אותיות סופיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אותיות סופיות הן אותיות שיש להן צורה שונה בסוף המילה.

אלפבית עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה העברית יש חמש אותיות שלהן צורה אחרת בסוף מילה - כף, מם, נון, פא וצדי. הן נקראות גם מנצפ"ך.
במקרים מועטים משמרות האותיות פ״א וכ״ף את צורתן גם בסוף מילה: פ״א דגושה בסוף מילה לועזית (מיקרוסקופ), כ״ף בתעתיק האות הערבית ك (בית סוריכ), שם (פִילִיפּ) או בסלנג (חָרַפּ).

אות באלף בית בכל המילה בסוף המילה הערות
בדפוס בכתב בדפוס בכתב
כף כ האות כ' בכתב יד ך האות ך' (סופית) בכתב יד בתיעתוק של האות ﻚ מהאלפבית הערבי נהוג לכתוב כ גם בסוף המילה, על אף שהצורה "ךּ" קיימת, לדוגמה בברכת הכוהנים: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ"
מם מ האות מ' בכתב יד ם האות ם' (סופית) בכתב יד  
נון נ האות נ' בכתב יד ן האות ן' (סופית) בכתב יד
פא פ האות פ' בכתב יד ף האות ף' (סופית) בכתב יד ף נכתבת רק בלי דגש; עם דגש נכתבת פּ (מלבד במקום אחד בתנ״ך: "אַל-תּוֹסְףְּ עַל-דְּבָרָיו: פֶּן-יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ." (משלי ל׳ ו׳))
צדי צ האות צ' בכתב יד ץ האות ץ' (סופית) בכתב יד

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שתי הצורות של אותיות מנצפ"ך הוא באות קדומה אחת שדומה לצורה הסופית. מקורו של הכתב העברי המודרני בכתב הסופרים הארמים שכתבו עבור האימפריה הפרסית בה שימשה השפה הארמית כלינגואה פרנקה. בכתב זה הייתה לכל אות צורה אחת בלבד. בעברית הייתה מסורת של כתיבה בלתי פורמלית ואותיות מנצפ"ך המופיעות באמצע מילה קיבלו צורה חדשה, "מעוגלת" יותר, ללא ה"זנבון" שהפריע למהירות הכתיבה. בסוף מילה צורת האותיות הללו לא הפריעה שכן בלאו הכי היד נעצרת, ועל כן הצורה הסופית של אותיות מנצפ"ך כמעט זהה לצורת האות בארמית. יוצאת מן הכלל היא מ"ם שמקבילתה הארמית לא דומה גם לצורה הסופית.

פרשנות יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דעה בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ד, עמוד א' חידשו את חמש האותיות הללו הנביאים או בלשון התלמוד: "מנצפך צופים אמרום". על פי מסקנת הדיון שם, הנביאים לא חידשו מעצמם את האותיות אלא חידשו מסורת קדומה שנשכחה ("שכחום וחזרו ויסדום"). בעלי התוספות שם דנים בשאלה מדוע קוראים לאותיות אלו מנצפ"ך ולא כסדרן כִּמְנַפֵּ"ץ, ועונים שמנצפך מבטא במשמעותו מן צופים.

פייטני התפילה אף הם עשו שימוש בייחודן של אותיות מנצפ"ך. כך, בנוסח תפילת העמידה למוסף של שבת נפתחת ברכת היום, ברכת השבת שבתפילת העמידה, במילים הסדורות לפי האות הפותחת כל מילה, וזאת על פי סדר הא"ב מן הסוף אל ההתחלה (בסדר תשר"ק), מן האות תי"ו, שי"ן, קו"ף ואילך: תכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פקודיה וכו' עד לאות א' במילה 'אז'. מכאן ואילך ממשיך הנוסח לפי סדר אותיות מנצפך: מ'סיני נ'צטוו צ'יוויי פ'עליה כ'ראוי' (ברוב הנוסחים מלבד נוסח אשכנז).

הגר"א הסביר שאלו ראשי תיבות של חמש ההלכות שנשתכחו ממשה רבנו: מקושש (עצים) נוקב (שם ה') צלפחד (בנות צלפחד שביקשו נחלה) פסח (שני) כזבי (בת צור וזמרי בן סלוא).

אלפבית ערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה הערבית ישנה תופעה דומה, בה אותיות מסוימות נכתבות בצורה שונה על פי מיקומן במילה. בנוסף על העברית, בערבית יש לאותיות מסוימות צורה שונה לא רק באמצע המילה או סופה אלא גם בתחילתה.

אלפבית יווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

האות היוונית סיגמא מופיעה כאות קטנה בשתי צורות: בתחילת מילה או באמצעה: σ וכאות סופית: ς.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד קליינר, "מנצפ"ך. אותיות הגאולה", בתוך קולמוס - משפחה (שבועון), גיליון 110 (ניסן תשע"ב), עמ' 4-9.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך אותיות מנצפ"ך באתר אור צח תת-נושא ויקיקבלה