברואר 1988
    שוש אביגל, כאילו שאין ישראל בחוץ, חדשות, 23 בפברואר 1988
  21. ^ רוקדת, מזמזמת, מפחדת, מקווה, באתר הארץ, 12 במרץ 2001
  22. ^ אני הלכתי אז, באתר יומני מחול
    בתיה גור, התבגרה בובה אלישבע, באתר הארץ, 11 באפריל 2002
  23. ^ "אני הלכתי אז" תועלה בספרד, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2003
  24. ^ קראוס גרטרוד קרן מלגות ע"ש באקדמיה למוסיקה בירושלים, באתר עמותות
  25. ^ חדשות האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים - גיליון מס' 9, באתר האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
  26. ^ 1 2 רס"ן חגי רונן (רכטמן) ז"ל, באתר יחידת אית"ן
  27. ^ רן לוי, אילנה ברש, ירון פריד, האמנים ידליקו לתפארת, חדשות, 28 באפריל 1987
  28. ^ ynet, משרד התרבות הכריז על הזוכים בפרס על שם אריק איינשטיין, באתר ynet, 26 בנובמבר 2014
  29. ^ אתר למנויים בלבד איה חיות, כרגיל, מי שגנבה את ההצגה בטקס פרסי אמ"י היתה מירי רגב, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2019